טעמי המצוות: האם היחיד המעולה זקוק למצוות מעשיות

אריסטו מבחין בין שני סוגים של מעלות. ישנם מעלות או מדות הקשורות לחלק הנפש העוסק בהשכלה או לימוד וישנם מעלות שהם חלקים בנפש הם אינם שכליות כשלעצמם אבל הם מושא לחשיבה במובן זה שהם יכולות לעקוב אחר החלקים התבוניים. כאן אנחנו מדברים על מידות, ואופי. המידות השכליות מתחלקות לשנים יכולות תאורטיות ותבונה מעשית. המדות הנפשיות הם כמובן רבות יותר והם כוללות גבורה, מתינות וכדומה.

לדעתו של אריסטו כל הגברים החופשיים [ לא העבדים ולא הנשים] נולדו עם היכולת להיות בעלי מעלות ונבונים [תבונה מעשית] אבל כדי להיות כאלה הם צריך שני תנאים ראשית בילדותם הם צריכים לפתח הרגלים ראויים. שנית, בבגרותם כאשר השכל מתפתח הם צריך להגיע לתבונה המעשית. למעשה הפיתוח של המעלות הוא רק בסוף הדרך כאשר הם בשילוב עם התבונה.

אריסטו סבור שמדה טוב זה מצב ביניים [דרך אמצע] בין שני מצבים אחרים. אחד מציין הגזמה, הפלגה, והשני מציין חסר. למשל האדם האמיץ שופט שישנם סכנות שכדאי להתעמת איתם וישנם סכנות של כדאי להתעמת איתם. האדם הפזיז מתעמת כמעט עם כל סכנה ולא חש פחד. הפחדן בורח מכל סכנה ומפחד מכל דבר. הדברים נכונים לגבי כל המדות אלא שאריסטו מכיר בצורך להתחשב בסיטואציות אינדיבידואליות.

כך למשל אריסטו מקבל את הרעיון שלפעמים אנחנו צריכים רגשות יותר חזקים כאשר הסיטואציה דורשת זאת. לפעמים ראוי מעט כעס, לפעמים הרבה כעס, תלוי בסיטואציה. אבל בכל מקרה אסור לתת לכעס להגדיש את המדה ולגרום לנו לאבד את השיפוט הרצינולי שלנו.

אריסטו יש לציין לא מציע פרצודורה להחלטה איתה אני יכול להשתמש בכל מצב ולדעת כיצד לנהוג. כדי לדעת כיצד לנהוג צריך לדעת במה הדברים אמורים. לדעתו של אריסטו הדבר לא תקף רק באתיקה אל גם ברפואה או בניווט בים אני צריך אנשים מוכשרים שיכריעו על פי הנתונים לאיזה כיוון ללכת ומה התסמינים השונים מסמנים ואת דרך הטיפול בהם.  למעשה קובע אריסטו אני לא יכול לכתוב ספר חוקים כיצד לנהוג בכל דבר תמיד צריך להתייחס לנתונים הקיימים.

תלמיד בטח תגיד הנה! זה מש שטענתי! מה זה הלכה או תורה אם לא ספר חוקים כולל?

וכה דבריו

אם המעשה הצודק [=החוקי] והמעשה ההגון שונים זה מזה, הרי שאחד מהם איננו טוב. ואם שניהם טובים, הנם זהים... הבעיה נוצרת על ידי כך שהמעשה ההגון אמנם צודק הוא, אך איננו מצטמצם במה שצודק לפי החוק, אלא הוא בא לתקן את הצדק החוקי. סיבת הדבר היא בכך שכל חוק הוא כללי, ואילו ישנם עניינים שאי אפשר לדבר עליהם כדבעי במונחים כלליים.  והנה באותם עניינים שצריך לדבר עליהם באופן כללי [משום שמוכרחים להסדיר את העניין מראש בחוק], אלא שאי אפשר לעשות כן כדבעי - לגביהם נוקט החוק את המקרה השכיח, בלא שיתעלם כלל מהשגיאה הכרוכה בכך. ואין זה מפחית כל עיקר מצדקתו של החוק, שהרי לא בו השגיאה ולא במחוקק, אלא בטבעו של הענין, באשר זהו טיב החומר שעולם המעשה עשוי ממנו מלכתחילה. 
כשהחוק מדבר אפוא על תחום מסוים בקביעות כלליות, ולמעשה יקרה דבר-מה החורג מקביעות אלו, אזי נכון יהיה - במקרים שהמחוקק לא לקח אותם בחשבון ושגה בקביעות פשוטות מדי - לתקן את אשר חיסר הלה, ולומר את אשר המחוקק עצמו היה אומר אילו היה נמצא באותו מעמד, והיה שם לחוק, אילו ידע שמקרה כזה עשוי לקרות... וזה טיבה של ההגינות: להיות תיקונו של אותו ליקוי שנמצא בחוק מחמת כלליותו.   

היינו החוק יכול לטעות ולכן צריך שופט שמביט אל הדברים ומכריע האם במקרה זה הדרך היא לפי החוק או לפי המעשה. האם חכמינו התעלמו מכך?

הרמב"ם כותב [ובטח תשמח על דברים אלו]

 ראוי שתדע שאין התורה שועה אל החריג, ואין הציווי בהתאם לדבר המועט... אלא לדברים שעל פי רוב. ואין שועים לדבר הממעט לקרות או לנזק הפוגע באדם אחד בגלל הקביעה הזאת והנהגת התורה כי התורה היא ציווי אלוהי.

מושלם מבחינתך תלמיד לא ? במיוחד הנימוק לכאורה ? תואם את כל מה שאמרת!

אבל דע שיש מחלוקת אדירה לגבי הבנת דברי הרמב"ם הללו וארחיב עליה בהמשך. בינתיים ראה את דברי רבי יצחק עראמה בעל עקידת יצחק:

ירצה [לומר] כי עם שהוא [הקדוש ברוך הוא] צדיק, בהניחו דרכי משפטים צדיקים כוללים להתנהג כאשר יתכן לפי הנושאים אשר ישפטו בהם, אמנם "חסיד הוא בכל מעשיו". כי לעניין המעשה, לא יחפוץ שישמרו תמיד אלו הכללים, רק שישפטו לפי הענין החלקי כשיִוַדע שהכולל ינגד אל המשפט האמתי [=שהכלל נוגד את דרישות הצדק האינדיבידואלי], ובזה לא יקבל עול הנמוס [=החוק, Nomos], כי אם תשלום [=השלמה] והַיְשרה. 

לפי שכבר תקשה למאמר "כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עוול", כשתאמר כי גם במשפטיו יתברך חוייבו הבלבול והמבוכה בכל מה שינגדו הכוללים [=הכללים המשפטיים] אל המקרים הפרטיים. דרך משל, כלל גדול בדיני ממונות: "המוציא מחבירו עליו הראיה" (בבא מציעא ב ע"ב); או: "חזקה אין אדם פורע תוך זמנו" (בבא בתרא ה ע"א). וכבר יקרה שהתובע תובע דין אמת ואין לו ראיה, או שהנתבע פרע תוך זמנו ואין רואה, וכיוצא באלו העניינים. ואז לא יִמלֵט: אם שישפוט השופט לפי האמת הפרטי, וִיעַול אל המשפט הכולל; או שישפוט צדק לפי המשפט הכולל, וִיעַול אל האמת הפרטי. ויהיה תשובתך בזה: "צדיק וישר הוא", כי הוא הצדיק המניח הנמוס [=החוק], והוא החסיד המַישיר אותו ומשלימו בכל מה שיבא הצורך, עד שבזה יצדק כי הוא אל אמונה מבלי עוול כלל. 

תוקן על ידי תלמידטועה ב- 11/02/2011 09:41:12

היתכן אדם המקיים המצוות בדיוק לפי הנחיות התורה, ומטרתו היא שיפור מידותיו ולא עבודת ה'? לכאורה כן.

מכאן שהזהות בין המיצוע המושלם לבין היות האדם מתדבק בה' אינה נכונה.

אתה מוציא דברים מהקשרם -על פי הנאמר במורה ג/נא לא מדובר על בני אדם שמטרתם היא שיפור המידות - הרמב"ם מתאר סיטואציה של אדם שעובד את ה' בקיום המצוות ולא מתעסק בשום עניין שלא שייך לקיום מצוות - הוא זה שמדבק בה' -

מה זה אמצעים חריפים יותר? לא הסט הראגיל של המצוות?

הטיפול על דרך ההגזמה לצד המנוגד שנזכר בש"פ,

כל העניין בתכלית  ההתעסקות במצוותיו (מורה ג/נא) היא לשמור על המיצוע – זו פרשנות זה לא כתוב במפורש ולא רמוז. יתכן כי המיצוע הוא כלי ולא התכלית -

"דע שכּל המעשׂים האלה של עבודת ה', כגון קריאת התורה, התפילה ועשׂיית שאר המצוות אין מטרתם אלא שתרגיל עצמך לעסוק בְּצִווּיָיו יתעלה, ולא תעסוק בענייני העולם הזה, כאילו אתה עוסק בו יתעלה ולא בזולת".

ראבק, מה הביטוי לזה שאתה דבק בו ועוסק בו ולא בזולתו - אם לא הביטוי של השלמות של האדם העוסק בו ? ומה הביטוי של השלמות אם לא זה שהוא נמצא במיצוע ברב מעלות המידות ובמעלות השכליות הנדרשות כדי להגיע לשלמות ? ולמה זה מפריע לעסוק בעניינים שלא שייכים לקיום המצוות אם אין מדובר בשמירה על מצב מסויים ?


-יש סט שהוא קיום המצוות שעל פי הרמב"ם הם רפואת הנפש 

והיות והגיוני שהסט הרפואי של טירון ומתורגל שונה (טיעונך שכנגד שהרי לא יתכן לאדם לדעת איזה מצווה אחרת נדרשת כדי לאזן את המצווה שהיא בבחינת תיקון אצלו  את חכמת פנימיות התורה לעולם לא תדע -  נשמע דבר הקשור יותר לאמונה מאשר לשכנוע) בהכרח מדובר בסט סטנדרטי העונה על הרוב.

חימאי

1. איני שמח על הר"מ שכתב שהתורה אינה שועה אל החריג. איני חושב שרק בר"מ הזה אני יכול לתלות יתדותי. לגבי עצןם מאמר הר"מ הזה לא הבנתי מימי מדוע לסברת הר"מ מתכנן מושלם כל יכול נקלע לתקלה כזו.