יהיה מה שיהיה מצב העניינים שהקונסטרוקט הלשוני "אוהב את" מקביל אליו (הנה, דייקתי לא לקרוא לזה יחס)
האם אתה לא מבלבל בלי משים בין הביטוי "אוהב את" -- שהוא באמת "קונסטרוקט לשוני" כדבריך -- לבין יחס האהבה, שהוא דבר מה [יהיה אשר יהיה] שהביטוי הזה אמור [או מתיימר. או שלא מתיימר או אמור] לציין אותו?
לשם משל: אם אוסוולד רצח את קנדי, הרי שהתואר "רוצח" שאנו מעניקים לו, זו באמת מילה בשפה. אבל היותו [או אי היותו] רוצח קנדי הוא עניין של עובדה בעולם --- לא של מוסכמה לשונית
[לפני שאתה מוחה, שאלה: אתה, בתור שופט או חבר בחבר מושבעים, האם תשלח לגרדום או למאסר עולם (או אף למאסר כלשהו) אדם רק בשל מוסכמה לשונית -- כי החלטתם ביניכם לקרוא לו "רוצח"?].
או -- אם תרצה דוגמא קצת פחות אנושית: היותו של מסלול כדוה"א סביב השמש אליפטי, זו עובדה בעולם, אבל התואר "אליפטי" שאנו מעניקים לו, זו מילה בשפה.
או שמא הינך סבור שלא קיים דבר מחוץ לשפה? שכל וויכוח הוא וויכוח על מינוח? [ואי לכך מיותר? או שמא היננו לא יותר, אך גם לא פחות מאשר מאבק כוח? אבל אם כך, אולי עדיף לנהל אותו בזירת האגרוף -- לפחות עדיף לזה שחזק באגרוף וחלש במלל?]
אם כן -- זו עמדה שצידדו בה רבים ונכבדים במאה ה-20 -- כך שאתה בחברה טובה:
אליזאבת' אנסקומב, יורשת עזבונו של ר' לודוויג וויטגנשטיין, ייחסה עמדה כזו לאחרון [המאוחר] וקראה לה בשם "אידיאליזם לשוני". הדים לעמדות דומות ניתן למצוא אצל דוידסון ואצל הפילוסופים הלשוניים של אמצע המאה וממשיכיהם (אסכולת אוקספורד, סרל וכו').
[זאת מבלי לדבר על הקשקשנים הקונטיננטאליים למיניהם -- למן היידגר ועד לדרידה שמשתמע מהם משהו דומה גם כן (במקרה של האחרונים, חושש אני לייחס להם עמדה כלשהי באיזשהו עניין פן אין כזו)].
אם זו עמדתך -- אז אלו הדברים שיש לי לומר בנדון:
דמיין לך דלת סגורה של חדר, ועומדים מולה שני אנשים, ראובן ושמעון, ומתווכחים ביניהם אם לוי נמצא מאחורי הדלת. לכאורה, הדבר הקל ביותר הוא פשוט לפתוח את הדלת ולראות אם לוי נמצא שם, הלא כן? דא עקא שראובן בדיוק קרא בכתבי ראש ריס, והוא טוען את הדבר הבא: "שמע ר' שימען --- זה לא יעזור שנפתח את הדלת -- הרי אנו משתמשים במילים בצורה שונה: כשאתה אומר 'נמצא מאחורי הדלת' אתה כולל בתיאור זה את לוי, ואני לא. אז אם נפתח את הדלת, המקסימום שיתגלה לנגד עינינו יהיה שכך וכך נראה מצב בו לוי נמצא/לא נמצא בחדר (מחק את המיותר) -- כל אחד לפום שיטתיה דיליה. ואפילו זה לא בטוח: שהרי גם 'כך נראה' זהו ביטוי לשוני..".
זה לא נועד כמובן להוכיח ש"אידיאליזם לשוני" הוא מוטעה -- רק להמחיש עד כמה הוא רחוק מאופן החשיבה האינטואיטיבי שלנו.
ואילו לגוף העמדה הזאת, אשאל שאלות כמו: האם גם אידיאליזם לשוני הוא קונוונציה לשונית גרידא?; האם, כשאתם טוענים שמקובל להשתמש בביטוי מסויים בהקשר מסויים, אתם קובעים קונוונציה לשונית או מתארים מציאות?
בקיצר -- זו עמדה לא מאד מוצלחת...
אבל אם זו עמדתך -- לא ארחיב את הדיון עליה יותר פה באשכול.
זה אינו משהו שאתה יכול לשחק בו כרצונך. הוא משהו שנתון לך על כללי השימוש שלו ואתה כפילוסוף יכול רק להסביר אותו אבל לא לשנות את משמעותו.
ראשית -- אני כן יכול -- אם אני מכריז על כך במפורש -- כלומר, קובע קונוונציה לשונית [גם זה חלק מכללי המשחק -- ראה תחילת אשכול, בשלב בו אי מדבר על שני סוגים של הגדרה]. שנית -- באמת אין בכוונתי לעשות זאת פה בכל אופן.
אחד הצעדים הראשונים שלי פה באשכול היה להבחין בין משפט לטענה. ראה לעיל. זה היה חשוב לי בדיוק כדי למנוע דיונים כמו זה.
למשפטים יכולות להיות מיליון משמעויות, דהיינו, הם יכולים להביע טענות מטענות שונות. ויכול להיות שמי שמוציא משפט זה או אחר מהפה לא מודע למשמעויות השונות שיכולות להיות מיוחסות למשפט שהוא הוגה. ואולי הוא כן מודע למשמעויות השונות -- אבל לא מודע לכך שהן שונות. ואולי יש משפטים שאינם מביעים טענה כלל -- גם אם הם מתיימרים לכך [ראה קארנאפ "סילוק המטאפיזיקה בניתוח לוגי"]. שלא לדבר על כך שגם אם משפט מביע טענה אחת ויחידה, עדיין יש לו מיליון קונוטאציות. וכן הלאה וכן הלאה.
אותו דבר אמור לגבי שמות עצם, שמות תואר, שמות פועל, שמות תואר הפועל, מילות יחס וכל השאר.
אז בשביל זה מראש העברתי את הדיון מהתחום הלשוני לתחום הטענות ומצבי העניינים --- כלומר, מהתחום הבלשני לתחום הלוגי. וגם אמרתי זאת במפורש. אני חושב שזה עונה לרוב מה שאתה כותב להלן.
כשאתה בא ומחיל את חוק השלישי הנמנע אתה כבר בא עם מודל שלם לגבי המבנה של המציאות, מבלי להרגיש בכך.
ראה: חוק השלישי הנמנע [כמו שאר חוקי הלוגיקה], בראש ובראשונה, איננו חוק לשוני -- התלוי בכוונת הדוברים וכד' -- ואפילו לא חוק מטה-לוגי -- כזה הדן בטענות וערכי האמת שלהם.
זהו קודם כל ולפני הכל חוק החל על המציאות: שעבור כל מצב עניינים [מורכב ככל שתרצה], או שמצב העניינים מתקיים או שהוא איננו מתקיים.
החוקים הנגזרים ממנו בתחום המטה-לוגיקה וההשלכות הסמנטיות, הסינטאקטיות והפראגמאטיות שלו [אם ישנן כאלה] בנויות על ההנחה שחוק זה מתקיים במציאות.
האם תרצה ברצינות לחלוק על חוק השלישי הנמנע שהלה מתקיים במציאות?
אם כן, לא אנסה לשכנע אותך אחרת.
על כל פנים -- כן חשוב לי להגיב לדבריך הבאים: "אני מנסה להדגים לך איך יכול להיות שמה שנדמה לך כלוגיקה טהורה בעצם מניח הנחות לא מוכרחות על מבנה המציאות." ------
שמע -- אם חוק השלישי הנמנע איננו לוגיקה טהורה ואיננו הכרחי -- אז מה כן?
הנה אני בא ומציע לך מודל חליפי לתוכן של הטענה הנ"ל. האובייקטים האלה ראובן ושמעונ/ה הם בעצמם קבוצות
חוששני שאתה מבלבל בין עצם המורכב מעצמים אחרים [למשל: בניין המורכב מלבנים] לבין קבוצה של האחרונים -- ובין שניהם לסכום המראולוגי של האחרונים...
ענקיות של אובייקטים כאשר כל אובייקט הוא מאפיין מסויים של האישיות ברגע מסויים , היחס "אוהב את" הוא הרכבה של פעולות גימום ואיווי של קבוצה ענקית של יחסים בין אובייקטי המשנה האלה שבהם חלק מסויים של האישיות של ראובן בזמן מסויים "אוהב את" חלק מסויים של האישיות של שמעון בזמן מסויים . בעצם אפילו היחס הזה "אוהב את" מתפצל לאיזה קבוצה ענקית של יחסים מגוונים שונים כמו "מתאוה ל-" , "מחבב את" "מתפעל מ-" "זקוק ל-" וכן הלאה על זה הדרך.
תאמר, בסך הכל סיבכתי את התמונה אבל עדיין היחס "אוהב את" הוא פונקציית אמת של כל יחסי המשנה האלה.
נכון -- אכן אומר זאת.
אפשר לבנות טבלת אמת ענקית ועבור כל השמה של ערכי האמת עבור כל יחסי המשנה יתקיים בדיוק אחד מהשניים. אבל זה נאיבי. אם תסתובב ותשאל אנשים מהי פונקציית האמת הזו , אף אחד לא ידע להגיד לך.
שוב אתה מבלבל בין כוונת הדוברים לדבר אודותיו הם מדברים. הקדמונים לא ידעו שמים הם H2O, אבל אין זה אומר שהמים עליהם הם דיברו לא היו H2O. יכול להיות שלעתים הם קראו בשם "מים" גם לדברים שאינם H2O -- גם זה בסדר.
אז באיזה מובן בכלל קיימת פונקציה כזו?
באותו מובן בו התכונה "רתיחה" היא פונקציה של "תכונות המשנה" (בלשונך): "חלקיקים כאלו וכאלו שנעים במהירות כזו וכזו, במערכת זאת וזאת ...". מי שמשתמש במילים מהשורש ר.ת.ח בדרך כלל לא מודע למנגנון המיקרוסקופי של הרתיחה -- אבל זהו המנגנון שמהווה את הרתיחה -- גם מבלי ידיעת דוברי השפה.
כדי לקרב את העניין על ידי משהו דומה , חשוב על תכונות כמו הרבה,מעט, מוגזם, מצויין, נורא . האם לאלה יש טבלאות אמת מוגדרות? אגב, מעניין לראות איך תטפל באלה.
שוב -- תבחין בין המשמעויות של המילים הללו -- שהינן לא מוגדרות -- לבין הדברים שהמילים מציינות: לגביהם אני מדבר פה.
תאמר, הכל נובע מכך שבני אדם מרשים לעצמם להשתמש בשפה לא בהירה שלא מבטאת דברים בני משמעות ברורה ולכן זה לא רלוונטי.
נכון.
אם זו העמדה שלך זה לגיטימי אבל יש צד שני למטבע. הסיבה שיש קונסטרוקטים כאלה חסרי משמעות מוגדרת היא שמין האדם רוצה להיות מסוגל להביע מחשבות ורעיונות גם על חלקים מהמציאות שבהם אין לו הבנה שלמה.
שיהיה לבריאות -- האם אני מפריע למישהו לעשות זאת?
אנשים מדברים על אהבה מתוך מודעות לכך שאם אין להם הבנה שלמה מהי אהבה אבל שזה כן משהו שקיים ושהם חווים ולכן הם יכולים לדבר עליו, אבל חוק השלישי הנמנע לא תמיד חל עליו במקרים שאינם מקרי קצה.
ראה דבריי לעיל: חוק השלישי הנמנע הוא קודם כל חוק שהמציאות מצייתת לו. יכול להיות שלעתים סמנטיקה של משפטים מאפשרת מקרי ביניים --- במילים אחרות, משפטים לעתים מתארים לא מצבי עניינים מוגדרים. וזה בסדר. אבל הסמנטיקה איננה כרגע הדבר בו אני עוסק.
אז לא כל כך לעניין לומר שזה לא רלוונטי. שים לב, זה לא קשור לשירה או לשום דבר מעין זה. פשוט לא תמיד ההנחות שלך חלות על המציאות.
ההנחות שלי אולי לא -- אבל חוקי הלוגיקה? שוב -- אם אתה כופר בלוגיקה -- אז אין לי עניין לשכנע אותך בנדון (לא בטוח שזה אפשרי בכלל -- וניזכר ב"מה הצב השיב לאכילס" של לואיס קארול האלמותי).
אם אני מפריע לך בכתיבתי באשכול זה אפסיק כמובן.
לא לא -- אדרבא ואדרבא. אתה מעלה נקודות חשובות הדורשות הבהרה איתך או בלעדיך. מה שכן -- לעתים אני חותך את הדיון [אותו אשמח להמשיך במקום אחר. למשל באשכול שתפתח] -- כך אני עושה כעת לגבי כל מה שקשור לחלות הלוגיקה על המציאות ולגבי קיומם של דברים שאינם מילים.
אני בסך הכל מנסה להצביע על קפיצות לוגיות לא מוכרחות במסווה של ניתוח המבוסס על אדני ההגיון המוצק.
כדי להצביע על כך -- תצטרך להראות היסק כושל כלשהו שעשיתי -- בו ההנחות אינן נובעות מהמסקנות. אבל -- ככל הזכור לי -- בכלל לא ביצעתי היסקים אלא הצגתי כל מיני דברים. בכלל -- אנו מוכיחים דברים באמצעות הלוגיקה, אבל את הלוגיקה עצמה אנו מציגים, לא מוכיחים.. 
