סיפור הלכתי שהגיע לידי

בסיום תפילת ליל שבת החלה המהומה. החזן ששכח לקנות חלות ללחם משנה, ניגש אל חבילת מצות שהיתה מונחת במקום בולט בבית הכנסת, ורצה לקחת אותה לצורך לחם משנה. הויכוח האם לאפשר לו לקחת מהמצות, הרעיד את חלונות בית הכנסת.

אחד הנוכחים צעק שהמצות הונחו בבית הכנסת לצורך "עירוב חצירות" (=לא די שהעיר תהיה מוקפת חומה לצורך עירוב, אלא יש צורך שבני העיר ישתתפו במאכל. בפועל, הרב מזכה לבני העיר חבילת מצות ומניחה בבית הכנסת), ואם הוא יקח את המצות, לא יהיה לנו עירוב. אולם חבירו ענה לו, שהלכה מפורשת היא שאם נאכל העירוב אחר כניסת השבת, אין בכך שום פגם (שו"ע שצ"ה ב').

הצעקן לא ויתר, המצות שייכות גם לי (שהרי כל בני העיר שותפים), ואני לא מוכן שהוא יקח מהם, שהרי אני הייתי אמור להיות חזן כיון שהשבוע יש לי יארצהייט לדודי החורג, והוא תפס את מקומי. וכיון שצעקותיו גברו, המצות נשארו במקומן.

אז, ממקום מושבו התרומם אחד הבקיאים וזעק: "העירוב פסול, תשאירו את כל החפצים בבית הכנסת". והוא הקריא בקול גדול את לשון השו"ע (שס"ו, ה): "צריך שלא יקפיד שום אחד מהם על עירובו אם יאכלנו חבירו ואם מקפיד אינו עירוב" !

בעל הברית שתיכנן להביא את כל מצרכי הקידוש בבוקר מביתו לבית הכנסת, כמעט נפל מתעלף מרוב צער שעתה הוא לא יוכל להביא את מצרכי הקידוש, שהרי העירוב נפסל. אולם הצעקן בשלו שאינו מוכן שיקחו מהמצות !

הלמדן שבחבורה, השתיק את הצועקים. ואמר, שרק אם ביום ששי היה הצעקן מקפיד היתה משמעות להקפדתו, אבל כיון שבכניסת שבת לא הקפיד (שלא ידע שחבירו יהיה חזן), העירוב לא נפסל (ביאה"ל שם). מרוב שמחה, בעל הברית אמר ללמדן שהוא יהיה הסנדק בברית. ואף הצעקן הגיע לסעדות הברית כדי לא להחמיץ את המצוה.

חלפו ימים... העוזרת שבביתו של הצעקן, שברה כוס שערכה שלשה שקלים, והיא נתבעה לדין. הדיין אמר, שלמרות שעל פי עיקר הדין היא חייבת (שהרי הזיקה. ועוד שכיון שהיא מקבלת שכר, הרי היא כשומר שכר), כיון שהמנהג הוא שלא מקפידים על דברים קטנים, אין לחייבה לשלם (חוות יאיר, ק"ו). והדיין הטעים את דינו באומרו, שאפילו אם יש קמצנים שמקפידים, הם מיעוט שבמיעוט שאין להתחשב בהם. וכדוגמא לקמצנים ציין "לאנשי ורדינא" שהיו קמצנים והדוגמא בגמ' לקמצנותם היא, שמקפידים שלא יאכלו מהעירוב (עירובין מט. , חו"י הנ"ל).

הצעקן, לא התבלבל וטען, והרי אני קמצן ידוע, וכל העיר (כולל העוזרת) מדברת עלי שלא ויתרתי על העירוב, ואם כבר מדברים עלי לפחות שארויח מכך כסף וא"כ עליה  לשלם...

הדיין דחה את דבריו ואמר שלא כל צעקן הוא קמצן. שהרי הצעקן לא הקפיד על העירוב, אלא התרעם על כך שנדחה מלהיות חזן, ומצא דרך לנקום באמצעות העירוב, ולפיכך אין לו את התואר המכובד "קמצן", ולפיכך ודאי שאינו זכאי לתשלום עבור הכוס....לתגובות: [email protected]    

"אני נשבע לָךְ שלא תלכי לשיעור הזה יותר" - כך אמר הבעל לאשתו, בשומעו ממנה את ההלכה ה'מחודשת' שנאמרה בשיעור, שאשה חייבת ללכת עם כיסוי ראש. והיא שעד עתה לא הקפידה על כך, התכוננה לצאת למסע קניות של כיסויי ראש רבים.

הוא טען שמדובר בחומרא של כמה קיצוניים. אולם היא הראתה לו את דף המקורות של השיעור בו הוכח שמדובר בהלכה פשוטה שאין עליה חולק (כגון, שו"ע אבהע"ז קט"ו ד'). והוא שהיה אדם ישר, קרא בתשומת לב, השתכנע, ביקש סליחה ואמר לה שתמשיך ללכת לשיעור, שהרי נלמדות בו הלכות חשובות. אולם, היא תמהה: "והרי נשבעת" ?!

הרב הסביר להם שאף שקיים איסור בעצם השבועה, השבועה לא חלה, כיון שאדם אינו יכול להישבע ביחס לאחרים (שו"ע יוד רל"ו, ב' ועי"ש ברמ"א). ואף שיש לשבח המקיים שבועה שאחר נשבע ביחס אליו (כדי שאנשים לא יזלזלו בשבועות {ט"ז, ס"ק ה'}, וע"ע שו"ת בית שערים יו"ד שי"ז שדן בשאלה מעין זו), מסתבר שבמקרה זה, עדיף שהיא לא תקיים את שבועתו, כדי שתמשיך לשמוע דברי תורה.

הוא הרגיש אי נוחות שעניני ההלכה שבבית באים רק ממנה, והוא הצטרף לשיעור שהתקיים בביהכנ"ס (והיא שמחה שסו"ס הוא הולך לשיעור...).

באחד הימים, הוא שב לביתו מהשיעור והודיע שהוא רוצה לגרד אמה על אמה על הקיר כזכר לחורבן (שו"ע או"ח תק"ס א') וכך הוא עשה.. והיא שעיצוב הבית היה חשוב מאד בעיניה, הגיבה בזעם: "אני נשבעת לְךָ שאני לא אשב איתך לסעודת שבת  כל עוד הקיר בסלון מעל השולחן יהיה מגורד". אולם אחר שבעלה הסביר לה את החשיבות של זכר החורבן היא השתכנעה. ובעלה הפר לה את נדרה (שמסתבר ששבועה זו בכלל שבועות שבינו ובינה שהוא יכול להפר, וצ"ע. ויש מקום לומר שנכלל בעינוי נפש, עיין יו"ד רל"ד נ"ה ואילך, וצ"ע).

כיסוי הראש וה'זכר לחורבן' היו לצנינים בעיני הורי הבעל. הם נבהלו מה'הקצנה הדתית'. הסבא בא לביתם מצוייד בצבע ומברשת, ונשבע שהוא לא יזוז עד שהקיר יסוייד.

הודעה מהסבתא שפיצוץ אירע בצינור המים הראשי בביתם, חייב את הסבא לשוב לביתו, לא לפני שהוא נאלץ להתיר את שבועתו בפני הרב ועוד שני אנשים שבאו לבית כדי לבדוק את המזוזות (למורת רוחו של הסבא שראה גם בזאת עוד סימן להקצנה).

הורי האשה אף הם נחרדו מהמתחולל בבית ילדיהם. הסבתא אמרה שהיא נפגעה אישית מכך שהבת שלה, אינה ממשיכה את דרכה (שלא לכסות את הראש) אולם הבת לא השתכנעה כיון שעל אף החשיבות של מצות כיבוד אב ואם, אין להקשיב להורים כאשר הם אומרים לעבור על המצוה (ב"מ לב.)

כדי להבהיר את גודל האכזבה, הורי האשה נדרו נדר שמעכשיו לא יהנו מהעוגות ששולחת להם בִּתּם ('הקיצונית') בכל ערב שבת, אולם ביום ששי כשהעוגות הטריות הגיעו, הם לא יכלו לעמוד כנגדן, ופנו לרב... זה אמר להם שבנדרים יש עדיפות להפר את הנדר ולא לקיימו. ואחר שהתברר שהנדר ניתן להתרה, הם אכלו את העוגות לתיאבון (שו"ע יו"ד ר"ג סעיף ג'