הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > מבוא לספרות התלמודית > ספרות ההלכה
תבונות
תקציר
המאמר בוחן מהו מקור הסמכות של ההגות היהודית בהלכה ובאגדה, מהו היחס בעניין זה בין קבלת דברים במסורת לבין חידוש ויצירה.
מסורת מול חידוש : הקדמה
מחבר: פרופ' שלום רוזנברג
1וא"ר לוי בר חמא א"ר שמעון בן לקיש: מאי דכתיב – 'ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורתם'? לוחות – אלו עשרת הדברות, תורה – זו מקרא, והמצוה – זו משנה, אשר כתבתי – אלו נביאים וכתובים, להורותם – זו גמרא, מלמד שכולם ניתנו למשה מסיני.2
ובמדרש שמות רבה מצינו: בשעה שנגלה הקב"ה בסיני ליתן תורה לישראל, אמרה למשה על הסדר: מקרא ומשנה, תלמוד ואגדה, שנאמר: 'וידר אלהים את כל הדברים האלה' (שמות כ', א); אפילו מה שהתלמיד שואל לרב, אמר הקב"ה למשה אותה שעה.3
לכאורה, מלמדים אותנו שני קטעים אלה, שהמסורת מהווה את מקור הסמכות העיקרי והבלעדי של ההגות היהודית בהלכה ובאגדה, וניתן להוסיף מקורות שונים המביעים דעה זו. למרות זאת, קל להראות, שפירוש פשטני להשקפה זו אינו מתאר כראוי את המציאות, ואינו לוקח בחשבון את העובדה, שהחידוש הוא אחד מעקרונותיה של היהדות. דבר זה אינו השתקפות של התודעה המודרנית, פרי של הלך רוח היסטוריוציסטי, אלא הרגשת יסוד המלווה את בעלי ההלכה בכל הדורות. עיון נוסף ישכנע את הקורא, שהחידוש עמד בתודעתם של גדולי ישראל, בין בהלכה בין במחשבה, לאורך כל הדורות. אין כאן עובדה שבדיעבד, אלא השקפה מודעת, עיקרון מלכתחילה. עמדה זו מבוטאת, אולי יותר מבכל טקסט אחר, בסיפור שמסר רב יהודה בשם רב:
בשעה שעלה משה למרום, מצאו לקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר לפניו: ריבונו של עולם, מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש... שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות; אמר לפניו: ריבונו של עולם הראהו לי! אמר לו: חזור לאחוריך! הלך וישב בסוף שמונה שורות, ולא היה יודע מה הן אומרים; תשש כוחו. כיוון שהגיע לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו: רבי, מניין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני; נתיישבה דעתו.4
אי ההבנה של משה בראשית הסיפור, והקביעה שדברי החכם מתבססים על 'הלכה למשה מסיני' בסופו – מבטאות את העובדה, שבבסיסה של התורה שבעל פה עומדת תפיסה פרדוקסלית המשלבת מסורת וחידוש.5
בשילוב בין שני היסודות הללו מוצאים אנו שתי סוגיות, שליוו את ההגות היהודית ואת תהליך היצירה התורנית על כל דורותיה:
[א] הקבלה והחידוש – מהו מקור הלגיטימיות של החידוש ומה מהותו? מה מעמדו של החידוש לפני שהתחדש? מה מעמדו של החידוש ביחס למסורת?
[ב] המחלוקת – מה מעמדם של חילוקי הדעות בהלכה? כיצד ייתכן ש'אלו ואלו דברי אלהים חיים'? מה מעמדם של חידושי התורה שלא נתקבלו?6
הקביעה שחידושיו של רבי עקיבא הם 'הלכה למשה מסיני', והטענה הידועה ש'אלו ואלו דברי אלהים חיים' הן ודאי פרדוקסליות, ועמדות שונות הוצגו במשך הדורות כדי להתמודד עם סוגיות אלו.7 אולם כל ניסיון לפשט את הפרדוקס על ידי שלילת אחד משני מרכיביו – יש בו משום זיוף המציאות. הפתרון אינו נעוץ בבחירת אחת משתי האפשרויות, אלא בקבלת שתיהן גם יחד, מתוך הבנה שמתח אין פירושו סתירה. יש צורך לעיין מחדש ביצירות של ההגות היהודית ולחפש אחרי הדגמים השונים באמצעותם ניתן לחבר את הקצוות. דגמים אלה מייצגים השקפות שונות, שאת מקורותיהן ניתן למצוא כבר בטקסטים התלמודיים עצמם, אשר שימשו בסיס לכל ההגות המאוחרת.
כדי להיכנס לעולמם של חז"ל נעמיד לפנינו שני טקסטים:
[א] מעשה ברבי יוסי בן דורמסקית שהלך להקביל פני רבי אל[י]עזר בלוד. אמר לו: מה חידוש היה בבית המדרש היום? אמר ליה: נמנו וגמרו, עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית. אמר לו: יוסי, פשוט ידיך וקבל עיניך; פשט ידיו וקבל עיניו. בכה רב אל[י]עזר ואמר: סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם. אמר לו: לך אמור להם, אל תחושו למניינכם, כך מקובלני מרבן יוחנן בן זכאי, ששמע מרבו ורבו מרבו הלכתא למשה מסיני – עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית. מה טעם? הרבה כרכים כבשו עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל, מפני שקדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא, והניחום כדי שיסמכו עליהן עניים בשביעית (בבלי חגיגה ג ע"ב).
[ב] תנו רבנן: מעשה ברבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר (ב) חסמא שהלכו להקביל פני רבי יהושע בפקיעין. אמר להם: מה חידוש היה בבית המדרש היום? אמרו לו: תלמידיך אנו ומימיך אנו שותין. אמר להם: אף על פי כן, אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש. שבת של מי הייתה – שבת של רבי אלעזר בן עזריה הייתה; ובמה הייתה הגדה היום? אמרו לו: בפרשת הקהל; ומה דרש בה? 'דברי חכמים כדרבנות וכמשמרות נטועים בעלי אספות נתנו מרעה אחד' (קהלת י"ב, יא) – למה נמשלו דברי תורה לדרבן? לומר לך, מה דרבן זה מכוון את הפרה לתלמיה להוציא חיים לעולם, אף דברי תורה מכוונין את לומדיהן מדרכי מיתה לדרכי חיים. אי מה דרבן זה מטלטל אף דברי תורה מטלטלין? תלמוד לומר: 'משמרות'; אי מה מסמר זה חסר ולא יתר אף דברי תורה חסרין ולא יתרין? תלמוד לומר: 'נטועים', מה נטיעה זו פרה ורבה אף דברי תורה פרין ורבין. 'בעלי אספות' – אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה, הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין. שמא יאמר אדם, היאך אני למד תורה מעתה? תלמוד לומר: 'נתנו מרועה אחד' – אל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן, מפי אדון כל המעשים ברוך הוא, דכתיב: 'וידבר אלהים את כל הדברים האלה'; אף אתה עשה אזניך כאפרכסת וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים, את דברי אוסרין ואת דברי מתירין, את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין. בלשון הזה אמר להם: אין דור יתום שרבי אלעזר בן עזריה שרוי בתוכו (שם ע"א).
לדעתי מלמדים אותנו מקורות אלה את ההבדל בין הגישה של ר' אלעזר בן עזריה ור' יהושע הדוגלים בקיומו של חידוש מוחלט, "דברי תורה פרין ורבין", לבין גישתו של ר' אליעזר המקבל אך ורק תורה של שכחה ושחזור, כדברי רש"י: "אל תחושו למניינכם – אל יהי לכם שום חשש וגמגום במה שמיניתם ותיקנתם, שהרי הסכמתם להלכה", והכוונה היא להלכה ההיסטורית שנשמרה על ידי רבי אליעזר.8
בסעיפים הבאים נעמוד על גישות אלו, על תורת השכחה והשחזור ועל תורת החידוש. ננסה להראות, שיש בעולמם של חכמים גישות שונות בעניין החידוש. נצביע על ארבעה דגמים הנראים חשובים במיוחד. השניים הראשונים נמצאים כבר במקורות חז"ל (כפי שראינו לעיל), והשניים האחרים הם פרי ההגות המאוחרת יותר:
[א] דגם השחזור (המבוסס על עקרון השכחה).
[ב] דגם החידוש המוחלט.
[ג] דגם ההלכה הנסתרת, אותו ניתן לכנות גם דגם הצמצום (דגם זה מהווה איזושהי סינתזה בין דגם השחזור לדגם החידוש המוחלט).
[ד] דגם המישורים השונים, שעתיד להיות בסיס לסינתזה הגדולה של הרמב"ם.
לחלקים נוספים של המאמר:
א. הקדמה. (פריט זה)
ב. פרק א: דגם השחזור
ג. פרק ב: דגם החידוש המוחלט
ד. פרק ג: דגם ההלכה הנסתרת
הערות שוליים:
עבודה זו מהווה סיכום חלקי של שיעורים שונים שניתנו על ידי מאז שנת תש"ל. בע"ה אדון בהיבטים אחרים של הסוגייה בהזדמנות אחרת. בזמן האחרון הופיעו מספר מאמרים חשובים הקשורים בנושא, והקרובים באופן חלקי למסקנות שגיבשתי ושהוריתי בעל פה במהלך שנים אלה. לסוגייה זאת ראה מאמרי 'ההתגלות המתמדת – שלושה כיוונים', בקובץ: התגלות, אמונה, תבונה, בעריכת משה חלמיש ומשה שוורץ, אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן, 1976, עמ' 143-131, וראה במאמריי באנגלית: Revelation in Arthur A. Cohen and Paul Mes-Flohr (eds.) Contemporary Jewish Religious Thought. New York 1987. pp. 815-826. Tradition and Chidush, Jewish Action. Winter 5749/ 1988-9. Vol. 49 No. I pp. 12-15. והשווה שני מאמריו של יוחנן סילמן: 'תורה אלוהית ש"לא בשמים היא" – בירור טיפולוגי', בספר משה שוורץ (בעריכת משה חלמיש) ספר השנה של אוניברסיטת בר-אילן, מדעי היהדות ומדעי הרוח, כ"ב-כ"ג, רמת-גן, תשמ"ח עמ' 286-261 להלן [תב"ט]; 'תורת ישראל לאור חידושיה – בירור פנומנולוגי', Proceedings of the American Academy for, Jewish Research, vol. 57 (1990-91) Hebrew Section pp. 49-67;וכמו כן: אבי שגיא, 'עיון בשני מודלים של מושג האמת ההלכתית ומשמעותם', היגיון א, תשמ"ט עמ' 90-69; J. David Bleich; "Lo Ba-shamayim Hi": A Philosophical Pilpul, in Norbert M. Samuelson, Studies in Jewish Philosophy 1987, pp. 463-488. Elman, Yaakov; R. Zadok Hakohen on the History of Halakha, Tradition 21, Fall 1985 pp. 1-26. Id. Reb Zadok Hakohen of Lublin on Prophecy in the Halakhic Process, Jewish Law Association Studies 1 (1985) pp. 1-16.לסוגייה בכללותה הוקדשו פרקים שונים בספרו של א"י השל: 'תורה מן השמים באספקלריית הדורות', לונדון וניו יורק תשכ"ה. ספרו של רצ"ה חיות הוא עדיין מקור חשוב לדיון: ספר תורת הנביאים, המכונה אלה המצוות, ז'ולקוב תקצ"ו, ירושלים תשי"ח (להלן [תה"נ]). ר' אהרן מרכוז במבואו לשו"ת מן השמים ירושלים תשי"ז עמ' 10. בין ספרי המחקר ראה חיים צ'רנוביץ (רב צעיר), תולדות ההלכה, בעיקר ח"א עמ' 19 ואילך, עמ' 331 ואילך. על כל אלה יש להוסיף את מאמרו החשוב של א"א אורבך, 'הלכה ונבואה', תרביץ יח, תש"ז, עמ' 27-1. וכן ראה: חיים הלל בן-ששון, הגות והנהגה, ירושלים תשי"ט, עמ' 18 ואילך. וכן: יוסף פאור הלוי, עיונים במשנה תורה להרמב"ם ספר המדע, ירושלים, תשל"ח.
ברכות ה ע"א. לא נעמוד על חילופי הנוסחאות של המאמרים שיובאו להלן. בכ"י ובראשונים הגרסה שונה במקצת: "לוחות אבן – זו תורה, והתורה – זו משנה", אך אין הדבר משנה לענייננו. ר' יוחנן אינו דורש את דרשתו של רשב"ל, אבל גם עליו מסופר (תענית ט ע"א): "יתיב ר' יוחנן וקא מתמה, ואמר: מי איכא מידי דכתיבא בכתובי ולא רמיזי באורייתא?", וראה על כך להלן.
שמו"ר, פמ"ז א. עיין ירושלמי פאה פ"ב ה"ד, יג ע"א, שם סומך ריב"ל את הרעיון הזה לפסוק בקהלת: "מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו, כבר נאמר למשה בסיני, מה טם? 'יש דבר שיאמר אדם ראה זה חדש הוא', משיבו חבירו ואומר לו: 'כבר היה לעולמים' ". השווה חגיגה פ"א ה"ח; מגילה פ"ד ה"ה בשם ר' חגיי בשם ר' שמואל בר נחמן; מגילה פ"ד ה"א, כח ע"א, חגיגה פ"א ה"ח, ז ע"ב, ועיין בבלי מגילה יט ע"ב.
מנחות כט ע"ב, השווה גם שבת פט ע"א, ילקוט שמעוני בהעלותך רמז תשלו: "בפרגוד של הקב"ה כתות כתות של סנהדרין שהיו יושבים ודורשים התורה במ"ט פנים... שיושבים ודורשים הלכה למשה מסיני".
לא אכנס כאן לניתוח דברי חז"ל, אך אינני יכול שלא להעיר כבר כאן, שהסיפור עצמו הוא רב משמעי, שהרי משה רואה את הדברים האלה לפני שניתנה תורה. רש"י כותב: "נתיישבה דעתו של משה – הואיל ומשמו [של משה] אומר, אף על פי שעדיין לא קיבלה". נראה לי, שדברים אלה מתיישבים עם פשט הדברים, אלא שהסיפור מנוסח באופן רב משמעי, ולדעתי בכוונה. ניתן להבין, שנתיישבה דעתו מפני שהיה ברור לו שיקבל דברים אלה, או מפני שבצורה פרדוקסלית אלו הם דברי משה, למרות שיחודשו מאוחר יותר.
נדמה לי, שניתן להשוות שאלות אלו לבעייתו של הפילוסוף, המעמיד את עולם האידיאות אל מול העולם הריאלי, עולם התופעות, ורואה בעולם הקונקרטי שתי תופעות המצריכות הסבר: התנועה והריבוי. גם איש ההלכה עומד בפני שתי תופעות הדורשות הסבר: החידוש והמחלוקת.
בעבודה זו ננסה לעמוד על היבטים שונים בתפיסת החידוש ועל מעמדו מול המסורת, אולם לדיון זה שני ממדים שונים. הממד הראשון, הפנימי, בו באות לידי עימות קונספציות הגותיות שונות בתוך המחנה, שמקורן מצוי, כפי הנראה, כבר אצל חז"ל. הממד השני הוא המאבק עם גישות מחוץ למחנה, שהביאו לכך, שלפעמים העמדות עוצבו או אף עוותו בעקבות לחץ הוויכוח. מתרחש כאן תהליך גומלין מסובך, המוסיף רובד פולמוסי לשאלות התכניות. דוגמה בולטת להשפעת הפולמוס נמצא בספרות הגאונים על רקע הוויכוח עם הקראים. מצויה אצלם אידיאולוגיה המנסה להציג את התורה שבעל פה כמבוססת על מסורת בלתי נפסקת, שלא שלטה עליה שכחה ושאין בה חידוש. ראה מאמרו של יעקב בלידשטיין, 'רעיון תורה שבעל פה ותולדותיו באיגרת רב שרירא גאון', דעת 4, חורף תש"ם עמ' 16-5. לפי דעתו של רב שרירא גאון, הדורות המאוחרים כתבו דברים שהיו ידועים לראשונים, אלא שאלו לא ראו לנכון לכתוב אותם (ראה איגרת רב שרירא גאון, מהד' ב"מ לוין, מהד' צילום, ירושלים תשל"ב עמ' 9, וניתוחו של בלידשטיין שם עמ' 15-14): "הוייא דאביי ורבא לא מדעתייהו הוו, אלא כולהון נהירין לראשונים". כפי שבלידשטיין הסביר, טען רב שרירא גאון, שההבחנה בין תורה שבכתב לבין תורה שבעל פה נעוצה בקדושת הניסוח שבתורה שבכתב. והשווה דברי רבינו חננאל (אוצה"ג סוכה עמ' 95 ס' רס"ה, ופירושו לסוכה מה ע"ב): "ללמדך המסורת שהיה בידם בדברי אביי ורבא, וכך היה בידי הראשונים בקבלה הלכה למשה מסיני ואינם דבריהם". גישה עקרונית דומה מצויה במשנתו של רס"ג על המקור של המצוות השמעיות (ראה משה צוקר, 'קטעים מכתאב תחציל אלשראיע אלסמעיה לרס"ג', תרביץ, שנה מא תשל"ב (להלן [קטע]), עמ' 410-373). הקראים ביקרו את רס"ג על חוסר העקביות, לכאורה, המצוייה במשנתו. מחד, הוא שולל את הסמכות המשפטית של השימוש בהקש; מאידך, הוא מחזיק בדברי חכמי התלמוד, הבנויים על המידות שהתורה נדרשת בהן, דהיינו על ההקש. הגאון התייחס לבעיה זו בראש פירושו לס' ויקרא (עיין צוקר, שם עמ' 375 ואילך). בתשובתוטוען רס"ג, שהמסורת קדמה ללימוד המידות, וחז"ל לא רשמו את י"ג המידות האלה מפני שמהן למדו, אלא מפני שמצאו, שההלכות שבידיהם מתאימות לי"ג מידות אלה. רס"ג השווה את פעולת החכמים לפעולת המדקדקים, שבונים את עמדתם על בסיס השפה הקיימת לפני פעולתם; מפעלם אינו חידוש אבסולוטי אלא תוצאה של התבוננות בלשון שנמסרה מדור לדור. ועיין סורא ב תשט"ו-ט"ז, עמ' 324 הע' 36, בלידשטיין שם עמ' 14 הע' 11.
השימוש בביטוי 'סוד ה' ליראיו' מתאים להפליא לדברי התלמוד במס' בבא בתרא יב ע"ב עליהם נעמוד להלן. עיקרון זה מלמד אותנו, שקיימת התאמה בין דברי התורה המתחדשים על ידי יראי ה', לדעות החכמים הראשונים, ואף ההלכה למשה מסיני תומכת בהן: "אלא אמר רב אשי, תדע, דאמר גברא רבה מילתא, ומתאמרא הלכה למשה מסיני כוותיה". עיקרון זה בא לידי ביטוי בולט דווקא בתיאור שלפנינו על הפרשת מעשרות בעמון ובמואב, ולמרות זאת, דבריו של ר' אליעזר מעמידים אותנו בפני פרדוקס, ואין ספק שחז"ל היו מודעים לו. הדיון נסב על מעשר עמון ומואב כמעשה נביאים וכמעשה חכמים, ורבי אליעזר מדבר על הלכה למשה מסיני. כיצד ייתכן שהלכה למשה מסיני תתייחס למצווה מדרבנן? הרמב"ן בחידושיו לחולין (ו ע"ב) מפרש את ה'הלכה' הזאת שלא כפשוטה: "והם תקנת נביאים ותקנת חכמים שהנהיגו בהם דיני ארץ ישראל מפני שהם סמוכות לארץ, כדאיתא במס' ידים (פ"ד)". הריטב"א בשבועות (טז ע"א) אומר גם הוא: "ומה שאמר ר"א הלכה למשה מסיני – כעין הלכה למשה מסיני קאמר, אי נמי כי מהלכה למשה מסיני לא קדשוה בקדושה ראשונה, כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית". כך גם הרע"ב על ידים (פ"ד, מ"ג) מפרש: "הלכה למשה מסיני... לאו דווקא, דאין זה מן התורה, אלא כאילו היא הלכה למשה מסיני; מיהו בתוספתא משמע, דהלכה למשה מסיני ממש קאמר".
תפיסה זאת על 'מעין הלכה למשה מסיני' אינה זרה לחז"ל. כך בקטע על בני יששכר, שיובא במלואו להלן, קוראים אנו: "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים... וכל אחיהם על פיהם, מלמד שכל אחיהם היו מסכימין ההלכה על פיהם כהלכה למשה מסיני" (שיר השירים רבה ו, טו). הפרדוקסליות שבעמדה בולטת לעין ומתמיהה: הדוגמה הבולטת לתורת השכחה וההיזכרות מתייחסת לחידוש דרבנן?!
ביבליוגרפיה:
כותר: מסורת מול חידוש : הקדמה
שם הספר: לא בשמים היא : תורה שבעל פה - מסורת וחידוש
מחבר: רוזנברג, שלום (פרופ')
תאריך: תשנ"ז
בעלי זכויות : תבונות
הוצאה לאור: תבונות
