טעמי המצוות: האם היחיד המעולה זקוק למצוות מעשיות

תוקן על ידי פראק_מהלך ב- 07/02/2011 18:21:05

אני מבקש ראשית שתבדיל בין עמדתי שלי לבין עמדת הרמב"ם. אינני מרגיש חייב להגן על עמדתו האם אכן התורה מביאה לאושר או שהיא דרך לא מוצלחת לאושר אבל יש לי צורך להציע את הקריאה הזאת בדבריו.

צדק פראק_מהלך  כשהעיר לך שהאושר עליו אני מדבר הוא לא ה'פאן' או נינוחות החיים הקלים המודרניים או האושר הקפיטלסטי של צריכה יתרה. בעבור הרמב"ם האושר זה מיצוי האנושיות עי' במו"נ ג כג על שיר של פגעים והאדם המאושר שיודע [ מכיר את ה']. השגת אושר כזה הוא דבר מורכב מאד. רק אנשים מסויימים מגיעים למיצויו אבל רבים הולכים בדרך. ואכן לעיתים כמו למשל בגלות אין לעם ישראל את התנאים האלמנטאריים להיות מאושר וע' דברי הרמב"ם על ואבדה חכמת נביאיו וחוסר היכולת לנבואה בגלות. אבל אלו תנאים חיצוניים שישנם בסקנדביה ולא היו לנו.

הטיעון שהתורה היתה יכולה לתת צוויה כהמלצות הוא טיעון מעולה. אבל במובן מסויים מה שטענתי זה שאכן התורה בחלק מהמקרים ממליצה, מתווה דרך, ויש מקום ללמוד ולפתח את האופק הזה של התורה ולא רק את אופק החייב, צריך, מוכרח.

אכן לדעת הרמב"ם התורה ניתנה כדרך להנהגת המדינה ולכן יש לה אופי ציבורי חוקי. אבל אינני חושב שחייבים לקבל את דברי הרמב"ם האלה. וגם אם כן הדגשתי שחוק המדינה הרמב"מי הוא מחנך יותר מאשר מחוקק.

בסיום החלק הראשון של דבריך אתה קושר בין אושר לברירה[ יותר ברירה יותר אושר פחות ברירה פחות אושר] אתה מצר על מיעוט המאושרים. ובסוף אושר הוא לא מדיד.

אכן אושר הוא לא מדיד בגלל זה זה לא אומר שהוא לא קיים. הוא קיים והוא שאלה מטרידה. כפי שהבאתי הרמב"ם מושפע מאד מהאתיקה של אריסטו [בלשונו ספר המדות] ששאלת האושר היא מהותית לו. שאלת האושר הייתה גם שאלת השאלות של סוקרטס של אפלטון כאשר הוא שאל איך עלינו לחיות? מה שאני אומר זה בואו נחזיר את השאלה הזאת למרכז החיים היהודיים שלנו. בואו ונשאל איך באמת נגיע ל"אשרי יושבי ביתך". מה חסר אצלנו שהיה לדוד המלך. ובכלל מי אומר שאושר שייך לברירה?

תלמיד טועה  כתבת כך:

באשר להסבר שלך אודות יהדות ללא סטנדרט דתי, יהדות מודולרית, של מצוות שיש מהן המתאימות לי יותר ויש פחות – יש גישות כאלו אבל מסופקני אם הן עונות להגדרת יהדות (עד לפני 150 שנה לפחות).  ולהכניס זאת ברמב"ם? הגזמת. הרי מה העוול שעשתה הגמ' למשנה ושעשו נו"כ הר"מ לר"מ (לדבריך) עשה הר"מ לגמ'.

תשובתי היא: אני לא מדבר על יהדות מודלורית אני מדבר על יהדות קיומית על בית, על מקום לשונות, על סיטואציה שאדם מעולה לא עומד תמיד בכל הדרישות וזה בסדר, אני מדבר על מצוות אנשים מלומדה במובן העמוק והחיובי של הדבר של שהות [ יהיו שיגידו זרימה] עם המצוות שלנו. ואכן תלמיד לפעמים צריך לצאת מהבית כדי להכנס אליו מחדש. 

אתה שואל ממש כמו ראש ישיבע אני ממש לא עומד בקצב. אבל קצת...

לגבי היחיד המעולה.

המחלוקת היא עתיקה אפלטון סבר שהעיקר זה ההכרה הידיעה ועם ידיעה נכונה מחד יבוא המעשה הנכון ומאידך המעשה פחות חשוב. אריסטו מפתח שתי תפיסות לכאורה סותרות בספרו על האתיקה האחד מעשה ובסוף ספרו הוא מדגיש דווקא את הידיעה ואת ההכרה כמפתח לאושר. נשתברו פולמוסים רבים על פתרון הקושי באריסטו אני שייך לאלה שחושבים שאריסטו באמת מצמיח את שתיהם יחד מעשה וידיעה, לזה רמזתי באופק הקיומי של דבריו. 

אצל אהובינו הרמב"ם קיימת בדיוק אותה סתירה כמו אצל אריסטו מחד המטרה המאושרת ידיעה מאידך היודע משפיע בחזרה בדרך של "עשות משפט" מכיוון  שלדעתי הרמב"ם מייצג את הגישה הארסטוטלית ולא את האפלטונית לכן בעיניו הן מעשה והן ידיעה הולכים אחד עם השני. טובים השניים מהאחד. לשם דוגמא גם בעלי המוסר במיוחד הסבא מקלם שקרא את האתיקה של אריסטו מדגיש את המעשה את החזרה את התרגול של הגוף את הלימוד של המדות.

עיקר עניני הוא לצאת נגד הגישה שמנתחת את התורה בגישה קנטיאנית שמדגישה ניגודים בין החוק והמוסר לבין האושר האנושי. ניתן לעשות מצוות מתוך נגיעות וזה בסדר לעשות זאת ואדרבה הקדוש ברוך רוצה גם את זה מאיתנו.

לכן בעיני זה לא להוציא מלבם! זה לעשות. המצוות מטרתם בעשייתם. אריסטו מביא דוגמא שמוסיקאי לא נחשב מוסיקאי אם הוא לא מנגן ובנאי לא נחשב בנאי אם הוא לא בונה בית. אני לא עושה מצוות בשביל שאחרים יעשו [ יש בוודאי גדרים גם כאלה כמו מראית עין וכו'] אבל אני בעיקר עושה מצוות כדי לעשות כדי להיות יהודי. כדי להתקיים באופן יהודי.

הדגשתי שאינני תועלתני ולכן אינני פונה פה למקסום האושר של כולם.

וכאן מילה לגבי סטנדרטיזציה . אני חושב שאי איפשר איתה ואי איפשר בלעדיה. יש משהו רומנטי בלחשוב על ביצה או כזית ולהביא אחד כזה מהמקרר. אבל כולנו משתמשים גם בחיים הלא יהודיים שלנו בשעון שמחלק את היום לדקות מסודרות, אנחנו גם מספר ולא אדם כי יש לנו מספרי תעודת זהות ובהרבה מקומות השאלה מה מספר תעודת הזהות שלך חשוב יותר ממה הזהות שלך ועוד ועוד. אבל גם אי איפשר איתה. קח למשל את ענין הכוונה בתפילה. אצל חז"ל זה חשוב ולכן אם אתה לא מתכוון אל תתפלל. אצלנו הסטנדרטיזציה כל כך חשובה עד שהפוסקים אומרים אף אחד לא מתכוון אז לא חשוב אם אתה לא מתכוון העיקר שתתפלל. עכשיו יבוא תלמיד-טועה ויאשים אותי ביהדות מודלרית כי אני סבור שהיחיד הלא מעולה אולי עדיף שלא יתפלל ללא כוונה. בכל מקרה תראה שאצל חז"ל אין סטנדרט. יש חברים, ויש לא חברים, אוכלי חולין בטהרה וכאלה שלא, ויש תלמידי חכמים, ובנות תלמידי חכמים, ועמארצים כאלה ואחרים.