| נשלח ב-14/2/2011 02:15 |
 |
| |
רוח - wind או spirit?
שלום לכולם
בזמן האחרון עלתה במוחי השערה לפיה היה אצל המקורות היהודיים הקדומים (תנ"ך, ספרות תנאית, תלמוד, והלאה) זהות או לפחות בלבול בין ה wind לבין ה spirit, שנקראו שניהם - רוח. זה עשוי, לדעתי, להסביר הרבה דברים.
מבחינה לשונית אין ספק שהמילה העברית רוח הוראתה wind וגם spirit.
"ויפח באפיו נשמת חיים" = הכניס בו רוח (האויר שנושף), והאדם הפך לחי, כי החיות - רוח. "רוח חיים באפיו". הרוח נתפסה כמשהו רוחני (כלומר לא כתנועות של מולקולות חומר בצורה גזית כתוצאה מכוחות פיזיקליים אלא משהו מהסוג שאנו קוראים רוחני, ספיריטואלי) ולכן כקו התפר בין הספיריטואלי למטריאלי, משהו שהוא גם זה וגם זה.
זה גם מסביר לי, בין היתר, את קביעת רגע המוות לפי היהדות:
סביר להניח שהקונספט של מוות ביהדות הרבנית לכל הפחות מבוסס על יציאת הנשמה, ולא כמו הקונספט של המוות היום שמבוסס על נזק בלתי הפיך לגוף שגורם לכך שהתאים יפסיקו לפעול בסולידריות. מדוע ננקטה דווקא הנשימה והלב? כי זו הנשמה (כנראה היה מושג כלשהו על הקשר בין פעילות הלב לנשימה)! הפלא ופלא!
הבעיה - אני לא מכיר שיטות מחקר היסטוריות. העליתי השערות, הבאתי להן תמיכות הדיוטיות, אבל אשמח אם מישהו שמכיר שיטות כאלו יעזור.
או שמישהו יעלה תמיכה או סתירה.
או מקום בו כבר נידון העניין (אני מקווה שזה לא איזה משהו מאוד מפורסם שרק אני לא מכיר... )-: )
תוקן על ידי thepresent ב- 14/02/2011 02:38:35
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-14/2/2011 09:15 |
|
| |
פרזנט
הייתי מדייק יותר, ואומר שיש זהות בין רכיב נפש האדם לרכיב הרוח. ולא שכל רוח עשויה בהתחברותה לגוף להפוך לנפש חיה. [בהאמונות והדעות לרס"ג מאמר ו', הוא מסביר שנפש האדם לא נראית בצאת כי היא דקה ועדינה כאויר].
בקהלת נאמר ש'רוח האדם עולה למעלה ורוח הבהמה למטה', באם היו הנפש ורוחות העולם זהות, במה שונה מקומם, (אולי קהלת מאוחר והלינסטי מדי, מלהיות ראיה).
ביחזקאל (לז) בחזיון העצמות היבשות נאמר 'מארבע רוחות בואי הרוח ופחי בהרוגים האלו ויחיו' (שם 'רוחות' במשמעות צדדי העולם).
'רוח' נאמרה גם בקשר לאל עצמו. ורוח אלהים מרחפת, לא ידון רוחי באדם, וכן באיוב (לא ברור תיארוכו) מוזכר פעמים רבות ורוח ונשמת שדי.
גם בשו"ע עדיין מוזכר הפלא הגדול שרוח החיים לא יוצאת מהגוף מלא הנקבים. http://is.gd/jUWU3Y
|
|
|
|
| נשלח ב-14/2/2011 12:12 |
|
| |
רדףהשיג
מעניין כתמיד! 
תוכל להפנות אותי למקורות אקדמיים שדנו בתפיסה הרוחנית ביהדות?
ראשישיבע
תודה (על הענין עם הרוח והנקבים חשבתי אבל לא זכרתי באותו רגע)
האם לדעתכם בעקבות כך ניתן להניח שקביעת רגע המוות בטעות מציאותית יסודה? והאם זו סיבה לשנות אותה?
|
|
|
|
| נשלח ב-14/2/2011 12:36 |
|
| |
בזמנים ההם חיפשו את ה"יישות הרוחנית" שמקיימת את האדם (כי ברור שמצבור חומרים לא יכול לפתח חשיבה
עצמאית, מורכב ככל שיהיה)
כנראה שהנשימה נבחרה בגלל שזאת פעולה שנראתה לא גשמית. אויר נכנס ויוצא, גם לא היה ברור בדיוק תפקיד
הרוח/אוויר. יכול להיות שחשבו שיש רוח שנמצאת בגוף שצריכה תמיד להתחדש וכשהיא יוצאת אז הגוף מת.
אולי מזה יצאה האגדה שבזמן המיתה האדם היה מתעטש ומת וכן הביטוי "נפח את נשמתו" (כי הוא הוציא אותה
בנפיחה מפיו)
כמובן שכיום יודעים את תפקיד החמצן בדם, ויותר מזה, אדם יכול לחיות בלי לנשום אם מחברים לו את הדם
למכונה שמחדשת בו את החמצן. זה גם מה שהוביל להגדרה המחודשת של המוות (למי שהזכיר) מכיוון שאם
בן אדם נחשב מת כשהוא לא נושם אז כל אחד שעבר השתלת לב-ריאה צריך להתחתן מחדש.
לדעתי ככל שהטכנולוגיה משתכללת אנחנו מבחינים בצורה יותר ויותר מדוייקת מתי הנשמה עוזבת ללא חזרה
את הגוף. מהבחינה הזאת, זמן קביעת המוות כיום הוא הרבה יותר טוב מימי הביניים...
|
|
|
|
| נשלח ב-14/2/2011 13:07 |
|
| |
יונתן
אז אתה מסכים שקביעת רגע המוות אין מקורה בקביעה ערכית מתוך האופציות האפשריות (פעילות הלב, הריאות, המוח, או הזרת של הרגל השמאלית) כפי שטען mdabraham באשכול על כרטיס אדי, אלא קביעה מציאותית מוטעית?
ובהנחה זו האם זה מסוג הקביעות המציאותיות המוטעות שהאורתודוכסיה קיבלה על עצמה לשמר? או מאלו שאפשר להחליף?
|
|
|
|
| נשלח ב-14/2/2011 13:15 |
|
| |
בזמנם זאת היתה האפשרות היחידה. האם זה מוטעה? אתה רוצה שאוציא לך כתבות על אנשים שהפסיקו לנשום
וחזרו לחיים אח"כ? עד היום ברוב המדינות המערביות אסור לקבור לפני 24 שעות בגלל דברים כאלה...
כמו רוב הדברים בתורה, לא נכתבה התייחסות בנושא ולדעתי זה פתוח לפרשנויות של חכמי הדורות...
|
|
|
|
| נשלח ב-14/2/2011 13:18 |
|
| |
דאגתך אם מחליפים ?! בוודאי כל הדורות !!
כל השאלה מי יחליף, החכמים או אלה מדת\כת ההשקפה,
כלומר: אין שאלה האם מחליפים, כולם מחליפים, זה לטוב וזה לרע,
מה שנשאר להתפלל שזה יהיה בידי החכמים ולא בידי דת\כת ההשקפה,
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-14/2/2011 13:38 |
|
| |
העתקה ממו"נ ח"א פ"מ
רוח הוא שם משותף. הוא שם לאוויר, כלומר, ליסוד מארבעת היסודות1: ורוח אלהים מרחפת (בראשית א', 2).
והוא גם שם לרוח הנושבת: ורוח הקדים נשֹא את הארבה (שמות י', 13); רוח ים (שם, שם, 19), וזה תדיר. והוא גם שם לרוח החיים: רוח הולך ולא ישוב (תהלים ע"ח, 39); אשר בו רוח חיים (בראשית ז', 15).
כן הוא שם הדבר הנשאר מן האדם אחרי המוות, אשר אין הכליון דבק בו: והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה (קהלת י"ב, 7).
הוא גם שם השפע השׂכלי האלוהי השופע על הנביאים ואז הם מתנבאים בו, כפי שנבאר לך כאשר נדון בנבואה כפי מה שראוי להזכיר בספר זה2: ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם (במדבר י"א, 17); ויהי כנוח עליהם הרוח (שם, שם, 25); רוח ה' דיבר בי (שמואל ב', כ"ג, 2). וזה תדיר.
רוח הוא גם כן שם למטרה ולרצון: כל רוחו יוציא כסיל (משלי כ"ט, 11) - מטרתו ורצונו. וכיוצא בו: וְנָבְקָה רוח מצרים בקרבו ועצתו אבלע (ישעיה י"ט, 3): הוא אומר: מטרותיה (של מצרים) תפוצנה לכל עבר והנהגתה תסתתר. וכיוצא בו: מי תִכן את רוח ה' ואיש עצתו יודיענו (ישעיה מ', 13), כלומר, מי הוא היודע את סדר רצונו או המשיג כיצד היא הנהגתו את המציאות ויודיענה לנו, כפי שנסביר בפרקים על אודות ההנהגה שיבואו להלן3.
אם כן, כל רוח המיוחסת לאל עניינה המשמעות החמישית4. ולעתים עניינה המשמעות האחרונה שהיא הרצון, כפי שביארנו. יש לבארה בכל מקום לפי ההקשר.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/2/2011 13:49 |
|
| |
שגעת אותנו
מעניין.
האם הרמב"ם טוען לזהות (או לפחות לדמיון) בין כל ה'הוראות' של המילה רוח או סתם מביא שיש למילה כמה פירושים?
|
|
|
|
| נשלח ב-14/2/2011 13:56 |
|
| |
האם ידיעותו של הרמב"ם. בנושא המדובר רלונטיות היום?
_________________
מודה ועוזב
|
|
|
|
| נשלח ב-14/2/2011 14:09 |
|
| |
אצל הרמב"ם שם משותף, הוא שם אחד בהוראות שונות. שרק דמיון כל שהוא ביניהם.
דבר מענין מאוד יש בדברי הרמב"ם כאן, שרוח אלוקים מרחפת על פני המים. אין הכוונה לרוחו של אלוקים אל לרוח מד' יסודות. הרמב"ם מסביר כך גם בח"ב פ"ל (הוא מסביר את כל הפסוקים הראשונים של בראשית על פי תורת ד' יסודות)
אני מעתיקה.
ממה שחייב אתה לדעת, שארץ שם משותף, הנאמר בכלל ובפרט23. בכלל - על כל מה שמתחת לגלגל הירח, כלומר ארבעת היסודות. והוא נאמר בפרט על האחד האחרון מהם והוא האדמה. הראיה לכך היא דברו והארץ היתה תֹהו ובֹהו וחֹשך על פני תהום, ורוח אלהים [מרחפת על פני המים] (בראשית א', 2)24 הוא קרא אפוא את כולם ארץ. אחרי-כן אמר: ויקרא אלהים ליבשה ארץ (שם, שם, 10). גם זה סוד גדול מן הסודות, שכּל-אימת שאתה מוצא אותו אומר ויקרא אלהים לכך ככה, אין זה אלא להבדילו מן העניין האחר ששם זה משותף ביניהם25. לכן פירשתי לך26 את הפסוק הזה: "בְּהתחלה ברא האל את המעלה ואת הַמַּטָּה6". ארץ הנאמרת תחילה תהיה אפוא המטה, כלומר ארבעת היסודות, וזאת שנאמר עליה ויקרא אלהים ליבשה ארץ (שם) היא הארץ לבדה. זה ברור אפוא.
ממה שחייב אתה לדעת, שארבעת היסודות הוזכרו בתחילה אחרי השמים, שאמרנו ששם ארץ הראשון מורה עליהם, מכיוון שהוזכרו ארץ (שם, שם, 1-2) ומים (שם, שם, 2) ורוח (שם, שם, 2) וחושך (שם, שם, 2); וחושך היא האש היסודית27. אל תחשוב אחרת! הוא אמר: ודבריו שמעת מתוך האש (דברים ד', 36); ואמר: כשמעכם את הקול מתוך החֹשך (שם, ה', 20); ואמר: כל חֹשך טמון לצפוּניו, תְּאָכְלֵהוּ אש לא-נֻפַּח (איוב כ', 26). האש היסודית27 נקראה בשם זה מכיוון שאינה מאירה, אלא שקופה28. לו היתה האש היסודית מאירה היינו רואים בלילה את החלל כולו בלהבת אש.
(היסודות) הוזכרו לפי מקומותיהם הטבעיים29: הארץ, מעליה המים, האוויר דבק במים, והאש מעל לאוויר. כי מכיוון שייחד את האוויר על-פני המים (בראשית א', 2) יהיה החושך אשר על פני תהום (שם) מעל הרוח30 בלי ספק, ומה שחייב שיקרא לה רוח אלהים (שם) הוא שהניח אותה נעה, כוונתי מרחפת (שם), ותנועת הרוח מיוחסת תמיד לאל: ורוח נסע מאת ה' (במדבר י"א, 31); נשפת ברוחך (שמות ט"ו, 10); ויהפֹך ה' רוח-ים (שם, י', 19); וכמותו הרבה. ומכיוון שהחושך שנאמר בראשונה (בבראשית א', 2), שהוא שם היסוד, אינו החושך שנאמר באחרונה (שם, שם, 4), שהוא האפלה, החל להבהיר ולהבדיל ואמר: ולחֹשך קרא לילה (שם, שם, 5) לפי מה שהבהרנו31. זה ברור אפוא.
תוקן על ידי שגעת_אותנו ב- 14/02/2011 14:11:18
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/2/2011 14:14 |
|
| |
פרזנט
אם שמת לב, בקטע הראשון שהעתקתי. הרמב"ם מסביר שרוח זה רוח החיים, וגם זה החלק שתפרד אחר מותו. כי הרמב"ם ראה בנשמה ובנפש\רוח שתי חלקים. הנשמה היא החיוניות והמקיימת את הגוף (שמתכלה ונמוגה במות האדם), והנפש\רוח היא קניני ההשכלה שאדם רוכש לעצמו במשך חייו. ורק הם ישארו. (אולי אפתח ע"ז אשכול, כשיזדמן).
תוקן על ידי שגעת_אותנו ב- 14/02/2011 14:17:13
|
|
|
|
| נשלח ב-14/2/2011 20:22 |
|
| |
לא צבר תאוצה.. 
ירוחםשמ
רלבנטי כדי להבין את הגותו למי שמעונין.
שגעת אותנו
תודה
|
|
|
|
| נשלח ב-14/2/2011 22:04 |
|
| |
theprsent,
ראה נא מאמר שנכתב ב"תכלת":
_________________
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/2/2011 23:36 |
|
| |
פרזנט
רוח(חיים) ונפש, הם מהמושגים העמומים בתנ"ך.
די אם אזכיר את 'רוח נבות' שיצאה ועמדה לפני ה' ובקשה להיות 'רוח שקר' בפי נביאיו. הרי לך 'רוח' שהיא עצמאית ללא גוף, בעלת רצונות והתגייסות לנקמה.
אליהו הנביא התפלל על הילד המת 'תשב נא נפש הילד הזה אל קרבו' אחרי ש'לא נותרה בו נשמה עקב חליו'. גם רחל אמנו 'נפשה יצאה כי מתה'.
אני רוצה להדגיש, שבמקרא לא מופיע אף פעם 'אויר', אין לו כל רמז בכל המקרא.
בעולם המקראי חלל העולם העוטף אותנו הוא ריק. האדם לא נושם אויר רווי חמצן ופולט אויר רווי פחמן דו חמצני. 'נשימה' במקרא היא 'רוח החיים' שמרצדת בין תוך הגוף וחוצה לו בתהליך בלתי פוסק.
חנק תנכ"י איננו הפסקת חמצן לריאות, הוא הפסקת אותו ריצוד 'רוח החיים' שתמיד הביאה מוות, וממילא השתמע שריצוד זה הוא כוח החיים. [לא בכדי המחשבות והרגשות במקרא מיוחסים ללב (לא מוזכר מוח בכל המקרא, למעט מוח עצמות באיוב), הוא הרי קשור אנטומית לריאות שהם משכן 'רוח החיים'.]
'רוח' (ווינד) היא העצם העדין והבלתי מוחש ביותר הקיים בבריאה, הוא הרי יוצא מאוצרותיו של הקב"ה כמוזכר פעמים רבות במקרא. הוא איננו תנודות אויריות המוכרות לנו כיום, הוא 'עצם דק' החולף ביעף על פני החלל.
לכן את אותה 'נשמת חיים' כינו 'רוח' כי כרוח היא עצם עדין ובלתי מוחש. מקורה של אותה נשמת רוח חיים מוזכרת באיוב כרוח ונשמת שדי. בתהילים (קד) מוזכר 'תוסף רוחם יגוועון, תשלח רוחך יבראון'
האל בעצמו מתואר במקרא פעמים רבות כבעל 'רוח חיים'. ואילו האלילים 'אף רוח אין בפיהם'.
|
|
|
|
|
|
