האם הבחירה החופשית, באמת חופשית??

הטיעון הלוגי הבסיסי

במסגרת הלוגיקה הנתפסת במוחינו, הרי שלגבי כל מאורע או קיום בעולם ניתן לומר אחד משני דברים 1. שהדבר הוא תוצאתו המוכרחת של דבר אחר שקדם לו. 2. שלדבר לא קדמה סיבה והוא קיים או נוצר ללא סיבה.

נדגים את הדבר בפירוט, נניח שקיים לפנינו עצם או מאורע x, כעת אנחנו יכולים לומר עליו אחד משלושה דברים:

א. שום דבר שקדם לו לא גרם לו והוא נוצר ללא סיבה או היה קיים תמיד. אף על פי שההגיון הפשוט מורה שכל דבר חייב סיבה למציאותו, הדבר אינו מוכרח מבחינה לוגית, וגם בפיזיקה המודרנית, על פי פרשנויות מסויימות של תורת הקוונטים – תתכן תנועה של דבר ללא סיבה. לכן יש צורך לקחת גם את האפשרות הזו בחשבון. (בהמשך המאמר תכונה לעיתים היווצרות ללא סיבה כ"היווצרות ספונטנית")
ב. סיבה או סיבות y כל שהן גרמו לקיומו באופן דטרמיניסטי. זוהי הסיבתיות הרגילה המוכרת לנו.
ג. סיבה או סיבות y כל שהן גרמו לקיומו, אבל לא היה זה הכרחי שהן יגרמו לקיומו.

למרות שהמקרה השלישי נראה כמקרה בפני עצמו, למען האמת הוא שילוב של המקרה הראשון והשני, כי הלא אם הסיבה אינה מביאה לקיומו של הדבר באופן דטרמיניסטי, כיצד נקבע מתי היא תביא לכך ומתי לא? לכן, בהנחה שאין סיבה נוספת המעורבת במקרה, צריך לומר שההחלטה האם בנסיבות y  הקיימות  x יווצר נקבעת באופן לא סיבתי.

ניתן אם כן לומר שמקרה ג מורכב מחלקים א וב, דהיינו, ישנה סיבה שמביאה בצורה דטרמיניסטית למצב של אפשרות ליצירת x , לעומת זאת, הקביעה האם הסיבה הזאת תביא למימוש בפועל, היא ספונטנית לחלוטין והיא מהסוג השני באופן בלעדי.

זהו לכאורה המודל הלוגי היחידי,  אם כי כמובן במסגרת מודל זה יתכנו תיאורים רבים, כגון שגם y יוצר האפשרות הוא אפשרי ולא מחוייב, או שהאפשרות ש y יביא ליצירת x אינה אפשרות בעלת סיכויים שווים אלא ש y  גורם לכך שהסיכויים ליצירתו של x יהיו גבוהים, והמרחב האקראי הוא קטן יותר. אולם למרות ריבוי האפשרויות, בסופו של דבר המודל הוא אותו מודל, ועיקרו הוא שכל דבר יכול להווצר או על ידי גורמים דטרמיניסטיים או באופן ספונטני, או באמצעות שילוב של גורמים דטרמיניסטיים ויצירה ספונטנית.

כיוון שניתן לחלק את הגורמים לכל מאורע לגורמים ספונטניים ודטרמיניסטים, מעשי ידיו של אדם אינם יוצאים מן הכלל, ולכן הסיבות למעשי האדם הם או ספונטניות או דטרמיניסטיות. בין כך או בין כך, לא ניתן לומר שיש לאדם בחירה חפשית במובן זה שהוא ראוי לעונש על מעשיו, כי הגורמים הדטרמיניסטיים שהיו מעורבים בעשיה, אינם ניתנים לשינוי, ואילו הגורמים הספונטניים שהיו מעורבים הם חסרי סיבה לחלוטין, ומדוע שהאדם יואשם בהם?

דברים אלו מוכיחים את חוסר מציאותה של בחירה חופשית.

הדגמת הטיעון: בחירה מוסרית

למרות ההוכחה הלוגית, קל להגרר לאשליה שבכל זאת קיימת בחירה חפשית ושבכל זאת הדברים אינם פשוטים עד כדי כך, לצורך כך אדגים את הטיעון הכללי באופן ספציפי בנוגע לחופש הבחירה. אולם יש לשים לב שהטיעונים שלקמן אינם עצם הטיעון, אלא רק משמשים להדגמת הטיעון הלוגי על מערכת מקרים ספציפית, אולם הטיעון הנ"ל תקף לכל מערכת מקרים.

התחום שבו שאלת הבחירה נתונה בויכוח ביותר, היא שאלת ההכרעה של האדם בסוגיות מוסריות, לכן ההדגמה תתמקד במיוחד בנושא זה.

נתאר לעצמינו אדם שנתונה בפניו דילמה שבה עליו לבחור בין פעולה מוסרית אך חסרת תועלת אישית, לבין פעולה לא מוסרית שתגרום לו לתועלת ולהנאה.

על עצם עשיית הפעולה עצמה, ניתן לומר אחד משני דברים:
אפשרות א: הפעולה היא פעולה לא רצונית )כפעולת שריר הלב וכד'(.
אפשרות ב: הפעולה היא פעולה הנובעת מחמת החלטה ורצון.

ברור לכל בר דעת שלא ניתן להטיל על האדם אחריות מוסרית על פעולות לא רצוניות שעשה, לכן הדיון יתמקד רק בפעולות רצוניות, או בפעולות שלפחות חלק מהגורמים להן הם רצוניים.

הסיבה לעשיית פעולות רצוניות הוא הרצון או ההחלטה לבצע את אותה פעולה, (יש לציין שאין הבדל בין רצון להחלטה, למרות שאנשים יכולים לומר : "רציתי כך וכך, אבל בסופו של דבר החלטתי משיקולים מוסריים אחרת", המשפט אינו מדוייק כיוון שרצון לעשיית דברים מוסריים הוא רצון בדיוק כמו כל תשוקה אחרת, לכן יהיה מדוייק יותר לומר "היתה לי תשוקה לדבר פלוני, מנגד היתה לי גם תשוקה להתנהג בצורה מוסרית, בסופו קבעתי לעצמי שאני מעדיף לנהוג בצורה מוסרית ולכן אני רוצה כעת לעשות את הדבר המוסרי) ולכן יש לחקור את מהותו של הרצון.

התבוננות ברצון, מגלה שהוא בעצם שיקוף של מהות האדם ברגע הרציה. דהיינו אם אדם הוא מוסרי ברגע הרציה, הרי שהוא ירצה (או יחליט[1]) דברים מוסריים, לעומת זאת אם הוא איננו מוסרי הרי שהוא ירצה דברים שאינם מוסריים.

יש להדגיש, שאין הכוונה כאן שהרצון הוא תוצאה של מהות האדם באותו רגע, אלא שהרצון ומהות האדם זהים באופן מוחלט, כי מהו אדם מוסרי? אדם הרוצה דברים מוסריים[2]!

דהיינו, הרצון ומהות האדם הם בעצם אותו הדבר ממש, והרצון הוא הדבר המגדיר את מהות האדם.

כעת יש לדון מדוע אדם מסויים הוא מוסרי, ואדם אחר אינו מוסרי, (כלומר: מדוע אדם אחד רוצה רציות מוסריות והשני לא). כמובן שיכולים להיות לכך גורמים רבים, כגון: חינוך, מצב מערכת העצבים באותה עת, מצב מוסרי קודם וכד'. אולם לדעת הדוגלים בבחירה גם אם המצב המוסרי הקודם של שני אנשים היה זהה לחלוטין, וגם אם אין שום גורם חיצוני כל שהוא בהווה או בעבר היוצר שוני ביניהם, יתכן שכעת רמתם המוסרית תהיה שונה.

כלומר, גם אם נניח ששני האנשים שלפנינו היו מוסריים עד לפני רגע, (דהיינו: הם רצו דברים מוסריים), יתכן שרגע לאחר מכן אחד מהם פתאום יהפך ללא מוסרי,  (ירצה לעשות דברים בלתי מוסריים).

אולם בעוד שמציאות כזאת אולי תתכן, בהעדר סיבות אחרות ההסבר שלה יהיה מוכרח להיות שהשינוי הפתאומי במוסריות הוא דבר ספונטני, ללא סיבה.

 לעומת זאת בוודאי שלא נוכל לומר שמה שגרם לאדם להיות לא מוסרי – הוא רצונו להיות לא מוסרי, כי הלא כאשר אנו אומרים שאדם הוא אינו מוסרי – אנו אומרים שהוא רוצה דברים לא מוסריים, והשאלה היא על עצם הרצון: כיצד אדם בעל רצון מוסרי הופך לפתע לאדם בעל רצונות לא מוסריים.

טיעון זה מדגים, את אשר נטען מקודם, והוא: שאם נבצע ניתוח לכל פעולה או השתנות מסויימת הרי שבמהרה נווכח שכל פעולה נכנסת אחת תחת משתי הקטגוריות שהוזכרו לעייל.

בחירה והאינטואיציה של האדם

טיעון שכיח, בעד הטענה לקיומה של בחירה חפשית הוא, שהאדם מרגיש ויודע באופן פנימי שיש לו רצון חופשי שאינו כפוף לגורמים חיצוניים. אולם למען האמת , אין כאן אלא בלבול מושגים, ואין בתחושתו של האדם שהוא "בוחר" שום סתירה לטיעון שנטען לעייל.

טיעון בעד הבחירה בדרך כלל יהיה מסוג זה "אני יכול לבחור לעשות כל מה שברצוני, אם אחליט להרים את ידי – ארים אותה, ואם אחליט להוריד אותה – אוריד אותה, וזאת מבלי הכרח כלשהוא ".

טיעון זה הוא נכון כשלעצמו, כי אכן ברוב הפעמים אדם יכול לבצע את מה שברצונו, והוא יכול לעשות חלופה אחת מבין חלופות שונות אפשריות במציאות.

אולם הדיון שלפנינו איננו האם אדם יכול לעשות את מה שהוא רוצה, אלא מדוע הוא רוצה את מה שהוא רוצה.

טיעון דוגמת "אני רוצה מפני שאני רוצה" הוא טיעון מעגלי הדומה להיגד "השולחן הוא שולחן מפני שהוא שולחן", שהיא אמירה ריקה וחסרת תוכן.

הסיבה שבשלה בני אדם יכולים שלא להבחין בחוסר המובן של המשפט הראשון היא בגלל שבניגוד לשולחן, יש להם מודעות עצמית לרצון שלהם. אולם כיוון שאין להם מודעות עצמית מספקת, הם מסוגלים מצד אחד, לזהות את הרצון כ"אני" שלהם, ובעת ובעונה אחת לזהות בו משהו שונה מה"אני" ושל"אני" יש  השפעה עליו.

ברור מאליו, שהתחושה הסובייקטיבית הנסתרת מיניה וביה הזאת אינה אומרת דבר על התהליך האובייקטיבי של הרצייה, ולכן אמירה כגון: "אני רוצה מפני שאני רוצה" כמוה כאמירה "אני רוצה ואין לי מושג למה, אבל כיוון שאינני מוצא סיבה לרצוני אני מעדיף להשתמש באקרובטיקה מילולית, במקום להתמודד עם העובדה שרצוני הוא דבר נתון מבחוץ שאני רק מודע אליו אבל לא יוצר אותו".

לסיכומו של דבר: נראה שבחירה חפשית נסתרת לחלוטין מבחינה הלוגיקה הבסיסית כפי שהיא נתפשת אצלינו. כמו כן, גם התחושות שלנו אינן מעידות על בחירה חפשית, ואינן סותרות את האינטואיציה הלוגית הנ"ל.