שאלות על אדם הראשון

אכן היחס של חכמי ישראל לדורותיהם היה לראות את כל התורה כיחידה  אחת, אבל אני לא חושב שזה מה שעומד בבסיס המחלוקת.

היחס שאתה מתאר היה רק תוצאה אחת מיני רבות של היחס אותו הם נתנו לתנ"ך כספר שנכתב על ידי הבורא.

כלומר, אני לא חושב שהייתה לחכמי ישראל מחלוקת עם עולם המחקר האם ההנחה שהתורה היא צירוף של תעודות היא סבירה או לא. אלא אדרבה, אם שיטת התעודות הייתה משאירה את האמונה על כנה, לא הייתה להם שום בעיה איתה . ומצד שני, הם היו מתנגדים באותו להט לגישה הרמוניסטית אם היא הייתה נוגדת את עיקרי הדת.

אני חושב גם שאתה לא מתאר נכונה את הגישה המדעית לחקר טקסטים. חוקרי המקרא לא הגיעו עם גישה אפריורית שהטקסט הוא הרכבה של טקסטים רבים ולאור הנחה מוקדמת זו ניהלו את כל מחקרם.

מה שקרה היה בדיוק הפוך, חוקרי המקרא החלו לחקור את המקרא וגילו סתירות, כפילויות, שינויי השקפות ושינויי סגנון בולטים על כל צעד ושעל. ולכן דווקא מתוך גישה ששאפה להרמוניה מסויימת הם הגיעו למסקנה שהמקרא מורכב ממספר מקורות, כך הם יצרו איזשהו סדר בבלגן.

לעומת זאת חז"ל ופרשני המקרא המסורתיים שאמונתם לא אפשרה להם להגיע למסקנות הללו פירשו את הדברים באינסוף פרשניות מקומיות, חלקן איכשהו הגיוניות, וחלקן מגוחכות ממש.

כמובן שבשלב הזה אפשר לטעון, שהאמונה בתורה מן השמיים היא עצמה מבוססת על ידי ראיות רבות. אני לא אכנס עכשיו לדיון על משקלן של הראיות הללו לאמיתות התורה. אולם לדעתי, לבעייתיות הקיימת בתורה אמור להיות משקל מרכזי בכל מערכת שיקולים הנוגעת לאמיתות התורה. אי אפשר להתייחס בשיוויון נפש לעובדה שהאמונה בתורה אחדותית שניתנה על ידי משה כפי שהוכתבה לו על ידי ה', יוצרת אין ספור בעיות (אתה יכול לקרוא על חלקן בפורום ביקורת המקרא).

לצערי לא נראה שחכמינו וחברי הפורום כאן, התייחסו לבעיה הזו בכובד הראש הראוי. פשוט נהיה לגיטימי ליישב כל סתירה או פסוק בעייתי באיזה וורט מצחיק או בטענה שהוא אלגורי והכל בא על מקומו בשלום, למשל: כתוב שבני ישראל היו במצריים 430 שנה וזה לא מתיישב עם חשבון שנותיו של משה רבינו, אז יאללה נמצא איזה גימטריה על חישוב הקץ.  יש סתירה בין דיני המעשר בספר דברים ובספר ויקרא, אז נסביר שבעצם יש שני סוגי מעשרות. וכו' וכו'.

כל זאת מבלי לנסות לעצור לרגע ולחשוב על חוסר ההיגיון בסוג הזה של הפרשנות, ושאולי הבעייתיות הזו מעידה על תופעה יותר עמוקה ורחבה.

**

בנוגע לטענתך הספיציפית על כך שבתנ"ך כמכלול רואים שהיחס לקב"ה הוא ככל יכול, כראשון ואחרון ומי יאמר לו מה תעשה. אני גם לא בטוח שאתה צודק. ישנם מאות מקומות בתנ"ך שמפשוטו של מקרא נראה בהחלט שהקב"ה עומד להשוואה מול אלים אחרים. כמו כן, לכל יכול במובן הפילוסופי המוחלט, אני חושב שבכלל אין זכר במקרא.

אני גם צריך לציין שגם אם נניח שהפירוש שנתתי לפרשת עץ הדעת, אינו עולה בקנה אחד עם דמות האל כפי שהיא משתקפת במקראות אחרים, עדיין אין צורך להניח שהתורה מורכבת מטקסטים שונים. אפשר פשוט להניח שכותב התורה, למרות שתפיסתו על האל הייתה יותר מתקדמת, בכל זאת הכניס לתורה את סיפורי הראשית כפי שהיו ידועים בזמנו, כיוון שהם היו נחשבים למסורות עתיקות מקודשות.

האנקדוטה שהבאת מהת"ח החרדים, אכן מדגישה את עומק הבעיה ברצון למצוא הרמוניה בין כל שני טקסטים תורניים, מתוך הנחה מוטעית וחסרת כל הגיון שהם צריכים תמיד להיות תואמים זה לזה.