השאלות והתשובות

שאלה 9.
כשאמר רבי עקיבא שבן כוזיבא הוא המשיח האם צדק או טעה?
הרי לבסוף לא הצליח בן כוזיבא להביא את הגאולה, ואם כן רבי עקיבא כביכול לא צדק בדבריו, ואיך אפשר לסמוך על סיפור זה ולבנות על פי זה הלכה. ואכן היו שכתבו לאחרונה שבן כוזיבא "טעו בו חכמי דורו ואפילו רבי עקיבא טעה בו"
תשובה:
איך יתכן לומר שרבי עקיבא וכל חכמי דורו טעו בהלכה למעשה רחמנא ליצלן, והרי הרמב"ם לומד מהם איך צריכה להיות ההלכה לדורות.
וגם מצד האמונה בחכמי ישראל אי אפשר לומר דבר כזה שגדולי התנאים טעו בענין כ"כ יסודי בעיקרי האמונה. וח"ו לומר שהיה פגם באופן האמונה בביאת המשיח ובאופן ה"ציפית לישועה" של ר"ע וחבריו, איך אפשר להתבטא כך על רבי עקיבא וכל חכמי דורו?!
וברור שאין הדבר כן, כי רבי עקיבא היה זה שמשה רבנו מעיד עליו שהוא ראוי שתינתן התורה על ידו (מנחות כט,ב) ו"לא היה מעולם נברא רבא כוותיה" (רבינו גרשום ב"ב יב,ב) וחס ושלום לומר שגדול עולם זה שכל התורה שבע"פ בנויה עליו

(סנהדרין פו,א) יעזוב בטעות את כ"ד אלף תלמידיו, וינדוד בטעות ממדינה למדינה, ויכריז על אדם שהוא מלך המשיח.
אלא שבאמת כל מה שעשה ר"ע היה הלכה לזמנו והלכה לדורות, ולא טעות וכשלון ח"ו. וראה בילקוט משלי (רמז תתקמ"ד) שכשמת רבי עקיבא בבית האסורים, בא אליהו הנביא להוציאו משם, וטיפל בעצמו בקבורתו, ובמדרש עשרה הרוגי מלכות הוסיפו בזה, שבעת קבורתו הכריז עליו אליהו: "שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול", כי ר"ע לא טעה ולא נכשל חלילה, אלא כל מעשיו הם עפ"י תורה והם גופה של תורה, כי עפ"י ההלכה היה בן כוזיבא משיח שבדורו ועפ"י ההלכה היה צריך לקבלו כמי שהוא בחזקת משיח.
ומה שלבסוף לא הצליח בן כוזיבא בהשלמת כל שלבי הגאולה, אין זה מוכיח שהוא לא היה משיח שבדורו, אלא שאעפ"י שהיה משיח, מ"מ לא היה "זה שהבטיחה עליו התורה" (כלשון הרמב"ם בהשמטה שם). כי התורה הבטיחה שיהיה משיח מבית דוד שיחזיר מלכות דוד ויביא את הגאולה השלימה, ואילו בן כוזיבא אף שהיה משיח שבדורו והתחיל בפעולות השייכות להחזרת המלכות ומלחמות ה' וכו', אבל לא הצליח להשלים זאת ולהביא את הגאולה השלימה עד שנהרג בעוונות הדור.
ומה שאומרת הגמרא (סנהדרין צז,ב): "ולא כרבי עקיבא", הרי זה רק על מה שהוא דרש "קץ" מהפסוק (חגי ב,ו) "עוד אחת מעט היא ואני מרעיש את השמים ואת הארץ", משא"כ לגבי מה שאמר על בן כוזיבא שהוא המשיח, בזה היה מחויב על פי תורה, וכנ"ל.
והטעם שהקב"ה הביא למצב כזה, שיהיה אדם שעל פי תורה צריך לומר עליו שהוא משיח אע"פ שלבסוף לא הצליח להביא את הגאולה, הנה על כגון דא אומר הרמב"ם שם (בהשמטת הצנזור): "ולא העמידו הקב"ה אלא לנסות בו רבים", היינו שהקב"ה סיבב את מעשה בן כוזיבא בשביל "עבודת הנסיונות", שע"י סיפור בן כוזיבא ורבי עקיבא נעשה ניסיון גדול על האמונה בביאת המשיח, והקב"ה רוצה שבשעה שיגיע הזמן האמיתי "של בחזקת משיח" יתגברו עם ישראל על הנסיון, ולא תחלש אצלם האמונה במשיח עקבות מעשה בן כוזיבא, (ועיין ב"יחי המלך" פרק נ'). ולכן פוסק הרמב"ם שכשתהיה שוב דוגמא כזו של יהודי המתאים לסימנים של "בחזקת משיח", ילכו עם ישראל בדרכו של רבי עקיבא ויכריזו שעל פי תורה "דין הוא מלכא משיחא", מתוך אמונה שמשיח זה שיעמיד הקב"ה הוא "זה שהבטיחה עליו התורה" והוא יביא את הגאולה השלימה.

שאלה 10
לפחות בשלושה ענינים סותר לכאורה הרמב''ם ב''אגרת תימן'' את דבריו ב''הלכות למלכים''. שבאגרת כתב
א. שבתחילה יתגלה המשיח בארץ ישראל.
ב. שיעמוד איש שלא נודע קודם הראותו.
ג. שהראיה על אמיתות יחוסו של המשיח תהיה על ידי האותות והמופתים שיעשה. וכל זה לא כמו שכתב ביד החזקה, שלא הזכיר שם תנאי שיתגלה בארץ ישראל, וביאר שכן יכירוהו מקודם עד שידעו את יחוסו וסימניו, והדגיש שאינו צריך לעשות אותות ומופתים.
תשובה:
ראשית צריך לדעת דבר ברור שאם יש סתירות בין ''היד החזקה'' לאגרת תימן'' ההלכה היא כ''יד החזקה'', שהרי איגרת תימן נכתבה על ידי הרמב''ם בשנת ד'תתקל''ב, ואילו כתיבת יד החזקה נסתיימה תשע שנים לאחר זה בשנת ד'תתקמ''א, וזאת בנוסף לעובדה שאת יד החזקה המשיך הרמב''ם להגיה ולתקן גם שנים רבות לאחרי זה כידוע, ואם כן הלכות מלכים הם ''בתראה'' אחרי אגרת תימן, והלכה כבתראה.
אבל באמת גם לולא זאת יש לישב שאין שום סתירה בדבריו דהנה זה ודאי, גם לפי אגרת

תימן, שאם עומד יהודי שיש בו את הסימנים דהלכות מלכים אין צריך לבקש ממנו אותות ומופתים, אבל מה שהיה בסיפור אגרת תימן הוא, שבאו ושאלו את הרמב''ם על אדם שהיה ''עם הארץ'' ולא היה ידוע יחוסו, ולא פעל שום דבר בקירוב כל ישראל לתורה ומצוות, וכל מה שרצו לומר עליו שהוא משיח היה רק משום שעשה אותות ומופתים, ובזה האמינו להכרזתו שהוא המשיח ושה' התגלה אליו וציוה לגאול את ישראל כלומר שהם טענו שיש להם משיח כזה שהוא אינו ''עני ורוכב על חמור'', ולא קם ומתגלה כמנהיג ישראל ''כדרך הקמים בעולם בדרך הטבע'', אלא שהמשיח שלהם הוא ''עם ענני שמיא'', שפתאום הוא נעשה המשיח. וגם שלדבריו אין הוא ''בחזקת משיח'' אלא ''משיח ודאי'', כי לטענתו ה' כבר ציוה עליו להביא את הגאולה.
ולכן ענה להם הרמב''ם, שהתגלות המשיח באופן כזה כמו המשיח שלהם, שבא פתאום ומביא את הגאולה בפועל ממש, צריכה להיות כמובן בארץ ישראל. ועוד, שמאחר שהמשיח שלהם בא פתאום ''עם ענני שמיא'' לא כמו הסימנים דהלכות מלכים, הרי שעליו להיות ממש ככוכב מן השמים, דהיינו אדם כזה שלא הכירוהו מקודם כלל ורק האותות והמופתים שהוא עושה הם הראיה ''על אמיתת יחוסו''. אבל כל זה כותב הרמב''ם שהמשיח שהתגלה להם הוא משיח פתאומי של ''ענני שמיא''.
אבל בהלכות מלכים כותב הרמב''ם את ביאת המשיח על פי סדר ההלכה, שלמשיח ה''מחזיר מלכות דוד'' צריכים להיות התכונות של ''דוד אביו'', ולכן יתגלה באופן של ''וקם שבט מישראל'' כמנהיג ישראל המחזיר את שלמות התורה כפי שעשה דוד אביו, ודוקא ללא אותות ומופתים, וא''כ מנהיגות זו יכולה להתחיל גם בחו''ל, ואח''כ יבוא לארץ ישראל ויבנה מקדש במקומו, ורק אז יהיה ''משיח ודאי''.
ובזה יתורץ גם מה שהזכיר שם הרמ''ם באגרתו שהמשיח צריך להיות ''נביא'', ובזה יש סתירה גם ב''יד החזקה'' גופא, שגם בהלכות תשובה פ''ט ה''ב כתב שהמשיח הוא ''נביא גדול קרוב למשה רבנו'', וא''כ למה לא הזכיר דבר זה בסימני המשיח בהלכות מלכים. והביאור בזה, שאף שהמשיח הוא נביא גדול, מ''מ אין הכרח שיהיה זה בתחילת התגלותו, ולכן אין הרמב''ם מונה זאת בסימני משיח, אבל באגרת תימן שהם טענו שיש להם ''משיח ודאי'' במילא נדרש ממנו כבר שיהיה נביא.
ועל פי מה שביארנו יובן דבר נוסף, שכל ''הקושיות'' מהתקופות של משיחי השקר בתולדות עם ישראל, אינן שייכות כלל להלכה זו ברמב''ם בענין בחזקת משיח, וכמובן שאין להם קשר לתקופת בר כוזיבא שהרי בכל ההסטוריה של משיחי השקר, לא צמחה האמונה בהם ע''י שסברו שהם מתאימים לסימנים שנותן הרמב''ם, אלא אדרבה שהאמינו בהם בגלל האותות והמופתים שהראו.
וכמו שכתב רמב''ם במכתבו שנדפס בסוף אגרת תימן בהוצאת ''רמב''ם לעם'' ''היו בקורדובה אנשים...עשו ניסים והגידו עתידות עד שרכשו ליבות העם...עלה על ראשי עצים גבוהים והשליך את עצמו בחלל...כאילו פורח באויר, וזה היה לפי דעתו מובן הפסוק עם ענני שמיא...''. וכשגדולי ישראל ראו שאין באנשים אלו את המעלות הצריכות להיות במשיח, הבינו שהאותות הן בשקר או בכישוף, ואין זה בחזקת משיח אלא בודאי משיח שקר, וכמו שכתב הרמב''ם באגרת תימן שאחת הראיות שמדובר במשיח שקר היא מכך שהוא לא חכם בתורה ודעת. ומה גם שרוב משיחי השקר לעגו לעיקרי האמונה וזלזלו במצוות, ומהם שכאשר התגלו רצו לבטל מיד דיני ומנהגי החורבן, ולכן נלחמו בהם גדולי ישראל.
מה שאין כן בבר כוזיבא שהיו לו סימני משיח על פי ההלכה, ובמילא היה רבי עקיבא מחויב על פי תורה לומר עליו שהוא משיח. ולכן לומד מזה הרמב''ם הלכה, אותו רמב''ם שנלחם כנגד משיחי השקר, שאם יחזור עוד פעם מצב כזה שיהיו ליהודי מישראל את הסימנים שראה רבי עקיבא בבן כוזיבא, יהיו חייבים לומר עליו ''דין הוא מלכא משיחא''

שאלה 11
על מה אומר הרמב"ם ש"לא ידע אדם איך שיהיו עד שיהיו"?
בפי"ב מהלכות הרמב"ם שאין לדעת עתה איך יהיו הדברים בזמן הגאולה, והוסיף שאין ענינים אלו מביאים לא לידי יראה ולא לידי אהבה ואין הם עיקר בדת וכו', וא"כ האם לא בטלים בזה לכאורה גם הסימנים שנותן בפרק י"א על "בחזקת משיח"?
תשובה:
פשוט שדברי הרמב"ם שם הם רק לגבי היעודים הנבואיים על מה שעתיד להיות בזמן הגאולה, והמבוארים בפרק י"ב ששם, כגון מלחמת גוג ומגוג וביאת אליהו וכו', אבל ההלכה של "בחזקת משיח" וכל האמור בפרק י"א הן הלכות ברורות הנובעות מעצם גדרו של המשיח המחזיר מלכות דוד, והן חלק מהאמונה האמיתית בביאת המשיח.
דהנה לכאורה יש לשאול לגבי מה שהאריך שם הרמב"ם בענין גוג ומגוג ואליהו הנביא וכו'. מה השייכות של עניינים אלו להלכה ב"יד החזקה", איזו הלכה יש כאן, ומה גם שהרמב"ם כותב שאין הוא יודע לפסוק, וא"כ לשם מה נכנס הרמב"ם לענינים אלו כשלבסוף אינו כותב לכאורה שום הלכה בזה כלל.
ויש לומר שלאחר שפסק בפי"א ה"ד דבר ברור בענין בחזקת משיח, חושש הרמב"ם שכשיראו ביהודי סימנים אלו, יטענו שלא יתכן שהוא בחזקת משיח, שעדיין אין מלחמת גוג ומגוג ולא בא אליהו הנביא. ולכן פוסק הרמב"ם הלכה, שכל המבואר אודות העתידות שיהיו בביאת המשיח אי אפשר עתה לדעת מה המכוון בהם, ובמילא גם אין רואים את הנבואות הללו אין בזה שום סתירה לדברים הברורים שפסק לפני כן, שכשיהיה יהודי שיש בו את הסימנים הנ"ל הרי זה בחזקת שהוא משיח.

שאלה 12
"היכונו לביאת המשיח"?! והרי "משיח בא בהיסח הדעת"?!
במסכת סנהדרין (צז,א) אומרים חז"ל: "שלושה באין בהיסח הדעת, אלו הן, משיח מציאה ועקרב". האם המסע הפרסומי הקורא להתכונן לביאת המשיח אינו יכול לרחק את בואו חס ושלום?
תשובה:
שאלה זו יש לשאול גם על הענין של לימוד עניני הגאולה שנתחזק לאחרונה. דבגמרא שם אמרו: "רבי זירא כי הוה משכח רבנן דמעסקי ביה, אמר להו במטותא בעינא מינייכו לא תרחקוה, דתנינא שלשה דברים באים בהיסח הדעת וכו', הרי משמע מדברי הגמרא שהעיסוק בתורת הגאולה מרחק אותה ח"ו, כי היא באה בהיסח הדעת דוקא.
אבל באמת אי אפשר בשום אופן לפרש דברי גמרא כפשוטן, שהרי כתב הרמב"ם בפרק י"א מהלכות מלכים ה"ב ש"כל הספרים מלאים בדבר הזה" של ביאת המשיח, והאם יעלה על הדעת שלא ללמוד בספרים בכדי שלא לראות את האמור בהם על משיח.
וגם לא יתכן לומר שיש להסיח הדעת מביאת המשיח, שהרי בכל התפילות מבקשים על הגאולה, וביום הדין שואלים לאדם "ציפית לישועה" (שבת לא,א) ואיך אפשר לצפות ולהתפלל וביחד עם זה להסיח את הדעת.
אלא שרש"י הקדוש כבר תירץ זה באומרו בסנהדרין שם: "דמעסקי ביה-לידע מתי יבוא", כלומר שמה שיכול לרחק הגאולה הוא רק אם מתעסקים בחישוב קיצים לידע מתי יבוא משיח, והטעם בזה פשוט, כי בזמנו של רבי זירא אם היו אומרים שהקץ הוא בשנה פלונית, זמן רב לאחרי כן, הרי בזה היו מבטלים הצפיה מישועה, דמה יש להם לצפות ולחכות לו והרי "אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב".ובמילא עי"ז מרחיקים את המשיח, כי זירוז התגלותו הוא דוקא על ידי הצפיה לישועה.
אבל העיסוק בתורת הגאולה ובהלכות מלכים, הרי זה חלק מכללות התורה שנצטווינו להגות בה יומם ולילה, ופשוט שצריך להתעסק בזה, ודוקא עי" מחזקים את האמונה שלא תהיה חס וחלילה באופן של: "אבדה אמונה משום שנכרתה מפיהם" (ירמיהו ז,כח)
והנה חז"ל כללו בחדא מחתא "משיח מציאה ועקרב", ויש להעיר שגם במציאה אף אם לא יסיח דעתו ויחפש מציאות במשך כל היום כולו, הרי מ"מ כאשר ימצא את המציאה היא באה לו בהיסח הדעת כמובן. ופשוט גם שהעובדה שהוא חיפש מציאות, לא מנעה את האפשרות שימצא מציאה, ואדרבא, ומ"מ באה לו המציאה בהיסח הדעת. וא"כ כך הוא גם במשיח, שאף בשעה שמתעסקים בתורת הגאולה ובהפצת האמונה בביאתו הקרובה של המשיח, מ"מ כאשר "יבוא אל היכלו האדון" יהיה זה "פתאום".
ועיין בפסוק זה במלאכי (ג,א) שנאמר שם: "פתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים", ובמצו"ד: " האדון-זה מלך המשיח", אשר עין כל אדם מצפה ומיחל לו ומבקש ביאתו", הרי שאף שמבקשים ומייחלים לו מ"מ נקרא זה "פתאום" היינו שבא בהיסח הדעת. (ולהעיר מדברי המהרש"א בחדא"ג בסנהדרין שם: "אם זכה יבוא לו משיח בהיסח הדעת של מציאה, ששמחה וטובה יהיה לו, ואם לא זכה יהיה לו ביאת משיח כהיסח הדעת דנשיכת עקרב לרעה לו").
ובכל הנ"ל תשובה גם למה ששאלו ממאמר חז"ל שיעקב אבינו ביקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה. ויש שביארו שהטעם שנסתלקה ממנו השכינה הוא בגלל "שלא צריכים לדעת את זה, כי השלמות של כלל ישראל לא קשור עם זה". ועד"ז הביאו את פסוק (שה"ש א,ח) "אם לא תדעי לך" שיש דברים "שהשלמות שבהם הוא מה שלא יודעים"
אבל פשוט ש"היכונו לביאת המשיח" אינה הכרזה על "קץ" (שזה מכבר "כלו כל הקיצין" סנהדרין צז,כ), אלא הודעה ברורה שעתה ממש הוא זמן הגאולה, ושיש להתכונן מיד לקבלת פני המשיח.

ובזה מובן גם שאין שאלות הנ"ל של גילוי הקץ וכו' שייכות להלכה של בחזקת משיח שברמב"ם, כי גם הרמב"ם ידע שמיעקב אבינו נסתם הקץ ואף ידע בודאי מהפסוק אם לא תדעי לך וגו', ואעפ"כ כתב הרמב"ם הלכה זו, כי פשוט שהדין של "בחזקת משיח" אינו "גילוי "הקץ", אלא גילוי המשיח כאשר מגיע הזמן שהוא נשלח כבר לגאול את ישראל. וכפי שתרגם אונקלוס בפסוק זה גופא בשה"ש, ש"אם לא תדעי לך" הוא רק "עד זמן דאשלח מלכא משיחא ויהי מדבר יתהון בניח על משכניהון הוא בית מקדשא דיבני להון דוד ושלמה רעיא דישראל

שאלה 13
איך מתישבת התעמולה בענין ביאת המשיח עם אזהרת חז"ל שלא לדחוק את הקץ?
חז"ל אומרים בכתובות (קיא,א) שהקב"ה השביע את ישראל שלא ידחקו את הקץ, "אם תעירו או תעוררו את האהבה עד שתחפץ". האם בפרסומים בנוסח של "עד מתי"..."משיח עכשיו"..."היכונו לביאת המשיח"...אין משום דחיקת הקץ?
תשובה:
בגמרא שם ישנן שתי גרסאות:
א."שלא ירחקו את הקץ", ופירש רש"י : "בעוונם"וגם המהרש"א שם גרס "ירחקו" ופירש בזה: "שלא יהיה בעיניהם הקץ רחוק, דהוי כאילו מתיאשין מן הגאולה, אלא יהיה בעיניהם זמן הגאולה קרובה, כמו שכתוב כי קרובה ישועתי לבוא".
ב.רש"י מביא עוד גירסא: "שלא ידחקו את הקץ" ומפרש: "לשון דוחק שלא ירבו בתחנונים על כך יותר מדי". אבל על כרחך שאין בכונתו שלא להתפלל על הגאולה, שהרי רש"י אינו חולק על נוסח התפילה שמתפללים שלוש פעמים בכל יום: ומביא גואל לבני בניהם, גואל ישראל, תקע בשופר גדול, השיבה שופטינו, ולירושלים עירך, את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח, ותחזינה עינינו, ומסיימים יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו. וגם רש"י עצמו ביאר בכמה מקומות שהגאולה תהיה דוקא על ידי התפילה והצעקה למהר את הקץ.
והנה הרבה ביאורים נאמרו בדברי רש"י ואכ"מ להאריך בזה, ודי אם נעתיק דברי החתם סופר ז"ל בשו"ת חלק ו' סימן פ"ו, שכינה את אלו הטוענים שאין להתפלל על הגאולה בשם "שנואי נפש דוד", וכתב שהם שוכחים את הפסוק בישעיהו (סב,ו-ז) המזכירים את ה: "אל דמי לכם ואל תתנו דמי לו עד יכונן ועד ישים את ירושלים תהילה בארץ". וביאר שם שבזמן גלות בבל היו נביאי שקר שאמרו להם שיצאו קודם שבעים שנה ועל כך אמר ירמיהו "שקר הם אומרים", אבל בסוף שבעים שנה כבר הרבה דניאל להתפלל שהיה זה כבר הזמן הראוי לגאולה. וכן בזמננו בגלות הזה מצוה עלינו לבקש את דוד מלכנו. "ומה שכתב רש"י בשלהי כתובות שלא להרבות בתפילה, כוונתו שלא להרבות דוקא, כגון יוסף דילריינא (שרצה לדחוק את הקץ ע"י השבעת מלאכים ושמות) אבל להתפלל בכל יום חובה עלינו" עכ"ל בדבריו באריכות.
ועיין בדברי החפץ חיים ז"ל (בפירוש הח"ח על התפילה סימן קס"ח): "כמה פעמים ביום אנו מבקשים על הגאולה, אולם הבקשה בלבד אינה מספקת, יש לתבוע את הגאולה כפועל שכיר המבקש את שכרו, שהדין הוא שאם אינו תובע אין החיוב לתת את שכרו בו ביום, כן אנו צריכים לתבוע את גאולתנו". ועד"ז האריך הח"ס בכמה מקומות.
ועל פי זה מובן, שבזמן האחרון, שנתרבו כל כך הסימנים של הגאולה, כאשר מתחילים להרגיש ולטעום מהגילויים שיהיו לעתיד לבוא, כגון מה שנתקיים בזמננו מעין התחלה של "וכתתו חרבותם לאיתים" בכמה מדינות, וכן יצאו מן המיצר והשביה מאות  אלפי ישראל, שבזה יש מעין ובדוגמת קיבוץ גלויות שיהיה לעתיד (ועל דרך המבואר בכתבי האריז"ל שבערב שבת טועמים ממאכלי השבת). ולאידך כבר עברנו את כל הסימנים השליליים שחז"ל אמרו בסוף מסכת סוטה על דור הגאולה, הרי בודאי שיש לזעוק ולבקש מהקב"ה שימהר את גילוי משיח צדקנו וישיב את שכינתו לציון וסדר העבודה לירושלים.

דוד מלך ישראל חי וקיים-גם בזמן הגלות

והנה אף שהוכחנו מהרמב"ם שקביעת מי שהוא בחזקת משיח היא דין והלכה בתורה, עדיין צריך להבין מהו טעם לכך שגילוי המשיח הוא באופן כזה דוקא, ולא בהתגלות אלקית מלמעלה.
כדי להבין דבר זה, יש לבאר תחילה מהו גדרו ההלכתי של משיח צדקנו. דהנה כתב הרמב"ם בריש פרק יא' מהלכות מלכים: "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות ליושנה לממשלה הראשונה", ולכאורה יש לדייק בזה, דמלשונו שאומר ש"המלך המשיח" עתיד לעמוד וכו', משמע, שעוד לפני ש"יעמוד" ולפני שיחזיר מלכות דוד, כבר קוראים לו "המלך המשיח". ויותר מוכח כן מהלכה ד' הנ"ל, שכתב "ואם יעמוד מלך מבית דוד...ויכוף...וילחם...הרי זה בחזקת משיח", הרי שעוד לפני שהתחיל בפעולותיו כבר נקרא "מלך מבית דוד".
ועיין גם בהמשך דבריו שם: "ואם לא הצליח עד כה או נהרג, בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה, והרי הוא ככל מלכי בית דוד השלמים והכשרים שמתו", הרי שגם כשלבסוף לא היה זה הגואל, מכל מקום הוא נקרא גם למפרע "מלך מבית דוד".
ולכאורה אין זה מובן, איך יהיה לו דין מלך עוד לפני שהוא אפילו בחזקת משיח. ועל כרחך שאין הכוונה למלך עם דיני המלכות, וכשם שרבי עקיבא קרא לבן כוזיבא בשם המלך המשיח, אע"פ שלא היה לו דין מלך. וא"כ צ"ל מהו הטעם שנקרא כבר בשלב זה בשם מלך, עד שגם אם לא הצליח הרי הוא ככל מלכי בית דוד הכשרים.
והביאור בזה יש לומר על פי מה שכתב הרמב"ם בפרק א' מהלכות מלכים הלכה ז': "כיון שנמשך דוד זכה בכתר מלכות והרי המלכות לו ולבניו הזכרים עד עולם", ועוד כתב שם: "ומאחר שמושחים המלך הרי זה זוכה לו ולבניו עד עולם", היינו שמלכות דוד נמשכת לעולם ועד, וגם בזמן הגלות, וכדברי חז"ל (ר"ה כה',א): "דוד מלך ישראל חי וקיים". כי המשיחה פועלת נצחיות במלכות דוד, באופן שגם כאשר אין מלוכה בפועל וחסר ה"חפצא" של המלכות, מכל מקום אין חסרון מצד ה"גברא" של זרע דוד שבאותו הדור, שבכל דור יש זרע דוד שיש בו את כתר המלכות ואת המינוי למלכות שקיבל דוד אביו לו ולזרעו.

ובקשו את דוד מלכם

על פי הנ"ל יובן בזה דבר נפלא שמצינו ביעודי הגאולה (הושע ג,ה): "ובקשו את ה' אלקיהם ואת דוד מלכם". ופירש שם במצודות שם: "יבקשו את מלך המשיח הבא מזרע דוד, ומעימו יבקשו שאלתם כי הוא ימשול בהם". כלומר, החיפוש המלך המשיח והבקשה של העם שהוא

ימלוך עליהם, הם ענינים עיקריים בגילוי המשיח.
ועוד שם בהושע (ב,ב): "ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדיו ושמו להם ראש אחד ועלו מן הארץ וגו'", ופירש המצודות דוד: "ונקבצו-זה יהיה בימות המשיח, ראש אחד-זהו מלך המשיח". וברד"ק: "ושמו להם ראש אחד-זהו מלך המשיח, וכן תרגם יונתן וימנון להון רישא חד מדבית דוד".
הרי מפורש שעם ישראל עצמם הם ימנו עליהם את מלך המשיח "רישא חד מדבית דוד" וביחד עמו יעלו לארץ ישראל.
ועיין שם בשיר השירים (ח,א): מי יתנך כאח לי גו', ובתרגום אונקלוס שם: "ובההיא זמנא אתגלי מלכא משיחא לכנישתא דישראל, וימרון ליה בני ישראל, אתא תהא עמנא לאח, וניסק לירושלים ונהי ינקין עמך טעמי אורייתא כו'". היינו שבני ישראל הם המבקשים ומעוררים את המשיח שילך עימם לירושלים.
וכמה נפלאים מעתה דברי המלבי"ם בפירושו לעמוס על הפסוק (ט,יא):
ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת, וז"ל: "וכבר התבאר שתזרח שמש לבית דוד בג' מדרגות. כמ"ש (יחזקאל לד',כג-ד): הוא ירעה אותם, והוא יהיה להם לרועה, ואני ה' אהיה להם לאלוקים, ועבדי דוד נשיא בתוכם. שתחילה האיש מבית דוד ירעה אותם, ר"ל שינהיג אותם ויכוף אותם לעשות משפט וצדקה...אח"כ יקבלו ישראל מלכות שמים ויקבלו הנהגתו ברצון...ואז ודוד עבדי נשיא בתוכם שהוא יהיה מלך המשיח". ועיין עד"ז בדבריו בפירושו ליחזקאל שם: "שיקבלו הנהגתו וילמדו ממנו עד שיהיה רועה שלהם ברצונם, ואח"כ...יעלה ממדרגת רועה למדריגת נשיא שהוא יהיה מלך המשיח.

הכתרת המלך במלכותא דרקיעא ובמשיח
והנה ענין זה של התחלת דין המלכות על ידי הכתרת העם, מלבד שמבואר הוא על פי דרך ההלכה כנ"ל, הרי יסודו גם בפנימיות התורה.
דהנה אמרו חז"ל (ברכות נח,א) מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא. ומצינו שהמשכת בחינת מלכותו של הקב"ה על ישראל ועל כל העולם היא על ידי שישראל ממליכים אותו, וכמאמר חז"ל (ר"ה טז,א) שהקב"ה מבקש: "אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם". וכמבואר בענין "בנין המלכות"  שהמלכות "לית לה מגרמא כלום", ובנינה הוא רק על ידי קבלת העול של הנבראים. וכן הוא גם במלכותא דערעא בדוד המלך ובמלך המשיח, שהם מצד עצמם נקראים "בר נפלי" (סנהדרין צו,ב. זוהר ח"א נה,א. ועוד), והקמת סוכת דוד בזמן הגאולה היא כאשר עם ישראל בטלים ומקושרים למלכות המשיח, שבזה פועלים שתתגלה בו המלכות העליונה ויקבל דין מלך בפועל.
ויש להוסיף בזה, דהנה משיח הוא "נשמה כללית" של כל בני ישראל, (רמ"ז לזוהר רס,ב) וכל אחד מישראל הוא ניצוץ מנשמת משיח (מאור עינים ס"פ פנחס). ולכן כאשר כל אחד מישראל מתקשר למשיח ומשעבד לו את ניצוץ משיח הפרטי שבו, נעשה עי"ז "יחי המלך" וגילוי שלמות מלכותו

_________________

"ואפעלפי שהתמהמה עם כל זאת אחכה לו בכל יום שיבוא.."