|
|
| נשלח ב-3/3/2011 22:00 |
 |
| |
| ירוחםשמ כתב: |  | לא אמרתי שהוא דיבר אלי- חייך אלי
ברכות דף לד- לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא כך מקובלני: אם שגורה תפלתי בפי - יודע אני שהוא מקובל, ואם לאו - יודע אני שהוא מטורף |
|
ירוחם
אני מכיר כמה אנשים שלפי מידת השגירות של תפילתם, כנראה שתפלתם מאוד מקובלת.
תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 03/03/2011 22:02:50
|
|
|
|
| נשלח ב-3/3/2011 22:14 |
|
| |
בעל בעמיו
לפי מה שציטטת מדברי אלון נשמע בדיוק כדבריי ולא כדבריך
אני מצטט:
הנוכחות האלוהית עצמה יכולה להיות חסרה.
תפילה בעבורנו אינה דיאלוג... אין לנו שום ציפייה שמשהו יקרה בינינו לבין אלוהים בשעה שאנחנו עומדים להתפלל. מבחינתנו זה תהליך של שינון סדרת טקסטים...
אז למה סיכמת:
"מה שאלון טוען הוא שמה שאתה מגדיר כמחלת נפש היא בעצן עיקר החויה הדתית, ואוי לנו שמי שלוקח את החויה הדתית ברצינות נחשב כחולה נפש"?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-3/3/2011 22:16 |
|
| |
בעל
נראים לי דבריך- בתחילה כתבתי את הודעתי בחיוך- ההודעה השניה היתה מבוססת על רעיון הגמרא- של ר' חנינה בן דוסא.
ועכשיו לאחר דבריך אוסיף- אדם המתפלל יום יום כמה פעמים, בצורה מסודרת וגם בצורה לא מסודרת. ולא מרגיש אף פעם שאלוקים מקשיב לו ועונה לו, והוא ממשיך להתפלל, אותו היתי מגדיר בהגדרות קליניות,
ואם ישאל השואל איך בדיוק אלוקים עונה לו- בצלם האלוקים שבו.
|
|
|
|
| נשלח ב-3/3/2011 22:18 |
|
| |
"שהם מאפשרים יצירת אווירה של שתיקה כדי לשמוע תשובה "
לבעלבעמיו
לדעתי אלון גושן טעה בתאור הראשון שלו מהי תשובה בהקשר הזה.
ברור שהתשובה שמצפים בזמן התפילה אינה חוויה הדומה לחווית הסכיזופרן או הלוקח סמים שמדמיין שמיעה של קולות אלא תשובה פנימית שאלון מתאר במשפט:שבא אחרי המשפט המוטעה :תהליך המביא לטרנספורציה -כלומר תהליך משמעותי מאד שמביא לתחושה עמוקה של דיאלוג.
(כמובן שכל התהליך הוא במישור הפסיכולוגי)..
|
|
|
|
| נשלח ב-3/3/2011 22:19 |
|
| |
הנוכח
הקטעים שצטטתי הם הקטעים הננתחים את המצב שעליו אלון מקונן.
כדאי לעיין בכל המאמר.
תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 03/03/2011 22:22:30
|
|
|
|
| נשלח ב-3/3/2011 22:23 |
|
| |
צענע
מדוע שתפילה לא תהיה דיאלוג? האם כשאברהם התפלל על אנשי סדום הוא לא ציפה לתגובה, האם משה בתפילתו אחר חטא העגל לא ציפה לתשובה?
ראי את דברי הרב שטיינזלץ ב
מול השאלה הזו הועמדתי כאב, לא כמורה. בתי הקטנה רצתה יום אחד באמצע התפילה לשוחח אתי, והיתה לה תרעומת גדולה עלי : מדוע אתה לא מדבר? עניתי לה (כפי שאני סבור שצריך היה לומר) : הייתי עסוק, דברתי עם ה'. ואז חזרה ושאלה בתבונה רבה, שאיננה רואה שה' עונה לי. שאלה שנייה זו הרי היא שאלה עמוקה, שיוצאת מעבר לגבול הדיון שלנו כאן. מכל מקום ילדה בת 4 או 5 היתה מוכנה לקבל את הרעיון שאני משוחח עם ה', אבל היא רצתה שזו תהיה שיחה, שלא תהיה אמירה בלבד.
_________________
תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 03/03/2011 22:27:16
|
|
|
|
| נשלח ב-3/3/2011 22:41 |
|
| |
| פראק_מהלך כתב: | | יש הבדל בין מניע/סיבה ראשונית/דחף, לבין מטרה ותכלית. כשמחפשים דחף מחפשים גורם פסיכולוגי, כשמחפשים מטרה ותכלית מחפשים לאיזו תוצאה סופית כלל הפעולות מובילות,
לא שייך דחף פסיכולוגי אצל הקב"ה ובכך זה כמו לחפש מה הדחף הפסיכולוגי של הכוח החשמלי מגנטי?,
כן שייך לשאול מטרה ותכלית, אצל הקב"ה שבשבילו אין זמן והכל כאילו מתרחש בו ברגע, מחפשים בעצם מהו מעשיו, לאיזו תוצאה סופית כלל הפעולות מובילות, ודו"ק
בסופו של דבר אתה מדבר על האל במונחים שלך. אין ברירה. מה תעשה? יכול להיות שהוא דגכךדךףלגךהמסבתצ. אין לך יכולת להגדיר את זה ולכן בוא נעזוב כאלו אמירות. ממש לא רלווטי לעניין (אם כי הגדרתי באשכולות הרלוונטיים, בהקשר לתיאוריה של הכל הכוח הבסיסי שמאחורי הכוחות הפיזיקליים החומר המרחב והזמן)
וזה קשור למה שכתבתי כי... (לתשומת ליבך - לא שאלתי מהו האל, אלא הערתי שאם אתה מגדיר אותו כמשהו שמחוץ לתפיסתך נובע מכך שלא יתכן שתגדיר אותו. הרי את 'הכוח שמאחורי' אין לך יכולת להגדיר באותה מידה ואם כן לא ענית לשאלה)
מה השאלה שהיהדות באה לענות עליה? התורה עונה על השאלה מהי חובתו של האדם בעולמו, ומהם האמיתות הרלוונטיות לכך. מי אמר שיש חובות כאלו? ושיש אמיתות רלבנטיות לכך? באנלוגיה, היית יכול לומר שהיהדות עונה איזה חיות מותר לאכול ואלו לא (כאשר טרם הוסכם שיש מושג של מאכלים אסורים...) היהדות היא זו שהגדירה שיש חובות כאלו ושיש אמיתות שרלבנטיות לכך. וזאת מנין? זוהי כמובן שאלה רטורית שהתשובה עליה מופיעה מיד:
למה יש עולם? ובכן - אם אין צורך בעולם כדי שהנשמות (נעזוב רגע שהן גם חלק מהעולם שעליו אנחנו שואלים מה תכליתו) יתענגו מזיו השכינה, שהרי יכולות הן להתענג מרגע היבראן - למה יש עולם? באותה מידה תוכל לומר שיש עולם כדי שא-לוהים יתקיים. ותשובתו בצידו - שהרי א-לוהים מתקיים ללא עולם. הוא הדין כאן, אי אפשר להגדיר מטרה / תכלית סופית / וואטאבר לדבר שהאמצעי אינו מקדם אליו בכהוא זה.
ההסבר שציטטת של "נהמא דכיסופא", עומד בקריטריון זה, האמצעי שהוא העולם, מקדם למטרה של שלילת נהמא דכיסופא.
אני מבין שעיקרון הנהמא דכיסופא היה קיים בטרם העולם? שאם לא כן, א-לוהים היה יכול לא לברוא אותו ולא היה צורך בכל הבלגן. ראה בהמשך
אנא חסוך ממני ביטויים מסוג 'ודו"ק' 'אכמ"ל' 'ד"ל' וכולי.
אם ההבדל בין דחף פסיכולוגי, לבין תכליתיות לא היה ברור, מומלץ להשקיע ולקרוא עוד פעם.
היה ברור להפליא - דחף פסיכולוגי מתייחס לסיבה של העושה, בעוד שתכלית מתייחסת לתוצאה של הפעולה. במונחי בשר ודם רצון העושה להשיג את התכלית גורם לו לבצע את האמצעי, שהרי רק כך הוא יכול להגיע לתכלית.
שתי תשובות על דבריך:
1. אתה טוען שיש תכלית ללא סיבה של המבצע להגיע אליה - ואם כן באיזה מובן היא תכלית האמצעי ומנין לך שהיא התכלית? שוב אנלוגיה - לתהליך בעירה יש מגוון consequences - התנזלות הנר / היווצרות אפר / התרכבות פחמן לפחמן דו חמצני / שחרור אנרגיה בצורת אור / שחרור אנרגיה בצורת חום, ועוד. האם את האפר / התנזלות השעווה / התרכבות פחמן לפחמן דו חמצני - כתכלית האש? לאש, כמו לכל תהליך לא בחירי -אין תכלית. יש דברים שקורים אחריה. התכלית מתייחסת לסיבת התהליך הבחירי - במקרה זה השימוש שעושה האדם באנרגיה המשתחררת בצורת אור וחום.
2. התכלית שלך יכולה להגיע ללא האמצעי, שהרי מושג 'נהמא דכיסופא' גם הוא בריאה, (אם בכלל יש לו קיום חוץ ממוסכמה חברתית שנרכשת בילדות וטבועה במוחנו אך לא בנשמתנו. תינוק שנולד - חש בושה על טפילותו? רודנים כמובארק וקדאפי?), ועל כן אינה התכלית שלו. שוב כאנלוגיה - תשאל מהי התכלית בהבאת ילדים ותענה כדי שיהיה מי שיעזור לסדר את חדר הילדים. אז אם יש לך כבר צורך שחדר הילדים יהיה מסודר - למשל אתה עושה שם מסיבות - זוהי תכלית הגיונית, אבל אם לא זו אינה תכלית, שהרי אם לא יהיו ילדים - החדר יישאר מסודר גם כן, ולכן לא ניתן לומר שתכלית הבאת הילדים היא סידור החדר, למרות שכאשר יש ילדים יש צורך בילדים שיסדרו את החדר
|
|
תוקן על ידי thepresent ב- 03/03/2011 22:56:33
|
|
|
|
| נשלח ב-3/3/2011 22:57 |
|
| |
| בעלבעמיו כתב: | | צענע
מדוע שתפילה לא תהיה דיאלוג? האם כשאברהם התפלל על אנשי סדום הוא לא ציפה לתגובה, האם משה בתפילתו אחר חטא העגל לא ציפה לתשובה?
האם אלון חושב שאנחנו ברמה של האבות או משה?
אם כך היה הרי לא היה צורך להאמין אלא כולם היו יודעים את ה'.
ראי את דברי הרב שטיינזלץ ב
מול השאלה הזו הועמדתי כאב, לא כמורה. בתי הקטנה רצתה יום אחד באמצע התפילה לשוחח אתי, והיתה לה תרעומת גדולה עלי : מדוע אתה לא מדבר? עניתי לה (כפי שאני סבור שצריך היה לומר) : הייתי עסוק, דברתי עם ה'. ואז חזרה ושאלה בתבונה רבה, שאיננה רואה שה' עונה לי. שאלה שנייה זו הרי היא שאלה עמוקה, שיוצאת מעבר לגבול הדיון שלנו כאן. מכל מקום ילדה בת 4 או 5 היתה מוכנה לקבל את הרעיון שאני משוחח עם ה', אבל היא רצתה שזו תהיה שיחה, שלא תהיה אמירה בלבד.אין לימושג מה אתה ושטיינזלץ מתפעלים מחשיבה תמימה של ילדה בת 5
_________________
תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 03/03/2011 22:27:16
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-3/3/2011 23:08 |
|
| |
בעל בעמיו
אנא הדגש בפעם הבאה שמדובר על תמיהה. האינטרנט שלי גם ככה איטי וחוצמזה שקשה לי לקרוא דברים הכתובים בצורה של 'שיחה' בישיבה (כלומר רעיון קצר והרבה רטוריקה)
איפה ראית שהמענה לתפילה הוא 'תשובה ורבלית' או נוכחות של האל? בדיאלוגים של האבות, משה, איוב וחלק מהנביאים עם האל יש תשובות ורבליות ונוכחות של האל. אבל כשאליהו מתפלל 'ענני ה' ענני' - המענה הוא ירידת אש. כשאדם מתפלל הוא מצפה למענה מסוג מילוי בקשתו ותו לא (אין לי שום צורך בתשובה, אני צריך כסף/בריאות/ילדים) ומשנוכחו אנשים שזה לא קורה (ומחז"ל שדיברו על שערי תפילה ננעלו ועד למשגיחים בעיני עצמם שכבר רואים את התפילה כבקשה כחשיבה ילדותית) הפכה התפילה למלמול.
צענערענע
מה בין התהליכים הפסיכולוגיים שמתרחשים בעקבות התפילה לבין אלו המתרחשים בעקבות מדיטציה?
תוקן על ידי thepresent ב- 03/03/2011 23:09:57
|
|
|
|
| נשלח ב-3/3/2011 23:33 |
|
| |
פתחתי את האשכול בשאלות על ספר בראשית- האם הדיונים הם אכן על השאלות של אדם הראשון- על פניו לא. אבל במבט מעמיק- כנראה שכן, אותן שאלות ואותן בעיות, האדם מורחק מגן העדן,- אולי כל סיפור הגירוש הוא בדמיונו של האדם?
בדיוק כפי שהנחש- שבתוך נפשו- היה פרי דמיונו, ורגשות האשם והדו שיח של האדם אם אלוקים- היתה מעין תפילת סליחה וקיבלו את התשובה-. גם היום אנשים ערכיים עם צלם אלוקים= בעלי מצפון- מתפללים= יסורי מצפון- אל אלוקים ובדרך כלל גם מקבלים את התשוובה,
למען הסר כל ספק- התפילה לא חייבת להיות בבית הכנסת , ברפרטואר קבוע- תפילה זו בדרך כלל מעקבת את הדו- שיח.
|
|
|
|
| נשלח ב-3/3/2011 23:37 |
|
| |
במונחים אנושיים התכלית והדחף קשורים בקשר הדוק.
המטרה מטרתה לספק צורך - הצורך היה קיים קודם, והמטרה תספק את הצורך.
בבריאה אנו לא שואלים מה הצורך של הא-ל וכמו שהתבאר.
אלא, מהי הבריאה - לאן היא מובילה ואיך, (מה קורה כאן).
רואים את הבריאה שפועלת כתהליך מנגנוני, שיש בו גורם ותוצאה ובנוסף אנו יודעים כי מציאות הזמן היא חלק מהבריאה, ואז השאלה היא מהי הבריאה - מהי התוצאה הסופית, ואיך המצב הנוכחי מקדם לשם.
ספציפית בקשר למושג חיי הנצח בזכות, לטעמי הדברים יותר מפשוטם. וזה כבר עניין ארוך ולא לכאן ועכשיו
(קשור למהות הנפש)
|
|
|
|
| נשלח ב-3/3/2011 23:42 |
|
| |
לשי
האם במדיטציה אתה מנהל דיאלוג עם אל?
במדיטציה אתה מנהל דיאלוג פנימי עם עצמך ולכן מבחינה פסיכולוגית התהליך הוא אחר.
תוקן על ידי צענערענע ב- 03/03/2011 23:43:29
|
|
|
|
| נשלח ב-3/3/2011 23:53 |
|
| |
הפרזנט
בתחילה לא הבנתי אם באת לסייע לדברי, או להתקיפני.
לאחר קריאה מחודשת, הבנתי שדברי הובנו על ידיך בדיוק ההפך ממה שבאתי להביע. העליתי הליכי מחשבה שלדעתי אמורים להסביר את הצורך האנושי בתיאולוגיה, ואת הכשלים שבהם.
(אולי משפטים שנכתבו על ידי בתימצות, בחופזה, ובחוסר נהירות. גרמו להבנה שגויה של דברי).
עם הפראק ו"אנחנו", הצחקת אותי מאוד.
אשיב לך בצחוק,
ראש ישיבה נפל לשוחה בשול הדרך. מששמע אדם מהלך על השול, זעק לעברו -תוכל לעזור לנו לעלות?!ענה ההלך -אה, אתם שתיים, אז תסייעהו בבקשה אחד לשני.
אני מצטרף לקביעתו של עץ נטוע, אלוהים מאוד שמח על הברורים הקפדניים שאנחנו עורכים אודותיו. אולי ע"י כך נגלה אותו לבסוף.
תוקן על ידי ja_mubarak ב- 03/03/2011 23:58:41
|
|
|
|
| נשלח ב-3/3/2011 23:58 |
|
| |
בקשר לתפילה כתבתי בדעת המו"נ באשכול אחר,
[quote]מה שכותב הרמב"ם שנשמת התפילה היא הדביקות ותליית כל יהבו בריבוש"ע, ואכן התפילה עוזרת לאדם להשליך יהבו על השם בכל עניין ועניין , ואז האדם נושע.שיר חדש להאזנה: http://www.bhol.co.il/Article.aspx?id=25103[/quote]
ולפי"ז אפשר בדעת המו"נ שמה שאמר ר' חנינא בן דוסא - שכששגורה תפילתו בפיו סימן שיוושע בתפילתו,
שגורה תפילתו בפיו - כשהתפילה נשפכת מליבו לקב"ה, סמן פסיכולוגי הוא שאכן כל יהבו ב"כל יכול" ולכן הוא נושע.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/3/2011 00:26 |
|
| |
פראק מהלך
נגדיר:
ישות מבצעת = הישות שמפעילה את האמצעי
תוצאה = consequence, כל אירוע שמתרחש לאחר האמצעי
תכלית = הconsequence הספציפי שלשמו בוצע האמצעי. אין ברירה אלא ליחס זאת לרצון של מי שביצע את האמצעי: נניח מבחינתך (אם אתה אבא) התכלית של סידור החדר הוא שהחדר יהיה מסודר, ואילו מבחינת ילדך התכלית היא הסוכריה שאתה נותן לו (או שלא תכה אותו, תלוי איזה סוג אבא אתה). אין תכלית אובייקטיבית
סיבה = הרצון של מבצע האמצעי להגיע לתכלית מבחינתו
תוצאת לוואי = consequence שמתרחש לאחר האמצעי אך אינו כלול בסיבה
בדוגמת האש:
הישות המבצעת היא האדם. לאש מגוון תוצאות, שחלקן מבחינת האדם הן תוצאות לוואי (התרכבות פחמן לפחמן דו חמצני) וחלקן (אור, חום) הן התכלית בהיות לו סיבה להשיגן. יתכן למשל שאתה נותן לילד שלך להדליק את הנר של ההבדלה - בשבילו התכלית היא שעשוע ובשבילך התכלית היא לברך בורא מאורי האש.
מה שאתה עשית הוא מה שנקרא (בהשאלה) bootstrapping:
לעולם שלנו יש אינספור תוצאות נצפות - מאנרגיה שמשתחררת כל העת ועד ליצירות מופת כמו ציורי דה וינצ'י, סימפוניות מוצארט, ספרי הרמבם והתכנית ארץ נהדרת. אתה החלטת משום מה שכל אלו תוצאות לוואי הן, בעוד שהתכלית חייבת להיות משהו מעבר. ולכן היסקת על תוצאה נוספת שאיננה מוחשית (נשמות מתענגות) המשמשת כתכלית. ואז כששואלים אותך האם לאל היה רצון, שבהגדרה נובע מחֶסֶר - אתה אומר לא - מדובר על תכלית. אבל התכלית מוגדרת ע"פ הרצון!
בניסוח סכמטי - הסקת על תוצאה נוספת בגלל שחיפשת תכלית המגלה על רצון ואז אתה טוען שאין רצון - אם כן מנין לך שיש תוצאה נוספת?
ועכשיו חוזרת גם השאלה על התכלית - זה לא יכול להוות תכלית כי אפשר בלעדיו.
צענערענע
כתבת במישור הפסיכולוגי - האם התכוונת שהאל נגלה אלייך במישור הפסיכולוגי? למה הכוונה? האם את מקבלת תחושה של רוגע ונינוחות (שזה יש גם במדיטציה)? או שמא האל שותל בך את פיתרון הבעיה עליה התפללת (באופן החורג מההשפעה הטבעית של רוגע ונינוחות - המושגים, כאמור, גם במדיטציה - ההופכים את המחשבה לבהירה יותר)?
והאם לדעתכם זה מה שהתכוון, נניח, שלמה - כאשר אמר
וּפָנִיתָ אֶל-תְּפִלַּת עַבְדְּךָ, וְאֶל-תְּחִנָּתוֹ יְ-הוָה אֱ-לֹהָי: לִשְׁמֹעַ אֶל-הָרִנָּה וְאֶל-הַתְּפִלָּה, אֲשֶׁר עַבְדְּךָ מִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ. כ לִהְיוֹת עֵינֶיךָ פְתֻחוֹת אֶל-הַבַּיִת הַזֶּה, יוֹמָם וָלַיְלָה--אֶל-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר אָמַרְתָּ לָשׂוּם שִׁמְךָ שָׁם: לִשְׁמוֹעַ, אֶל-הַתְּפִלָּה, אֲשֶׁר יִתְפַּלֵּל עַבְדְּךָ, אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה. כא וְשָׁמַעְתָּ אֶל-תַּחֲנוּנֵי עַבְדְּךָ, וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יִתְפַּלְלוּ, אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה; וְאַתָּה תִּשְׁמַע מִמְּקוֹם שִׁבְתְּךָ, מִן-הַשָּׁמַיִם--וְשָׁמַעְתָּ, וְסָלָחְתָּ. כב אִם-יֶחֱטָא אִישׁ לְרֵעֵהוּ, וְנָשָׁא-בוֹ אָלָה לְהַאֲלֹתוֹ; וּבָא, אָלָה לִפְנֵי מִזְבַּחֲךָ--בַּבַּיִת הַזֶּה. כג וְאַתָּה תִּשְׁמַע מִן-הַשָּׁמַיִם, וְעָשִׂיתָ וְשָׁפַטְתָּ אֶת-עֲבָדֶיךָ, לְהָשִׁיב לְרָשָׁע, לָתֵת דַּרְכּוֹ בְּרֹאשׁוֹ; וּלְהַצְדִּיק צַדִּיק, לָתֶת לוֹ כְּצִדְקָתוֹ. {ס} כד וְאִם-יִנָּגֵף עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, לִפְנֵי אוֹיֵב--כִּי יֶחֶטְאוּ-לָךְ; וְשָׁבוּ וְהוֹדוּ אֶת-שְׁמֶךָ, וְהִתְפַּלְלוּ וְהִתְחַנְּנוּ לְפָנֶיךָ בַּבַּיִת הַזֶּה. כה וְאַתָּה, תִּשְׁמַע מִן-הַשָּׁמַיִם, וְסָלַחְתָּ, לְחַטַּאת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל; וַהֲשֵׁיבוֹתָם, אֶל-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-נָתַתָּה לָהֶם, וְלַאֲבֹתֵיהֶם. {פ} כו בְּהֵעָצֵר הַשָּׁמַיִם וְלֹא-יִהְיֶה מָטָר, כִּי יֶחֶטְאוּ-לָךְ; וְהִתְפַּלְלוּ אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה, וְהוֹדוּ אֶת-שְׁמֶךָ--מֵחַטָּאתָם יְשׁוּבוּן, כִּי תַעֲנֵם. כז וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם, וְסָלַחְתָּ לְחַטַּאת עֲבָדֶיךָ וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל--כִּי תוֹרֵם אֶל-הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר יֵלְכוּ-בָהּ; וְנָתַתָּה מָטָר עַל-אַרְצְךָ, אֲשֶׁר-נָתַתָּה לְעַמְּךָ לְנַחֲלָה. {ס} כח רָעָב כִּי-יִהְיֶה בָאָרֶץ, דֶּבֶר כִּי-יִהְיֶה שִׁדָּפוֹן וְיֵרָקוֹן אַרְבֶּה וְחָסִיל כִּי יִהְיֶה, כִּי יָצַר-לוֹ אֹיְבָיו, בְּאֶרֶץ שְׁעָרָיו: כָּל-נֶגַע, וְכָל-מַחֲלָה. כט כָּל-תְּפִלָּה כָל-תְּחִנָּה, אֲשֶׁר יִהְיֶה לְכָל-הָאָדָם, וּלְכֹל, עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל--אֲשֶׁר יֵדְעוּ, אִישׁ נִגְעוֹ וּמַכְאֹבוֹ, וּפָרַשׂ כַּפָּיו, אֶל-הַבַּיִת הַזֶּה. ל וְאַתָּה תִּשְׁמַע מִן-הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ, וְסָלַחְתָּ, וְנָתַתָּה לָאִישׁ כְּכָל-דְּרָכָיו, אֲשֶׁר תֵּדַע אֶת-לְבָבוֹ:
או שזה רעיון חדש שניסה לתת משמעות לטקס שמטרתו המקורית הפסיקה להתקיים?
 |
|
|
|
|
|
