קונטרס "דברי יעקב"- הרב עדס בענייני גרות

דברי יעקב

בעניני גרות

 יעקב עדס

באאמו"ר מרן הגאון

מוהר"ר יהודה עדס שליט"א

בעניני גירות מפתח כללי

ענין א.

<FX9.65>בענין הצורך לעיכובא בקבלת מצוות בגירות והצורך לכתחילה שיכוין לשם שמים ובדברי החזון איש שכתב רשימת דברים שצריך לעיכובא אמונה בהם ובמבואר ברמב"ם אופני גירות שצריך להמתין לראות אם הם מקיימים המצוות ובסוגיות הגמרא השייכות לענינים אלוא

ענין ב.

<FX9.65>בהא דצריך בית דין בגירות ובדברי הראשונים בטעם הדבר דמהני גירות בזמן הזה אף שליכא סמוכין ובקושיית האחרונים לצד שהוא משום שליחותייהו קעבדינן אמאי לא יהא גירות בזמן הזה דרבנן ובישוב הקושיא ובענין הילפותא להצריך בית דין בגירות ובענין גירות של קטנים על פי דית דין אם הוא מהתורהמב

ענין ג.

<FX9.65>בעניני קרבן גר ובענין המבואר בגמרא דבזמן הזה ילפינן מקרא דלדורותיכם שכשרה גירותו גם בלא זהסח

ענין ד.

<FX9.65>בענין זמן חלות הטהרה של הטבילה אם בכניסתו למים או בעלייתו מהמים בדברי הכסף משנה בענין זה ובדברי האחרונים בזה ובדין טבילת גר בזהצ

בעניני גירות ענין א' מפתחות

ענין א. בענין הצורך לעיכובא בקבלת מצוות בגירות והצורך לכתחילה שיכוין לשם שמים ובדברי החזון איש שכתב רשימת דברים שצריך לעיכובא אמונה בהם ובמבואר ברמב"ם אופני גירות שצריך להמתין לראות אם הם מקיימים המצוות ובסוגיות הגמרא השייכות לענינים אלו

סימן א.

<FX9.65>רשימת ארבעה ענינים השייכים לבירור אמיתות הגירותב

סימן ב.

<FX9.65>בענין קבלת מצוות בגירות ושהוא מעכבג

סימן ג.

<FX9.65>בדין שכדי לקבל גרים צריך שיהא כוונתם לשמים ולא לשום ממון וכיו"ב ושבדיעבד אין דבר זה מעכביא

סימן ד.

<FX9.65>דברי החזו"א שכתב לבאר דמעכב בגירות אמונתו של הבא להתגייר שציוה הקב"ה לישראל על ידי משה חוקים ומשפטים והבדיל ישראל מכל האומות ונתן אפשרות לנכרים להפוך לישראל על ידי מילה וטבילה וקבלת מצוות ובביאור טעמו לדבר זה ומו"מ בכמה פרטי דינים בזהיז

סימן ה.

<FX9.65>בענין אם קיום מצוות באופן מעשי על ידי הגר אחרי הגירות מעכב בגירות ובדברי הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה פרק י"ג מהלכה י"ד עד הלכה י"ח בעניני סוג גרים שצריך להמתין לראות הנהגתם ובדבריו בענין נשי שמשון ושלמהכד

סימן ו.

<FX9.65>בסוגיא דשבת ס"ח בגר שנתגייר לבין האומות ואינו יודע מענין שבת ועבודה זרה חלב ודם ובמה שיש לדון בזה מחסרון קבלת מצוות ובענין אם מיירי בגר גדול או בגר קטן ובענין שני דרכים שכתבו בבביאור הסוגיא באגרות משה ובקובץ תשובותלא

סימן ז.

<FX9.65>בדברי החזון איש הנ"ל בסימן ד' המצריך אמונה בכמה דברים שרשיים בגירות ושבלא זה פסול אף לעיכובא ידון בזה מהקולא בגירות המבוארת בסוגיא דשבת ס"ח על פי ביאור האגרות משה הנ"ל בסימן קודם ועוד ידון בזה מענין ההכשר בדיעבד בגירות שלא לשם שמים כגון לשם נישואיןלו

סימן ח.

<FX9.65>בענין המעשה שבקובץ תשובות חלק א' סימן קל"טמ

בעניני גירות ענין א' סימן א'

סימן א. רשימת ארבעה ענינים השייכים לבירור אמיתות הגירות

ענף א.

א. בגמרא ביבמות בדף מ"ו מבואר דסדר גירות הוא בגברים מילה וטבילה ובנשים טבילה אמנם מלבד זה יש עוד דברים התלויים בדעתו והנהגתו של הגר שבהם תלוי אמיתת הגירות וכפי המבואר בפוסקים יש בזה ארבעה ענינים הראשון קבלת מצוות והוא מעכב

ב. והשני שתהא כוונת המתגייר לשם שמים ודבר זה נצרך לכתחילה אבל בעברו וקיבלו גירות לשם ממון וכיו"ב חלה הגירות

ג. עוד מבואר בחזון איש שיש עוד דבר המעכב והוא רשימת דברים שצריך הגר להאמין בהם והם נתינת התורה מהשם יתברך לישראל על ידי משה ושמכלל נבואת משה שעם ישראל שונה משאר אומות ושנתן השם יתברך אפשרות לשאר אומות להתגייר וליהפך לישראל ושזה נעשה על ידי מילה וטבילה וקבלת מצוות

ד. עוד מבואר ברמב"ם בהלכות איסורי ביאה פרק י"ג שבחלק מהאופנים בגירות תלוי ענינו של הגר להמתין ולראות אם הוא מקיים מצוות או הולך בדרכי נכרים

ענף ב.

א. והנה חלוקים ארבעה ענינים הנזכרים לעיל זה מזה שהענין הראשון הוא קבלה לעתיד על הנהגתו והענין השני הוא מטרה ודברי החזון איש הם אמונה ודברי הרמב"ם הם קיום המצוות באופן מעשי

ב. ובכל א' מארבעת דברים אלו יש הרבה להאריך בביאור הענינים משורשם ומבואר בזה חלק מהדברים לקמן בסימנים הבאים

בעניני גירות ענין א' סימן ב'

סימן ב. בענין קבלת מצוות בגירות ושהוא מעכב

ענף א. יביא שבשולחן ערוך מבואר כדבר ברור שקבלת מצוות הוא דבר המעכב בגירות

א. בשולחן ערוך ביורה דעה סימן רס"ח סעיף ג' כתב וז"ל כל עניני הגר בין להודיעו המצוות לקבלם בין המילה בין הטבילה צריך שיהיו בג' הכשרים לדון וביום מיהו דוקא לכתחילה אבל בדיעבד אם לא מל או טבל אלא בפני ב' ובלילה אפילו לא טבל לשם גרות אלא איש שטבל לקריו ואשה שטבלה לנדתה הוי גר ומותר בישראלית חוץ מקבלת המצוות שמעכבת אם אינה ביום ובג' ולהרי"ף והרמב"ם אפילו בדיעבד שטבל או מל בפני שנים או בלילה מעכב ואסור בישראלית אבל אם נשא ישראלית והוליד ממנה בן לא פסלינן ליה עכ"ל

ב. והמבואר מדבריו שאם היה קבלת מצוות אבל היה זה בלילה או שלא בפני ג' הדבר ברור שהגירות בטלה אפילו בדיעבד ולא הביא בזה חולק משא"כ לענין שאר דברים שהם מילה וטבילה הביא מחלוקת אם פסולים בדיעבד בלילה וכן אם בפחות מג' ולפי זה מקל וחומר דברור הדבר דהיכא שלא היה כלל קבלת מצוות בזה אין כאן כלל גירות והיא בטלה לגמרי אפילו בדיעבד ודבריו אלו לקוחים מדברי כמה ראשונים כמבואר בטור ובית יוסף בסימן רס"ח עמוד קפ"ז

ג. ועיין לקמן בענפים הבאים שבגמרא אין מפורש להדיא דקבלת מצוות מעכבת בגירות ואף שמפורש בגמרא בבכורות דף ל' ע"ב להדיא שאין מגיירין בלא קבלת מצוות וגם מפורש בגמרא ביבמות דף מ"ז ע"א שמודיעין אותו מהמצוות אבל אין מפורש להדיא שבלא קבלת המצוות לא חייל הגירות

ד. וגם הובא לקמן שדעת הב"ח ביורה דעה סימן רס"ח אליבא דהרמב"ם לכאורה שאין קבלת מצוות מעכבת ויתכן שיש עוד שיטות על דרך זה אך הובא שם שהחמדת שלמה ביו"ד סימן כ"ט ול' פליג וסבירא ליה דאף לרמב"ם קבלת מצוות מעכבת ושאין חולק בדבר זה וגם נתבאר שם שאף להב"ח מכל מקום אם לא היה קבלת מצוות צריך להמתין לראות אם מקיים הגר את המצוות עיין שם ואכמ"ל

ה. ומכל מקום לענין הלכה למעשה ודאי שבשולחן ערוך הנ"ל פסק בפשיטות כמבואר בדברי כמה ראשונים דקבלת מצוות מעכבת וכן מבואר בכמה פוסקים לדינא עיין במובא בזה לקמן בענפים הבאים מדברי כמה פוסקים ועיין בקובץ תשובות מהגרי"ש אלישיב בחלק א' סימן ק"ד וחלק ב' סימן נ"ו שכתב כן כדבר ברור לעכב קבלת המצוות ובאמת בהרבה מהמקרים אף לשיטות דאינו מעכב לא מהני מפני שכמבואר לקמן בהמשך סימן זה וביותר בסימן ה' אף לסוברים דלא מעכב הקבלה מכל מקום יש לדון דבכהאי גוונא מעכב הקיום וברוב הנידונים כשאין קבלה גם אין אחרי כן קיום [ובשנים האחרונות יצאו כמה פעמים מכתבים מחשובי הרבנים שמעכב קבלת המצוות מיהו בגירויות שכוונתם לפסול בדרך כלל לא רק קבלת מצוות אין אלא גם קיום מצוות לאחרי הגירות אין]

ו. ולענין גיור קטנים על ידי הוריהם או על ידי בית דין כשאינם עתידים לשמור תורה ומצוות בזה הוא נידון בפני עצמו ועיין בזה בקובץ תשובות חלק א' סימן ק"ג וחלק ב' סימן נ"ה ונ"ז ועיין מש"כ בזה לקמן בענין ב'

ענף ב. במאי דבגמרא ביבמות בדף מ"ו בסדר גירות וכן בגמרא בכריתות בדף ט' ע"א בסדר גירות נזכר רק טבילה ומילה [ובזמן שיש קרבנות גם קרבן] ולא נזכר קבלת מצוות

א. הנה בגמרא ביבמות בדף מ"ו ע"א שנזכר שם סדר גירות כתוב שם רק מילה וטבילה ואין כתוב שם כלל מענין קבלת מצוות

ב. אמנם אין משם הכרח שאין קבלת מצוות מעכב מפני שאין סדר הדברים שם ביאור כל ענין מעשה הגירות כסדרו אלא שיש שם מחלוקת במל ולא טבל דלרבי אליעזר הוי גר ובטבל ולא מל דלרבי יהושע הוי גר ולחכמים בין מל ולא טבל או טבל ולא מל אינו גר עד שימול ויטבול ופסקו שם בגמרא הלכה כחכמים אבל יתכן שמה שלא נזכר קבלת מצוות הוא מפני שאינו נוגע לפלוגתא דתנאי שם

ג. ובגמרא בכריתות בדף ט' ע"א בילפותא לענין קרבן גר איתא רבי אומר ככם כאבותיכם מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דם אף הם לא יכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים ע"כ

ד. וגם שם יש לעיין אמאי לא נזכר כלל מקבלת מצוות והן אמנם מעצם הילפותא מאבותינו אין קושיא מפני שיש לומר ששפיר היה שם קבלת מצוות במעמד הר סיני או לפני כן כשאמרו שיעשו את כל דברי השם אבל מה שיש להעיר הוא מהא דלא נזכר זה בגמרא שם ואולי יש לומר דמיירי שם דוקא במעשים ולא בענינים שבמחשבה ודיבור

ענף ג. יביא מהמקומות שכן נזכר בהם מענין קבלת מצוות והשייך לזה בגמרא ביבמות בדף מ"ז ע"א ובגמרא בבכורות בדף ל' ע"ב

א. והמקומות שכן נזכר מענין קבלת מצוות הם בגמרא ביבמות בדף מ"ז ע"א דאיתא שם תנו רבנן גר שבא להתגייר בזמן הזה אומרים לו וכו' ומודיעין אותו מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות ומודיעין אותו עוון לקט שכחה ופאה ומודיעין אותו עונשן של מצוות וכו' וכשם שמודיעין אותו עונשן של מצוות כך מודיעין אותו מתן שכרן וכו' ע"כ

ב. ובגמרא בבכורות דף ל' ע"ב איתא עובד כוכבים שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו רבי יוסי ברבי יהודה אומר אפילו דקדוק אחד מדברי סופרים ע"כ ועובד כוכבים שבא לקבל דברי תורה הכוונה לגירות

ג. מיהו בשני מקומות הנ"ל אין מפורש הדבר שדברים אלו הם מעכבים אלא שבשולחן ערוך מבואר שקבלת מצוות מעכבת וכנזכר לעיל

ד. ויתירה מזו שלענין החומרא המבוארת בגמרא בבכורות הנ"ל שאפילו דקדוק אחד מדברי סופרים אם אינו רוצה לקיים אין מקבלין אותו יש באחרונים שדנו בדבר אם הוא מעכב בדיעבד כמו עיקר קבלת מצוות שנתבאר לעיל בענף א' מהשולחן ערוך שהוא מעכב בדיעבד או שפרט זה של אפילו דקדוק א' מדברי סופרים שאף הוא סיבה שלא לקבל אבל אם קבלו בדיעבד חייל ויש אחרונים שנקטו לדינא שדבר זה כן מעכב

ה. ועיין לקמן בענף ה' מדברי החמדת שלמה חילוק בין קבלת מצוות להודעת מצוות ולדעתו לכאורה שני הדברים הנ"ל מהגמרא ביבמות ומהגמרא בבכורות הם שני דברים נפרדים זה מזה

ענף ד. בדברי הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה רק פרק י"ג בדברים המעכבים בגירות

א. ברמב"ם בהלכות איסורי ביאה פרק י"ג הלכה א' כשהתחיל לבאר עיקר ענין הגירות כתב בהלכה א' וז"ל בג' דברים נכנסו ישראל לברית במילה וטבילה וקרבן וכו' ובהלכה ד' כתב וז"ל וכן לדורות כשירצה הגוי להיכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עליו עול תורה צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן עכ"ל

ב. ויש להעיר בזה שלא הזכיר הרמב"ם כאן את קבלת המצוות כלל ואף שמבואר מענין זה בדבריו בסוף הפרק ויותר בתחילת פרק י"ד אבל כאן כשביאר עיקר הגירות לא הזכיר מזה

ג. ואמנם דברי הרמב"ם שורשם כלשון הגמרא בכריתות דף ט' ע"א הנ"ל בענף קודם אבל לכאורה הרמב"ם שהוא פוסק היה לו לבאר יותר

ד. אבל כד דייקינן בה אדרבה יש מקום ללמוד מדברי הרמב"ם האלו לא רק שקבלת מצוות הוא מעכב אלא שהחלק היותר עיקרי בכל ענין הגירות הוא קבלת המצוות והוא עצם מהות הגירות ושאר הפרטים הם פרטי עשיית הגירות והיינו שהרי כתב הרמב"ם בריש הלכה ד' וז"ל וכן לדורות כשירצה הגוי להיכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עליו עול תורה צריך מילה וטבילה והרצאת דמים עכ"ל והנה נחלק לשונו זה של הרמב"ם לשני חלקים החלק הראשון הדבר שאותו רוצה הגוי לעשות והדבר השני ההוראות איך יוצרים את המצב שאותו רוצה הגוי לעשות ובדבר שאותו רוצה הגוי לעשות כתב הרמב"ם להיכנס לברית ולהסתופף ויקבל עליו עול תורה והנה קבלת עול תורה לכאורה זהו קבלת מצוות ואחר כך ביאר הרמב"ם פרטי המעשים הגורמים חלות זו

ה. ומכל מקום אין זה הכרח גמור בכוונת הרמב"ם מפני שיש מקום בדוחק לומר דמה שכתב להיכנס לעול תורה היינו שרוצה שיחול עליו עול תורה ככל ישרא ולא נכלל בדבריו קבלת המצוות על ידי הגוי אבל פשטות הדברים לכאורה לא כן אך מה שביותר בודאי הוא שמכח הנ"ל בסעיף קודם אין מקום להביא ראיה מדברי הרמב"ם בתחילת פרק י"ג שלא יעכב קבלת מצוות

ענף ה. בדברי הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה פרק י"ג הלכה י"ז בפלוגתת האחרונים אם ללמוד מדבריו שם דקבלת מצוות אינה מעכבת ומו"מ בדעת עוד פוסקים בזה

א. ברמב"ם בהלכות איסורי ביאה פרק י"ג הלכה י"ז כתב וז"ל גר שלא בדקו אחריו או שלא הודיעוהו המצוות ועונשן ומל וטבל בפני ג' הדיוטות הרי זה גר ואפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר הואיל ומל וטבל יצא מכלל הגוים וחוששין לו עד שיתבאר צדקותו ואפילו חזר ועבד עבודה זרה הרי ה וא כישראל משומד שקידושין קידושין וכו' עכ"ל

ב. והנה מפורש בדברי הרמב"ם שאף שדילגו את הפרט של הודעת המצוות ועונשן מכל מקום הגירות כן חלה

ג. ובב"ח ביורה דעה סימן רס"ח [בדפוס החדש בעמוד קפ"ט סעיף ד' בד"ה ולענין] כתב וז"ל וכשהיו ג' בטבילה אף על פי דכתב הרמב"ם דכשר אף על פי שלא היתה לשם קבלת מצוות כל עיקר מיהו התוספות והרא"ש חולקין על זה דקבלת המצוות ודאי מעכבת והכי נקטינן דאין משיאין אותו אשה עד שיקבל עליו המצוות בפני ג' עכ"ל ומבואר מדבריו אלו דסבירא ליה בדעת הרמב"ם דבאמת קבלת מצוות אינה מעכבת ושחולק הרמב"ם על הפוסקים הנזכרים לעיל בענף א' שכתבו שקבלת מצוות מעכבת ושאפילו אם קיבל מצוות ורק שלא היה בפני ג' מעכב ושורש דבריו לכאורה הוא דברי הרמב"ם בפרק י"ג הלכה י"ז הנ"ל בסעיף א'

ד. אבל בשו"ת חמדת שלמה יורה דעה סימן כ"ט מסעיף כ"א והלאה וסימן ל' מסעיף ט' והלאה כתב בדעת הרמב"ם שלא כדברי הב"ח אלא שאין חולק שקבלת מצוות מעכבת לבאר דברי הרמב"ם בפרק י"ג הלכה י"ז שמשמע לכאורה מדבריו שקבלת מצוות אינה מעכבת כתב שם בחמדת שלמה שיש שני דברים נפרדים קבלת מצוות והודעת מצוות וקבלת מצוות הוא מעכב אבל סדר הודעת המצוות על ידי בית דין אינו מעכב עכת"ד ובפשוטו מכלל כוונתו שמקבל מצוות גם שאינו יודע כל המצוות ואחר כך ילמד מה נכלל בכוונתו שפיר דמי [ועיין לקמן מש"כ מדברי כמה אחרונים שכן מוכח מהגמרא בשבת בדף ס"ח בגר שנתגייר לבין האומות אליבא דהתוספות אלא שנחלקו האחרונים בפרטי הדברים של מה שיש ללמוד משם]

ה. וציין לדברי החמדת שלמה בפתחי תשובה ביורה דעה סימן רס"ח ס"ק ט' וכן הביא מדברי החמדת שלמה בשו"ת אחיעזר חלק ג' סימן כ"ו סוף אות ד'

ו. ועיין עוד מש"כ לקמן בסימן בפני עצמו באריכות בביאור דברי הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה פרק י"ג מהלכה י"ד עד הלכה י"ח

ז. ובבית יוסף בריש סימן רס"ח [סוף עמוד קפ"ג וריש עמוד קפ"ד] הביא מהנמוקי יוסף בשם רבוותא שאין הודעת מצוות מעכב ושכן משמע בגמרא בשבת בדף ס"ח והובא מדברי הבית יוסף בש"ך בס"ק ג' בלא חולק

ח. ובדרכי משה בס"ק א' כתב שבטור בהמשך הסימן [בעמוד קפ"ז] משמע שלא כדברי הנמוקי יוסף הנ"ל שהרי כתב הטור שאפילו קיבל מצוות אם לא היה הדבר בפני ג' הוא מעכב עכ"ד ולדברי החמדת שלמה הנ"ל אין סתירה בין הדברים [ולא עיינתי עתה בחמדת שלמה אם העיר מזה] אך לפי זה לכאורה משמע מדברי הדרכי משה דלא סבירא ליה חילוק החמדת שלמה ואם כן לדעת הדרכי משה לכאורה הרבוותא המובאים בנמוקי יוסף סבירא להו שאין קבלת מצוות מעכבת וצ"ב

ט. והנה הבית יוסף בעמוד קפ"ג וקפ"ד הביא את הרבוותא הנ"ל המכשירים בלא הודיעוהו ובהמשך הסימן בעמוד א. ולדינא לדעת הבית יוסף הנה מפורש בשולחן ערוך שקבלת מצוות בפני ג' מעכבת ונקט זה כדבר ברור ואם כן חדא מתרתי או דסבירא ליה חילוק החמדת שלמה הנ"ל ואת"ל דלא סבירא ליה אלא דפליגי הפוסלים בקבלת מצוום כשלא היה בפני ג' עם הסוברים להכשיר בלא הודיעוהו אם כן פסק בזה בפשיטות כמחמירים לבטל הגירות בלא קבלת מצוות ובשולחן ערוך בסעיף י"ב כשהביא את דברי הרמב"ם בפרק י"ג הלכה י"ז הנ"ל שינה בלשון ולא כתב שלא הודיעוהו המצוות אלא שלא הודיעו לו שכרן ועונשן של מצוות ויתכן שבמכוון שינה בזה כדי להדגיש כחילוק החמדת שלמה שאין מדובר כאן באופן שהיה חסר בקבלה אלא מדובר כאן שקבלה היה כאן ואם לפי המציאות של אותו המתגייר נצרך לקבלה הודעת עיקר המצוות היה גם זה ורק שאר פרטי ההודעה לא היה כאן ואם נכון בביאור זה בכוונת השולחן ערוך

יב. והש"ך שעל דברי השולחן ערוך הביא לדינא בס"ק ג' שהודעת מצוות לא מעכבת ולא העיר שהוא כנגד השולחן ערוך בסעיף ג' שפסק שקבלת מצוות בפני ג' מעכבת לכאורה אזיל כהחמדת שלמה

ענף ו. יבאר דלדינא קיימא לן כהסוברים דקבלת מצוות מעכב בגירות ובענין לאידך גיסא בנתגייר בלא קבלת מצוות וקידש אשה אם חוששים לחומרא להצריך גט

א. והנה אף שנתבאר לעיל בענף קודם דלכאורה יש אחרונים הסוברים בדעת חלק מהראשונים שאין קבלת מצוות מעכבת

ב. מכל מקום לענין הלכה למעשה בשולחן ערוך בסימן רס"ח סעיף ג' מבואר בפשיטות שקבלת מצוות מעכבת ויתירה מזו שאף אם היה קבלת מצוות אך לא היה זה בפני ג' הוא מעכב וכמבואר לעיל בענף א'

ג. וכן אף הב"ח שכתב בכוונת הרמב"ם שאין קבלת מצוות מעכבת מכל מקום לענין הכלה כתב שהתוספות והרא"ש פליגי בזה על הרמב"ם ושנקטינן כוותייהו דאין משיאין אותו אשה עד שיקבל עליו המצוות בפני ג' עכ"ד

ד. מיהו יש לעיין לדעת הב"ח היכא דלא היה קבלת מצוות האם גם לקולא פוסק כהתוספות והרא"ש שאין גירות בלא קבלת מצוות או שלחומרא כן יש לחוש לדעת הרמב"ם לענין שאם קידש אשה אינה ניתרת בלא גט

ה. אבל לדעת הב"ח אליבא דהתוספות ורא"ש וכן לדעת החמדת שלמה אף אליבא דהרמב"ם אם לא היה קבלת מצוות לכאורה אף לקולא מבטלים גירותו

ו. אלא שאף לסוברים דקבלת מצוות מעכתב בגירות מכל מקום כדי להקל שלא תופסים קידושין לכאורה צריך שיהיה הדבר מבורר בודאות שלא היה אצלו קבלת מצוות מיהו למצריכים לעיכובא ג' אם ברור שלא היה ג' סגי בזה אך כשהיה ג' אלא שהנידון הוא בסגנון קבלתו את המצוות לכאורה כדי לבטל הגירות אף לקולא להתיר אשה שקידש בלא גט צריך בירור ודאי שלא היה זה קבלת מצוות מיהו יש לדון אם יש מקום בספק אם היה קבלת מצוות לדון בזה משום חזקה דמעיקרא של המתגייר שהיה מעיקרא נכרי אי נמי חזקה מעיקרא של האשה שהיתה פנויה לפני שקידשה המתגייר

ז. ויש לעיין לענין הלכה למעשה בנתגייר וודאי לא היה קבלת מצוות וקידש אשה אם חיישינן לחומרא לשיטות שאין קבלת מצוות מעכב לענין להצריך את האשה גט ועל כל פנים לענין להצריך לכתחילה גט

בעניני גירות ענין א' סימן ג'

סימן ג. בדין שכדי לקבל גרים צריך שיהא כוונתם לשמים ולא לשום ממון וכיו"ב ושבדיעבד אין דבר זה מעכב

ענף א.

א. במשנה ביבמות בדף כ"ד ע"ב הנטען על השפחה ונשתחררה או על העובדת כוכבים ונתגיירה הרי זה לא יכנוס ואם כנס אין מוציאין מידו ע"כ

ב. ובגמרא שם הא גיורת מיהא הויא ורמינהי אחד איש שנתגייר לשום אשה ואחד אשה שנתגיירה לשום איש וכן מי שנתגייר לשום שולחן מלכים לשום עבדי שלמה אינן גרים דברי רבי נחמיה שההי רבי נחמיה אומר אחד גירי אריות ואחד גירי חלומות ואחד גירי מרדכי ואסתר אינן גרים עד שיתגיירו בזמן הזה בזמן הזה סלקא דעתין אלא אימא כבזמן הזה

ג. הא איתמר עלה אמר רבי יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב הלכה כדברי האומר כולם גרים הם אי הכי לכתחילה נמי משום דרב אסי דאמר רב אסי הסר ממך עקשות פה ולזות שפתים וגו'

ד. תנו רבנן אין מקבלים גרים לימות המשיח כיוצא בו לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה אמר רבי אלעזר מאי קרא הן גור יגור אפסר מאותי מי גר אתך [בהגהות הב"ח מוסיף תיבת בעניותך] עליך יפול אבל אידך לא

ענף ב.

א. והעולה מסוגיא הנ"ל ביבמות דף כ"ד ע"ב הוא דלכתחילה אין מקבלים גרים כאלו אבל בדיעבד להלכה דקיימא לן כחכמים חייל הגירות

ב. וכן מבואר לדינא ברמב"ם בהלכות איסורי ביאה פרק י"ג הלכה י"ד והלאה דלכתחילה אין מקבלים ובדיעבד חל הגירות

ג. וכן מבואר בבית יוסף בסוף סימן רס"ח עמוד קצ"ג וקצ"ד ובשולחן ערוך שם בסעיף י"ב

ד. ועיין בבית יוסף שם שהביא לזה עוד ראיה מהא דבגמרא ביבמות הנ"ל וכן בגמרא בהיבמות בדף ע"ו ע"א איתא דלא קבלו גרים בימי דוד ושלמה ולאידך גיסא בגמרא ביבמות בדף ע"ט ע"א איתא דנתווספו בימי דוד מאה וחמישים אלף גרים על ישראל עיי"ש

ענף ג.

א. מיהו המציאות שהרבה פעמים כשהגירות באופן זה אין קבלת מצוות אמיתית משא"כ כשהגירות היא לשם שמים הרבה יותר מצוי שהקבלת מצוות היא אמיתית

ב. וכבר ברמב"ם בהלכות איסורי ביאה מבואר הדבר שבאופנים אלו צריך יותר לראות איך הוא קיום המצוות שלהם אחר כך עיי"ש ואכמ"ל בפרטי הדברים בכוונת הרמב"ם שם ונתבאר בזה באריכות לקמן בסימן ה' עיי"ש

ג. ועיין עוד לקמן בסימן ד' מדברי החזו"א שמעכב בגירות אמונתו של המתגייר בנתינת השם יתברך חוקים ומשפטים לעם ישראל על ידי משה נביאו ושהבדיל השם יתברך את עם ישראל משאר העמים ונתן אפשרות לשאר העמים להיכנס לעם ישראל על ידי מילה וטבילה וקבלת מצוות ועיי"ש בזה לקמן בסימן ד' באריכות

ד. וגם בזה היכא שהגירות היא לשם אישות הרבה יותר יש חשש שמא לא נתקיים תנאי זה וצריך לבדוק כראוי ועיין מש"כ בזה לקמן בסימן ז' ענף ו' באריכות

ענף ד.

א. והנה כמבואר לעיל רק בדיעבד חייל גירות כזו אבל לכתחילה אסור לבית דין לקבלם ועיין בשו"ת אחיעזר חלק ג' בסימן כ"ו מסעיף ד' עד סוף הסימן ובסימן כ"ח בד"ה וע"ד מש"כ לדון שיתכן שכל דברי הגמרא הוא היכא שכשאומרים לו שלא תתגייר לכן פורש ממנה אבל היכא שאם אין מגיירים אותה חי אתה באיסור עדיף האיסור הקל ממכשול באיסור חמור ועיין שם באחיעזר מה שהביא משו"ת הרמב"ם פאר הדור סימן קל"ב והביא בזה מדברי עוד כמה פוסקים [ועיי"ש עוד באחיעזר בסימן כ"ז אך שם לא מפורש שהיה המציאות שאם לא יגיירו ינשאו באיסור]

ב. וכמדומה שלענין מעשה יש בתי דינים שמקילים בזה ויש בתי דינים שמחמירים בזה

ג. אך יש בזה עוד חסרון גדול דהנה כמבואר לעיל קבלת מצוות בגירות מעכבת ובגירות לשם אישות הרבה יותר צריך בדיקה אם באמת יש קבלת מצוות אמיתית או שהכל שקר והנה אף שיש מקרים שהגירות לשם אישות ובכל אופן קבלת המצוות היא אמיתית אבל היכא שהגיורת נשאת לסוג אדם כזה שאם לא נגייר אותה הוא יחיה איתה כנכרית בהרבה מהמקרים אדם כזה גם אם כן נגייר אותה הוא יחיה בלא שמירת מצוות ואם כן רחוק הדבר שהיא תשמור מצוות

ד. ולכן במקרים אלו שיש בהם הסברא להקל כדי שלא יכשל ביותר חמור דוקא באלו פעמים רבות אין מקום כלל להקל לגייר מפני שהוא גירות פסולה לגמרי [וגם העיר באחיעזר דאפילו אם היה מועיל הגירות יש לדון שאין גורמים לו להקל האיסור אלא להחמיר שאיסור נדה חמור יותר מאיסור נכרית וכשהיא נכרית אין בה מדאורייתא איסור נדה ועיי"ש כל דבריו בענין זה

ה. ומכל מקום כמדומה שהמציאות היא שיש מקרים שאם מגיירים אותה באמת הם כן ישמרו מצוות מפני שהוא באמת רוצה לשמור ורק המדיחו מדרך התורה זה מה שנמשך רחמנא לצלן אחריה ובכהאי גוונא הוא שתלוי הדבר בנידון הנזכר לעיל בסעיף א' ובסעיף ב'

ענף ה.

א. ובתוספות ביבמות בדף כ"ד ע"ב כתבו בהא דלכתחילה אין לקבלם וז"ל וההיא דפרק ב' דשבת דף ל"א ע"א ההוא דאתא לקמיה דהלל ואמר גיירני על מנת לעשות כהן גדול בטוח היה הלל דסופו להיעשות לשם שמים וכן ההיא דהתכלת מנחות דף מ"ד ע"א דאתיא לקמיה דרבי [במסהש"ס מגיה לקמיה דרבי חייא] דאמרה שיגיירה על מנת להינשא לאותו תלמיד עכ"ל

ב. ובבית יוסף ביורה דעה סוף סימן רס"ח עמוד קצ"ד הביא דברי התוספות הנ"ל וכתב על זה וז"ל ומכאן יש ללמוד דהכל לפי ראות עיני בית דין עכ"ל

ג. וכן בהגהות דרישה שם בס"ק ז' הביא את דברי הבית יוסף בשם התוספות ושסיים על זה הבית יוסף שיש ללמוד מזה שהכל לפי ראות עיני הבית דין

ד. ובש"ך שם בס"ק כ"ג הביא את דברי הבית יוסף והגהות דרישה הנ"ל ונראה להדיא שכוונתו להסכים לזה לדינא וכן הובא זה בבאר היטב שם

ה. וכן הובא מזה לדינא בשו"ת אחיעזר חלק ג' סימן כ"ז

ענף ו.

א. והנה במה שכתבו התוספות לגבי הגמרא בשבת דף ל"א ע"א דסופו להיעשות לשם שמים מובן היטב הדבר שהרי בסופו של דבר שמח בגירותו אף על פי שלא קיבל את הכהונה גדולה שרצה ורק קיבל להיות יהודי כשר אבל לענין הגמרא במנחות דף מ"ד ע"א לכאורה משמע בגמרא שם שבאמת נתחתנה לאותו תלמיד ואם כן צ"ב מה הכוונה שם לומר סופו להיעשות לשם שמים

ב. וברש"י במנחות דף מ"ד ע"א שם כתב בענין גירות זו וז"ל שלשם שמים היא מתגיירת ששמעה נס גדול של חומר מצוות שטפחו לו ד' ציציות על פניו עכ"ל ולכאורה לפי זה ניחא

ג. אלא שצ"ב אם יתכן בדעת התוספות ביבמות כן שהתוספות על הגמרא בשבת ל"א ע"א כתבו שסופו להיעשות לשם שמים ועל זה כתבו דהכי נמי בהאי דמנחות מ"ד ע"א ומשמע שלדעתם הכוונה רק סופו להיעשות לשם שמים ואם כן אין הכוונה כרש"י המפרש שמתחילה חשיבא לשם שמים ואם כן צ"ב שהרי לבסוף נשאת לו

ד. ויתכן אולי לפרש בכוונתם דכיוון שראה מעלתה שבגלל זה באה ממקום רחוק וחילקה הרבה מנכסיה לעניים הבין שכשתזכה עוד דברים לראות מקדושת התורה תעלה דרגתה ותסכים לגירות אף בלא נישואין אלו ואף אם היא אז כבר תהיה נשואה אליו וודאי אם כן שאין נכון לה להתגרש עבור זה אבל סגי בזה שמגיעה לדרגה שגם בלא הנישואין היתה מתגיירת להיחשב לשם שמים

ה. או שאולי יש לפרש כוונת דברי התוספות כרש"י ומה שכתבו להשוות הגמרא במנחות מ"ד ע"א לגמרא בשבת ל"א ע"א אין כוונתם שממש שוה שהענין הוא של סופו לשמים אלא כוונתם שיש שם אופן אחר של לשם שמים אף ששורש גירותה התחיל מהקשר אתו וגם מתגיירת ונשאת אליו והכלל הוא שאזלינן לפי תוכן הענין ולא לפי החיצוניות המעשית של הענין

ו. ועיין בשו"ת אחיעזר חלק ג' סימן כ"ז שאולי משמע מדבריו דתוספות ורש"י הנ"ל לא פליגי בביאור העובדא דהגמרא במנחות מ"ד ע"א אך כמדומה שראיתי מי שמפרש דפליגי ועיין בשו"ת אגרות משה ואין הספר אצלי עתה

ענף ז.

א. בכל האיסור לקבל לכתחילה גרים כשכוונתם שלא לשם שמים אלא לשום ממון וכיו"ב לכאורה ביאור הענין הוא דלכתחילה אין לגייר אלא כשהמטרה היא קדושה להתחבר לתורה ולהיות עבדים נאמנים להשם יתברך וכשאינו כן אין נכון להכניסם אל עם ישראל

ב. אבל יתכן שיש דרך אחרת לבאר בענין והוא דמשורש הדין לא אכפת לן במטרה וכל טעם האיסור לקבל כשאינו לשם שמים אלא לשם ממון וכיו"ב מפני שאנו חושש;ין שמא לא ישמרו את התורה או שישמרו אך לא ישמרו בשיעור הראוי על פי הלכה כיוון שלא באו להתגייר מתוך רצון של חיבור לתורה

ג. ובביאור הנזק אם לא ישמרו את התורה יש שני דרכים הדרך האחת שהכוונה שקבלתם מעיקרא פגומה ואם כן יש חשש על כל כשרות הגירות משום חסרון קבלת מצוות כנ"ל בסימן ב'

ד. ועוד יש לומר שאינו עד כדי כך ושפיר הוי קבלה טובה אבל חיישינן שלא יקיימו כראוי ונמצא שמכניסים לעם ישראל אינשי דלא מעלי וגם עלולים לגרור אחרים אחריהם לדברים לא טובים אבל אין שורש הסיבה לאיסור קבלתם

ה. ואם נכון כן בביאור הענין יש לעיין בדעת רבי נחמיה שסובר שאפילו בדיעבד אינם גרים אם הכוונה מפני המטרה הלא נכונה או שגם בדעתו הביאור הוא מפני חסרון שמירת המצוות [ובעיקר שיטת רבי נחמיה עיין בתוספות ביבמות בדף כ"ד ע"ב בד"ה אי הכי שאפשר שנראה מדעתם דהא דלרבי נחמיה אינם גרים בלשם ממון וכיו"ב היינו דלא הוי ודאי גרים אבל ספק גרים הוי ואם נשאה לא יוציא אך יתכן שאין נכון כן בכוונתם כלל וכל דבריהם רק לענין נטען על אשה ונתגיירה שחיישינן שמא נתגיירה לשם איש אבל בנתגיירה ודאי לשם איש ודאי דלא הוי בזה גירות]

ו. ויש לעיין בזה בדברי הראשונים בסוגיא ביבמות כ"ד ע"ב ועיין עוד בשו"ת אחיעזר חלק ג' סימנים כ"ו כ"ז וכ"ח ועיין בחזו"א ביו"ד סימן קי"ט ולא עיינתי כלל בדבר זה עתה

ז. ועל כל פנים אם נימא דכל הענין שאין לגייר באינו לשם שמים הוא מפני חשש על קיום המצוות יתכן דבמה שכתבו התוספות ביבמות דף כ"ד ע"ב דבסופו לשם שמים שפיר דמי ושכתבו הפוסקים על פי זה דהכל לפי ראות עיני הדיין יספיק לזה היכא שנראה שכן יקיימו את המצוות באמת ואף אם ישאר מטרה של לשם נישואין מכל מקום אם ודאי לבית דין שהם ישמרו בשלימות את התורה סגי בזה ואת"ל כן אפשר דיש ליישב בפשיטות ביאור דברי התוספות בצירוף הגמרא בשבת דף ל"א ע"א כביאורם עם הגמרא במנחות דף מ"ד ע"א ולא קשיא הנ"ל בענף קודם אך לא עיינתי בכל זה

בעניני גירות ענין א' סימן ד'

סימן ד. דברי החזו"א שכתב לבאר דמעכב בגירות אמונתו של הבא להתגייר שציוה הקב"ה לישראל על ידי משה חוקים ומשפטים והבדיל ישראל מכל האומות ונתן אפשרות לנכרים להפוך לישראל על ידי מילה וטבילה וקבלת מצוות ובביאור טעמו לדבר זה ומו"מ בכמה פרטי דינים בזה

ענף א.

א. כתב בחזו"א ביו"ד סי' קי"ט ס"ק ב' וז"ל ונראה דענין גירות אינו אלא למאמין ביסודו שציוה ה' את ישראל חוקים ומשפטים ע"י משה נביאו והבדילם מכל העמים ומסר להם כי יכולים לקבל גרים מכל העמים ע"י מילה וטבילה וקבלה אבל אם אינו מאמין בכל זאת אלא שמקבל עליו להתנהג עפ"י חוקי התורה מפני שההנהגה הזאת מטיבה אותו או מצלת אותו מן ההיזק אין זה קבלת גירות עכ"ל

ב. והנה בעלמא קיי"ל דיש שני ענינים בכוונתו האמיתית של הגר הא' מעכב והשני לכתחילה המעכב הוא קבלת מצוות והלכתחילה הוא להיות כוונתו לשם שמים ולא לשם טובת הנאה וכמבואר כל זה לעיל בסימן א' באריכות

ג. ובדברי החזו"א הנ"ל מבואר חידוש של עוד תנאי שצריך לחלות הגירות ושצריך הוא לעיכובא וענין תנאי זה הוא רשימה של כמה ענינים שצריך שיאמין בהם הגר ואין זה כשני הענינים הנ"ל שהראשון שבהם הוא קבלה והשני שבהם הוא מטרה אלא הענין הוא אמונה ברשימת דברים אלו

ד. ואלו הם הענינים שצריך שיאמין (א)שציוה ה' את ישראל חוקים ומשפטים (ב)שהיה ציווי זה ע"י משה נביאו (ג)שהבדיל הקב"ה את עמו ישראל מכל העמים (ד)שמסר להם שיכולים הם לקבל גרים מכל העמים (ה)שאופן קבלת הגרים מכל העמים הוא ע"י מילה וטבילה וקבלת מצוות וכל שאינו מאמין בכל חמשה דברים אלו אין גירותו מועילה ואפילו בדיעבד כל זה לכאורה מבואר בתוך דברי החזו"א הנ"ל ונראה לפי זה דכשמלמדים את הגרים לפני הגירות חשוב מאוד ללמד אותם את חמשת הפרטים הנ"ל שידעו אותם היטב

ה. ועיין לקמן בסימן ז' ענף ו' מש"כ שם הערה חמורה לדינא על פי דברי החזון איש

ענף ב.

א. וטעם דברי החזו"א בדבריו הנ"ל נראה לכאורה בזה וכן משמעות לשונו דהוא מפני שהמתגייר צריך כוונת גירות ובלא כל הנ"ל אין מושג של כוונת גירות והיינו דעיקר מהות הגירות הוא ההתהפכות מלהיות גוי ללהיות יהודי (א)ואם אינו יודע שהקב"ה הבדיל את ישראל מכל האומות אם כן איך יכוין את כוונת ההתהפכות (ב)או אם יודע שהקב"ה הבדיל את ישראל ואינו יודע שהקב"ה נתן אפשרות לגוים להתהפך הפיכה אמיתית ולהיות יהודים אם כן איך יכוין את כוונת ההתהפכות (ג)וכן אם יודע שהקב"ה הבדיל את ישראל וגם יודע שנתן כח להתהפך להיות יהודי אבל אינו יודע שכח זה שנתן הקב"ה להתהפך הוא במילה טבילה וקבלת מצוות אם כן כוונת התהפכותו אינו על ידי הדברים המהפכים וכשעושה את הדברים המהפכים אין מונח במעשיו כוונת ההתהפכות והיא חלק נצרך בפעולת ההתהפכות

ב. ויתכן שיש מקום להביא דוגמא לזה מהא דמצינו בגמרא ביבמות בדף נ"ב ע"א דאף על גב שהעודר בנכסי הגר מתוך כוונה לזכות בהם קנאם שהעידור הוא קנין חזקה אבל העודר בנכסי הגר וקסבור שלו הם לא קנאן

ג. וטעם הדבר בדין הגמרא ביבמות הנ"ל בפשוטו הוא מפני שאין לו כוונת יצירת החלות של הבעלות ואף על פי שיש לו כוונה שהוא בעלים על זה וגם יש פעולה שיש בה מעשה קנין אבל אין זה מועיל מפני שצריך כוונת יצירת החלות של הבעלות וזה אין בזה

ד. והכא נמי גם בענין דברי החזון איש הנ"ל בלא האמונה בדברים הנ"ל אין מציאות שהוא מכוין את כוונת ההתהפכות האמיתית

ענף ג.

א. ומש"כ החזו"א בתחילת דבריו (א)שצריך שידע שהקב"ה ציוה את עמו ישראל חוקים ומשפטים (ב)ושהיה זה על ידי משה נביאו יתכן לפרש שגם שני פרטים אלו הם מטעם כוונת ההתהפכות הנ"ל והיינו דאם אינו יודע את הדבר שהקב"ה ציוה את עמו ישראל חוקים ומשפטים ושהיה זה על ידי משה נביאו אם כן כל אמונתו שהקב"ה בחר בישראל שזה שורש כוונת ההתהפכות אינה כוונה אמיתית דמתי ואיך בחר הקב"ה בעמו ישראל ומהיכן יודעים אנו את דבר זה ורק כשיודע שדבר זה נעשה על ידי קשר הקב"ה עם עם ישראל על ידי משה רבינו בנתינת חוקים ומשפטים בזה אמונתו ביחודיות של עם ישראל אמיתית [ועיין היטב ברש"י בסנהדרין צ' ע"א בענין האומר אין תחיית המתים מן התורה מש"כ שם]

ב. אך קצת יש לעיין אם יש לו טעות בהבנת הדברים וחושב שהמצוות נתן הקב"ה לאברהם אבינו ולא למשה ובשאר כל הפרטים הנ"ל מאמין אמאי יעכב הדבר ואולי באמת הפרט שהזכיר החזו"א מענין משה אין כוונתו שגם זה מעכב ורק שצריך לידע שציוה הקב"ה את ישראל חוקים ומשפטים על ידי אופן נבואי של דיבור הקב"ה עצמו אם אדם הנשלח לעם ישראל להודיעם

ג. ועיין לקמן בסימנים הבאים שהובא שם מהגמ' בשבת ס"ח מענין גר שנתגייר לבין האומות ואינו יודע מענין שבת וע"ז וחלב ודם דהוי גר ושפירשו בתוספות דהיינו שלא הודיעוהו [אבל הרמב"ם בהל' שגגות פרק ז' הל' ב' פירש דמיירי בגר קטן כהאי דכתובות י"א ע"א ועיין בכס"מ ולח"מ שם] ומשו"ת אגרות משה שהקשה דאם כן חסר בקבלת מצוות ותירץ דמיירי שמקבל עליו כל שנצטוו ורק שאינו יודע את מצוות שבת ולא שמכוין שיש דברים שאין מקבל עליו עול מצוות ומבואר דגר שנתגייר ולא הודיעוהו איסור ע"ז אינו מעכב בגירותו ועיין ברש"י בחולין ה' סוע"א כמה ענין ע"ז הוא מעיקרי הדת ויותר מזה מבואר הדבר באריכות ברמב"ם בהלכות עבודה זרה ואכמ"ל ואף על פי כן יתכן להתגייר בלא לדעת זה

ד. ועל פי כל זה לא רחוק לומר דאם יש לו טעות בפרט זה של נתינת התורה על ידי משה שחושב שניתן על ידי אברהם ואילו משה רק הוציאם ממצרים אינו מעכב בגירותו

ענף ד.

א. והנה כתב הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה פרק י"ד בסדר הגירות בהלכה ב' וז"ל ומודיעין אותו עיקרי הדת שהוא ייחוד השם ואיסור עבודה זרה ומאריכין בדבר זה ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצוות חמורות ואין מאריכין בדבר זה וכו' עכ"ל

ב. וכן בשולחן ערוך בסימן רס"ח סעיף ב' כתב וז"ל ומודיעין אותו עיקרי הדת שהוא יחוד ה' ואיסור עבודה זרה ומאריכין עמו בדבר זה ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות עכ"ל והשמיט את סיום לשון הרמב"ם הנ"ל שבהודעת המקצת מצוות קלות וחמוורת אין מאריכין

ג. והנה מבואר בדברי הרמב"ם ושולחן ערוך הנ"ל שצריך להאריך עם הגר בעיקרי הדת שהם יחוד השם ואיסור עבודה זרה אמנם בדברי החזון איש נוסף עוד פרטים שצריך לבארם היטב לגר וכאמור דעת החזון איש שהוא מעכב אף בדיעבד

ד. ועד כמה שביררתי כמדומה שדברי החזון איש הנ"ל ביורה דעה סימן קי"ט אינם מפורסמים כל כך אצל הרבה מהעוסקים באופן מעשי בעניני גירות וסיבת הדבר מפני שבחזון איש בהלכות גירות לא העתיקו את דברים אלו של החזון איש ורק ציינו בתחילת החזון איש בהלכות גירות לעיין במש"כ לעיל בסימן קי"ט ומצוה לפרסם דברי החזון איש האלו אצל כל העוסקים באופן מעשי בעניני גירות

ענף ה.

א. יש לעיין לדעת החזון איש איך הדין בגר שמסופק באחד מהשרשים שכתב החזון איש אם שייך לגיירו או שהמסופק הרי הוא כאינו מאמין

ב. ואת"ל דבספק אי אפשר לגייר יש לברר איך הדין בנוטה דעתו להאמין אבל אינו מוחלט

ג. ולאידך גיסא אם במסופק גם כן אפשר לגייר יש לדון איך הדין בנוטה דעתו שלא להאמין אבל יש לו צד משמעותי שכן להאמין

ד. וכל דברים אלו אינם רחוקים כידוע ליודעים בעסקי גירות של אלו שאין חזקים כל כך בקבלת המצוות שיש אנשים בכל מיני דרגות של ספק בענינים אלו

ה. ואם אומר הנכרי שבסברא הוא מסופק בזה אבל רגשות לבו מורים לו באופן מוחלט שזה האמת והוא מרגיש הארה רוחנית זו וכו' לכאורה ברור הדבר שבזה כשר הדבר לדעת החזון איש

ו. אבל אם אומר שאחרי כל הסברות והרגשות הוא מסופק בענינים אלו אבל מכל מקום יש לו הרגשה שתפקידו הרוחני בחיים להתחבר לעם ישראל בזה צ"ב טובא אם אפשר לדעת החזון איש להכשיר הגירות

ז. ויש להעיר מכל זה גם לענין האמור לקמן בסימן ז' ענף ו' על פי דברי החזון איש

ענף ו.

א. והנה מצוי היום כמה וכמה שמצריכים אותם על פי הלכה מספק להתגייר לחומרא וכגון עדות מסוימות שיש ספק ביהדותם והנה אותם אלו המתגיירים מספק לחומרא יש מהם שמאמינים לפוסקי ההלכה שבאמת יש ספק בגירותם ולכן מתגיירים לחומרא אבל יש מהם שטוענים בודאות ליהדותם אלא שכדי שלא יעשו להם בעיות בקבלה למוסדות תורה או לנישואין לכן הם מוכנים להתגייר לחומרא הגם שלבם נוקטים הם שהם בודאות גמורה יהודים

ב. והנה נתבאר לעיל בענף א' מהחזון איש רשימת דברים שמעכב שיאמין בהם הנכרי בבואו להתגייר ונתבאר לעיל בענף ב' דלכאורה שורש טעמו הוא מפני שכוונת ההתהפכות מנכרי לישראל מעכב בגירות ולא סגי בלא זה והובא שם כעין זה מהגמרא ביבמות בדף נ"ב ע"א בעודר בנכסי הגר קא סבור שלא הם דלא זכה מפני שצריך כוונת הפיכת הבעלות על הנכסים

ג. והעירוני שעל פי דברי הגמרא ביבמות נ"ב ע"א הנ"ל בצירוף לנ"ל שגם בגירות יש הלכה זו שצריך כוונת המהפך יש מקום לדון שאם אותו המתגייר לחומרא אומר שברור לו שהוא יהודי גמור ורק שמוכן להתגייר לחומרא כדי שלא יעשו לו בעיות לכניסה למוסדות ולענין נישואין יש מקום לדון שאפשר שאין גירותו לחומרא מועילה מפני שאין לו כלל כוונת התהפכות וצ"ע

ד. ועיין בגמרא ביבמות בדף מ"ה ע"ב מי לא טבלה לנידתה ומי לא טבל לקריו ובדברי הפוסקים על דברי הגמרא שם ואכמ"ל

ה. ונכון לכאורה לענין מעשה ללמד למגיירים את המתגיירים לחומרא הנ"ל שיכוונו שבאמת יש צד שעד עכשיו לא היו יהודים ואם נראה שהם נעלבים מזה וביותר שעל ידי זה אין הדברים מתקבלים כלל על לבם אולי מועיל לזה לדבר אתם בנוסח שלכל הפחות יכוונו שיש צד רחוק מאוד שהם נכרים אפילו אחד ממליון ושעבור צד זה הם מכוונים בטבילתם

ענף ז.

א. והנה עיקר דברי החזו"א הם חומרא בהלכות גירות שבלא נתקיים התנאים הנ"ל נשארו בגיותם ואסורים להינשא לישראל אמנם גם נפיק מינה קולא טובא לענין אם אחר כך עזב גר זה את אשתו בלא גט אם יש מקום לדון להתירה היכא שלא נתקיימו התנאים המבוארים בדברי החזון איש הנ"ל

ב. ואפילו את"ל להחמיר בזה מכל מקום היכא שרמת קבלת המצוות לא כל כך גבוהה מלבד מה שיש לדון מצד חסרון בקבלת המצוות גם מוסיף זה בצד שלא היה בזה קיום של התנאים המבוארים בחזו"א הנ"ל וצ"ע

ג. ואפילו את"ל להחמיר בנ"ל בסעיף ב' או לכל הפחות בנ"ל בסעיף א' מפני חומר אשת איש אכתי צ"ב לענין בניה מבעל אחר בלא גט מראשון לענין ממזרות שהוא איסור פחות חמור מאיסור אשת איש

ד. וגם שמדאורייתא ספק ממזר מותר ודעת כמה פוסקים שאפילו בספיקא דדינא ולא רק בספר במציאות [וכמדומה שבשו"ת עין יצחק תופס לעיקר כסוברים שאף בספיקא דדינא מכח הא דמבואר כן בגמ' בברכות ל"ו ע"א לענין הא דהלכה דספק ערלה בחוץ לארץ מותר עיי"ש]

ה. ועיין מה שהובא לקמן בסימן ה' מענין מעשה שהיה בגירות שהיה נידון בכשרותה והיה הנידון לענין נשאת לאחר וילדה בנים ממנו בלא גט מראשון

ענף ח.

א. וכן על דרך הנידון הנ"ל בענף קודם נפק"מ בגיורת כזו שעזבה את בעלה להתירה אחר כך לאחר בלא גט מראשון אם תתגייר גירות שניה אמיתית

ב. מיהו צריך בדיקה טובא היכא דפסלינן גירות ראשונה מטעם חסרון קיום תנאי החזו"א לברר שבאמת בגירות השניה כבר תוקן דבר זה כיוון שכבר ראינו אצלה גירות בלי זה היא חשודה על הדבר עד שיתברר ועוד שבזה אם בגירות שניה חסרים פרטים אלו הרי היא אסורה לבעל שני בממה נפשך או מאיסור אשת איש או מאיסור גיורת

ג. וכן הנידון גם לענין גיורת כזו שעזבה את בעלה בלא גט ונולדו לה בנים מאחר אם להתירם מחשש ממזרות [והיינו כשהבנים מתגיירים אחר כך גירות אמיתית שלא יהיה בהם איסור דעכו"ם]

ד. וכמבואר לעיל בענף קודם לענין ממזרות של הבנים הנידון באיסור פחות חמור מאשר הנידון הקודם לענין עצם נישואיה לאחר

בעניני גירות ענין א' סימן ה'

סימן ה. בענין אם קיום מצוות באופן מעשי על ידי הגר אחרי הגירות מעכב בגירות ובדברי הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה פרק י"ג מהלכה י"ד עד הלכה י"ח בעניני סוג גרים שצריך להמתין לראות הנהגתם ובדבריו בענין נשי שמשון ושלמה

ענף א. העתקת לשונות הרמב"ם בחמשה ההלכות שמהלכה י"ד עד הלכה י"ח

א. ברמב"ם בהלכות איסורי ביאה פרק י"ג הלכה י"ד כתב וז"ל אל יעלה על דעתך ששמשון המושיע את ישראל או שלמה מלך ישראל שנקרא ידידיה נשאו נשים נכריות בגיותן אלא סוד הדבר כך הוא שהמצוה הנכונה כשיבוא הגר או הגיורת להתגייר בודקין אחריו שמא בגלל ממון שיטול או בשביל שררה שיזכה לה או מפני הפחד בא להכנס לדת ואם איש הוא בודקין אחריו שמא עיניו נתן באשה יהודית ואם אשה היא שמא עיניה נתנה בבחור מבחורי ישראל אם לא נמצא להן עילה מודיעין אותן כובד עול התורה וטורח שיש בעשייתה על עמי הארצות כדי שיפרושו אם קבלו ולא פירשו וראו אותן שחזרו מאהבה מקבלין אותן שנאמר ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה

ב. ובהלכה ט"ו כתב וז"ל לפיכך לא קבלו בית דין גרים כל ימי דוד ושלמה בימי דוד שמא מן הפחד חזרו ובימי שלמה שמא בשביל המלכות והטובה הגדולה שהיו בה ישראל חזרו שכל החוזר מן הגוים בשביל דבר מהבלי העולם אינו מגירי הצדק ואף על פי כן היו גרים הרבה מתגיירים בימי דוד ושלמה בפני הדיוטות והיו בית הדין הגדול חוששין להם לא דוחים אותן אחר שטבלו מכל מקום ולא מקרבין אותן עד שתראה אחריתם

ג. ובהלכה ט"ז כתב וז"ל ולפי שגייר שלמה נשים ונשאן וכן שמשון גייר ונשא והדבר ידוע שלא חזרו אלו אלא בשביל דבר ולא על פי בית דין גיירום חשבם הכתוב כאילו הן גויות ובאיסורן עומדין ועוד שהוכיח סופן על תחילתן שהן עובדות עבודה זרה ובנו להן במות והעלה עליו הכתוב כאילו הוא בנאן שנאמר אז יבנה שלמה במה

ד. ובהלכה י"ז כתב וז"ל גר שלא בדקו אחריו או שלא הודיעוהו המצוות ועונשן ומל וטבל בפני ג' הדיוטות הרי זה גר ואפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר הואיל ומל וטבל יצא מכלל הגוים וחוששין לו עד שיתבאר צדקותו ואפילו חזר ועבד עבודה זרה הרי הוא כישראל משומד שקידושיו קידושין ומצוה להחזיר אבידתו מאחר שטבל נעשה כישראל ולפיכך קיימו שמשון ושלמה נשותיהן ואף על פי שנגלה סודן עכ"ל

ה. ובהלכה י"ח כתב וז"ל ומפני זה אמרו חכמים קשים להם גרים לישראל כנגע צרעת שרובן חוזרין בשביל דבר ומטעין את ישראל וקשה הדבר לפרוש מהם אחר שנתגיירו צא ולמד מה אירע במדבר במעשה העגל ובקברות התאוה וכן רוב הנסיונות האספסוף היו בהן תחלה עכ"ל

ו. ובבית יוסף בסימן רס"ח קרוב לסופו בעמוד קצ"ג וקצ"ד העתיק את דברי הרמב"ם בהלכה י"ד הלכה ט"ו והלכה י"ז הנ"ל אבל דבריו בהלכה ט"ז הנ"ל המדברים בענין נשי שמשון ושלמה דילג וכן תחילת הלכה י"ד וסוף הלכה י"ז המדבר בענין נשי שלמה דילג שם ובשולחן ערוך שם בסעיף י"ב הביא דברי הרמב"ם בהלכה י"ד [עם דילוג תחילתו כנ"ל] ודבריו בהלכה י"ז [עם דילוג סופו וכנ"ל] אבל את דבריו בהלכה ט"ו בענין גרים שבימי שלמה ודוד ודבריו בהלכה ט"ז בענין נשי שמשון ושלמה לא העתיק

ז. ועיין לעיל בסימן ב' שהובא שם מחלוקת הב"ח והחמדת שלמה בביאור דברי הרמב"ם בהלכה י"ז במש"כ שחל הגירות אף שלא הודיעוהו המצוות ועונשן דלדעת הב"ח נכלל בזה שלדעת הרמב"ם אין קבלת מצוות מעכבת ולדעת החמדת שלמה אין נכלל בזה קולא זו ועיי"ש דלדינא קיימא לן להחמיר בזה ועוד עיין שם שהשולחן ערוך בסימן רס"ח סעיף י"ב הנ"ל בסעיף קודם שינה מעט בלשון זה ולא כתב שלא הודיעו המצוות ועונשן אלא שלא הודיעו שכר המצוות ועונשן [אבל בבית יוסף העתיק לשון הרמב"ם בפרט זה בלא שינוי] ועיי"ש מש"כ בזה ואכמ"ל

ח. אמנם מה שכאן בסימן זה יש לבאר בדברי הרמב"ם אינו בענין הנ"ל בסעיף קודם לגבי קבלת מצוות אלא בענין המבואר בדברי הרמב"ם האלו לגבי קיום המצוות של גר לאחר הגירות אם דבר זה מעכב למפרע את הגירות ויתבאר בזה לקמן בענפים הבאים באריכות

ענף ב. בביאור דברי הרמב"ם בהלכה ט"ו והלכה י"ז שממתינים בגירויות כאלו לראות הנהגתם ובזה תלוי הדבר אם לקרבן יבאר דלכאורה כוונתו שהחלות האמיתית של הגירות תלויה ועומדת לפי הנהגתן בעתידן

א. והנה יש כמה דרכים לדון בביאור כוונת הדברים ברמב"ם הנ"ל ועיין בזה באחרונים ואכמ"ל ויתבאר כאן בדרך אחת מה שאפשר לבאר בכוונתו והנה עיקר מה שצריך לברר בכוונתו הוא במה שכתב בסוף הלכה ט"ו שגרים שנתגיירו שלא כהוגן בזמן דוד ושלמה היו בית הדין הגדול חוששין להם לא דוחים אותן אחר שטבלו מכל מקום ולא מקרבין אותן עד שתראה אחריתם עכ"ל אם הכוונה בזה לומר שבראיית אחריתם תלוי דינם אם הם ישראל גמורים או שהם נכרים גמורים שכל עיקר חלות הגירות תלוי בזה

ב. או דילמא כוונתו שלהיות יהודים הם מכל מקום כיוון שטבלו אלא שלא היו מקרבין אותן בלי לראות אחריתם מפני שאם אין נוהגים במצוות צריך ליזהר לא לקרב ישראל אליהם כדי שלא ילמדו מדרכיהם הרעים

ג. וכן על דרך זה יש להסתפק בביאור כוונתו במש"כ בהלכה י"ז שחוששין לו עד שיתבאר צדקותו שצריך בירור אם הכוונה חוששין לו שמסופקין אם הוא יהודי או נכרי

ד. או דילמא יהודי ודאי הוה והחוששין שכתב הרמב"ם בהלכה י"ז הוא לענין לקרבו ולא לחוש שיקלקל את האנשים הקרובים אליו משמירת מצוות

ה. ולכאורה היותר פשוט בביאור לשונו דספק זה הוא לגבי עיקר יהדותו שאם לבסוף נהג במנהג יהודים הוי גירותו גירות והוא יהודי ואם לבסוף לא נהג במנהג יהודים אין גירותו גירות והוא נכרי לכל דבר

ו. וכי תימא איך יתכן שתלוי חלות הגירות של עכשיו במעשים עתידיים יש ליישב זה דאמרינן בדברים אלו הוכיח סופו על תחילתו והיינו שלפי התנהגותו שלבסוף ידעינן מה היה כוונת ותוכן גירותו דמעיקרא וכנזכר לשון זה של הוכיח סופו על תחילתו בדברי הרמב"ם בהלכה ט"ז הנ"ל

ז. ואם נסתלק מן העולם זמן קצר אחרי הגירות בטרם שנתברר צדקותו או רשעותו על פי הדברים הנזכרים לעיל לכאורה למפרע הוי ספק גר

ענף ג. בביאור דברי הרמב"ם בהלכה י"ז שבחזר ועבד עבודה זרה אין פוקע למפרע גירותו אלא הוא כישראל משומד יבאר על פי הנ"ל שלכאורה הכוונה להיכא שהיה באמצע שלב שבו הוא כן היה צדיק

א. אך לכאורה יש להעיר על הביאור הנ"ל בענף קודם לתלות חלות הגירות בהנהגתו העתידית ממה שכתב הרמב"ם בהלכה י"ז וז"ל גר שלא בדקו אחריו או שלא הודיעוהו המצוות ועונשן ומל וטבל בפני ג' הדיוטות הרי זה גר ואפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר הואיל ומל וטבל יצא מכלל הגוים וחוששין לו עד שיתבאר צדקותו ואפילו חזר ועבד עבודה זרה הרי הוא כישראל משומד שקידושיו קידושין ומצוה להחזיר אבידתו מאחר שטבל נעשה כישראל ולפיכך קיימו שמשון ושלמה נשותיהן ואף על פי שנגלה סודן עכ"ל

ב. הרי דמפורש להדיא בדבריו שאף אם לבסוף הרי הוא עובד עבודה זרה מכל מקום הרי הוא כישראל משומד שקידושיו קידושין ומצוה להחזיר אבידתו

ג. ויש ליישב דדבריו אלו בסוף הלכה י"ז קאי על דבריו שבהלכה י"ז בתיבות הסמוכות לזה לפני כן עד שיתבאר צדקותו והיינו דגר שלא ידענו מהות גירותו וחששנו לו עד שנתבאר צדקתו ונתבארה צדקתו ואחר כך חזר ועבד עבודה זרה בזה הוא דאמרינן שהרי הוא כישראל משומד אבל אם לא היה שלב של צדקות באמצע אלא כשהמתינו לראות מה אחריתו היה האחרית עבודה זרה בלא צדקות באמצע בזה באמת אינו גר

ד. ולכאורה עצם לשונו בהלכה י"ז מכריח דבר זה דאם נימא דמה שכתב דאפילו חזר ועבד עבודה זרה הרי הוא כישראל משומד הוא בכל אופן אף בלא נתבארה צדקתו אם כן מהו שכתב לפני כן דחוששין לו עד שיתבאר צדקתו דלמאי חוששין אם אף בלא נתבאר הרי הוא גר וקידושיו קידושין ומחזירין אבידתו אלא אם כן נימא דמה שכתב חוששין עד שיתבאר צדקתו לא מיירי להמתין מהכרעת בירור יהדותו אלא רק לענין לקרבו בשאר עניני קירוב אך זה רחוק לפרש בדעתו וכמבואר לעיל בענף קודם

ה. ותוכן האמור כאן בענף זה דהא דנתבאר לעיל בענף ב' דבגר שלא נתברר לנו מהות ותוכן גירותו אזלינן בתר לבסוף ואמרינן הוכיח סופו על תחילתו יש בזה בהלכה י"ז תוספת דברים והוא שאם היה בזה שלב ראשון של המתנה ואחר כך שלב שני שבו נתברר צדקותו ואחר כך שלב אחרון שבו חזר לעבוד עבודה זרה אין אומרים שהוכיח הסוף שהוא השלב האחרון על תחילתו ומבטלין גירותו אלא אמרינן הוכיח סופו שהוא השלב האמצעי על תחילתו ומתקיימת גירותו ואת השלב האחרון מחשיבים לו שהוא ישראל משומד

ענף ד. בביאור ענין נשי שמשון ושלמה על פי הדברים הנ"ל בענפים קודמים

א. ויש לעיין על פי האמור בענין נשי שלמה ושמשון שהזכיר הרמב"ם שבהלכה י"ד כתב עליהם דלא יעלה על הדעת ששמשון המושיע את ישראל או שלמה מלך ישראל שנקרא ידידיה נשאו נשים נכריות בגיותן

ב. ובהלכה ט"ז כתב שהם גיירו נשותיהן אף שבאו הנשים להתגייר לשם מטרה של ריוח ולא על פי בית דין גיירום ולכן חשבן הכתוב כאילו הן גויות ובאיסורן עומדים ועוד שהוכיח סופן על תחילתן שהן עובדות עבודה זרה שלהן

ג. ובהלכה י"ז כתב דמפני הדברים האמורים שם שאם לבסוף חזר ועבד עבודה זרה מכל מקום הוא כישראל משומד לפיכך קיימו שמשון ושלמה נשותיהן אף על פי שנגלה סודן

ד. ויש לברר אחרי כל הדברים האלו האם באמת על פי הלכה היו נשותיהן של שמשון ושלמה נכריות או שבאמת היו על פי הלכה יהודיות

ה. ואם תמצי לומר שבאמת היו על פי הלכה נכריות יקשה דאם כן הדרה קושיא לדוכתא איך שמשון ושלמה שהיו אנשים חשובים קיימום ואם תמצי לומר שבאמת היו על פי הלכה יהודיות אם כן יקשה אמאי החשיבן הכתוב כנכריות אשר באיסורן עומדין

ו. ויתכן לבאר על פי האמור לעיל בענף ב' בביאור כוונת הרמב"ם דבגר שיש להסתפק במהות ותוכן גירותו אזלינן לפי העתיד אם לבסוף נעשה צדיק הוכיח סופו על תחילתו שגירותו היתה אמיתית ואם לבסוף נהג כמנהג הנכרים הוכיח סופו על תחילתו שאין גירותו אמיתית ובצירוף לאמור לעיל בענף ג' בביאור כוונת הרמב"ם בהלכה י"ז דאם היה בזה שלב ראשון ואמצעי ואחרון והיינו דבשלב ראשון המתינו ובשלב שני ראו שנעשה צדיק ובשלב אחרון חזר והרשיע כשאומרים הוכיח סופו על תחילתו מחשיבים לענין זה הסוף את השלב האמצעי שבו נעשה צדיק ומוכיח זה על תחילתו ומתקיימת גירותו ולא אמרינן זה על הסוף האחרון אלא מה שבסוף האחרון חזר ועבד עבודה זרה נחשב זה כישראל משומד

ז. והנה אחרי שאמרינן כלל זה יש פעמים שיש מקום להסתפק הלכה למעשה איך להחשיב הדבר וכגון שהשלב האמצעי היה זמן קצר מאוד של צדקות או צדקות בדרגה מאוד נמוכה ולפעמים תרוייהו דהיינו שהיה השלב האמצעי רק זמן קצר וגם רק צדקות בדרגה נמוכה ובזה יש מקום להסתפק אולי לא להחשיב שלב אמצעי זה כמוכיח על הענין אלא השלב האחרון הוא האמיתי הקובע בבחינת הוכיח סופו על תחילתו ואילו השלב האמצעי היה דבר שלא מעומק הכרתו ולא דבר חזק ולכן אינו יכול להוכיח על מה שמעיקרא וגבול הענין בזה הוא דק ואצל נשי שמשון ושלמה היו הדברים מסוג זה ולכן היה מקום טובא לדון בענינם

ח. ולפי זה אפשר לומר שבאמת היו נשותיהם על פי הלכה נכריות והם טעו בדבר והחשיבו אותם ליהודיות ועוד אפשר לומר שעל פי הלכה הם היו יהודיות ומכל מקום מפני שהם קרובות להיות גויות החשיבם הכתוב כנכריות שבאיסורם עומדים וגם יתכן שהמצב היה בדרגה שעל פי הלכה הנכון יותר הוא להחשיב הדבר כספק ויתכן גם שחלק מהם היו על פי הלכה יהודיות וחלק מהם היו על פי הלכה נכריות

ענף ה. הערה לדינא בעניני הוכיח סופו על תחילתו לענין גירות

א. אם כהדברים הנזכרים לעיל דהענין שתלוי גירותו דלמפרע במעשיו העתידיים הוא מפני סברת הוכיח סופו על תחילתו הנזכרת ברמב"ם בהלכה ט"ז יש לעיין דלפי זה אם ידוע לנו בבירור שלפני שנתברר צדקותו היה איזה מאורע מחודש הגורם לצדקות של ישראל באופן מיוחד כאיזה נס עצום המורה על התורה וכיו"ב וכגון שכמה גויים מכח אותו מאורע באו ונתגיירו אם כן אין ברור להכשיר מכח זה את הגירות הראשונה של גר זה שהרי אין ברור לומר בזה הוכיח סופו על תחילתו

ב. וכן לאידך גיסא אם לפני שנתברר רשעותו אירע לו איזה מאורע שידוע שגרם לו שנאה ח"ו לתורה וכגון המעשים הנזכרים בגמרא בסוף פרק קמא דקידושין בענין אלישע בן אבויה שעל ידיהם יצא לתרבות רעה אם כן אף אם הרשיע לא יוכיח דבר זה למפרע שלא היתה גירותו אמיתית

בעניני גירות ענין א' סימן ו'

סימן ו. בסוגיא דשבת ס"ח בגר שנתגייר לבין האומות ואינו יודע מענין שבת ועבודה זרה חלב ודם ובמה שיש לדון בזה מחסרון קבלת מצוות ובענין אם מיירי בגר גדול או בגר קטן ובענין שני דרכים שכתבו בבביאור הסוגיא באגרות משה ובקובץ תשובות

ענף א. הסוגיא דשבת ס"ח בעניני גירות

א. בגמרא בשבת דף ס"ח ע"א וע"ב איתא דקטן שנשבה לבין הנכרים וגר שנתגייר לבין הנכרים ולא ידע מעולם מענין שבת רב ושמואל ס"ל דהוי שוגג וחייב קרבן ורבי יוחנן וריש לקיש ס"ל דהוי אונס ופטור מקרבן ועיי"ש כל הסוגיא

ב. וברמב"ם בהל' שגגות פרק ב' הל' ו' ופרק ז' הל' ב' פסק כרב ושמואל דשוגג הוי ועיין בכסף משנה ולחם משנה שם מש"כ בטעמו אמאי פסק כן

ג. ובהמשך הסוגיא שם הביאו ברייתא בגר שנתגייר לבין האומות שמביא על כל חילולי שבת חטאת אחת ועל ע"ז חטאת אחת ועל חלב חטאת אחת ועל דם חטאת אחת

ד. ועיין גם ברש"י בשבת דף ע"ב ע"ב שהביא את הענין של גר שנתגייר ולא ידע מאיסור של עבודה זרה

ענף ב. דברי המפרשים בענין קבלת מצוות בגירות דסוגיא הנ"ל

א. וכתבו התוספות שם בדף ס"ח סוע"א בד"ה גר שנתגייר לבין הנכרים וז"ל בפני ג' ולא הודיעוהו מצות שבת דאי נתגייר בינו לבין עצמו לא הוי גר כדאמרינן בהחולץ [יבמות דף מ"ז ע"ב] עכ"ל

ב. וברמב"ם בהל' שגגות פרק ז' הל' ב' כתב בדין זה של גר שנתגייר לבין האומות וז"ל כלל גדול אמרו בשבת כל השוכח עיקר שבת ושכח שנצטוו ישראל על השבת או שנשבה והוא קטן לבין העכו"ם או נתגייר קטן והוא בין העכו"ם אף על פי שעשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה אינו ייב אלא חטאת אחת שהכל שגגה אחת היא עכ"ל

ג. וכתב הכסף משנה שם וז"ל ויש לתמוה על מש"כ רבינו שנתגייר קטן דאפילו גדול נמי אפשר שלא ידע מצוות שבת וי"ל משום דאם נתגייר גדול ודאי שהודיעוהו מצוות שבת אבל גר קטן שמטבילין אותו ע"ד ב"ד אין צריך להודיעו עכ"ל

ד. ובלחם משנה שם הביא את דברי התוספות הנ"ל וכתב על זה דהכריחם לזה דאי הודיעוהו הרי ידע מצוות שבת וכתב עוד דהרמב"ם להימלט מקושיא זו כתב דמיירי בנתגייר כשהוא קטן וכמבואר בכסף משנה עכ"ד

ענף ג. בדברי שו"ת אגרות משה בעניני גירות על פי הסוגיא בשבת ס"ח

א. ובשו"ת אגרות משה בכמה דוכתי שדן בענין גדרי קבלת מצוות בגירות כתב דמהסוגיא דשבת ס"ח הנ"ל יש ללמוד דאף שבשעה שנתגייר לא ידע כלל מענין שבת כמבואר בדינא דאמוראי הנ"ל ויותר מזה מבואר בברייתא דאף בלא ידע שבת וע"ז וחלב ודם מכל מקום הוי גירות

ב. והקשה אמאי לא חסר בקבלת המצוות ותירץ שכיון שמצדו מקבל עליו שכל מה שהתורה מצוה יעשה אלא שלא יודע הרבה מעיקרי התורה זה אינו חסרון בקבלת מצוות ורק היכא שאינו מוכן לקיים דברים שיודע או שידע שהתורה מצווה אותו בזה יש חסרון בקבלת מצוות עכת"ד

ג. עיין בזה בדבריו ביו"ד חלק א' סימן ק"ס וביו"ד חלק ג' סימן ק"ו ובאהע"ז חלק א' סימן ב'

ד. ובדבריו ביו"ד חלק א' סימן ק"ס הנ"ל דן לפי זה לענין אשה שנתגיירה ובעלה אינו שומר תורה ומצוות וברור שגם היא לא מתכוונת לשמור ודן בזה דאם לפי המציאות נראה שבאמת היא חושבת שגם הדרך של אינם שומרי תורה ומצוות היא דרך המתאימה לתורה והשומרים מחמירים יותר מההכרח דעל פי הסוגיא הנ"ל יתכן להחשיב זה לקבלת מצוות ולא עיינתי כראוי איך הכרעתו שם ואין הספר אצלי עתה

ו. וביו"ד חלק ג' סימן ק"ו דן בזה לענין גיורת שקיבלה מצוות אלא שיש פרט שאותו לא הסכימה לקבל ודן לומר דכיון שיש כאלו ששומרי תורה שנכשלים בזה אפשר דאף שהרבנים הורו לה בפירוש שמה שאינה מוכנה לקבל זה הוא מרידה בתורה שמא אינה מאמינה להם וחושבת שהם מחמירים יותר מהמידה ויתכן מהאי טעמא דלא חשיב זה חסרון בקבלת מצוות

ז. ובאהע"ז חלק ב' סימן ד' דן בזה ליישב הסוגיא בשבת ל"א ע"א דלא תיקשי שם מחסרון קבלת מצוות עיי"ש כל דבריו

ח. והנה אף שנראה שם להדיא בדבריו כמדומה דנוקט את דבריו בתורת ודאי כביאור הסוגיא במסכת שבת דף ס"ח מכל מקום נראה כמדומה מדבריו דאין סומך על סברא זו להכשיר לגמרי גירות למנהג של חילונים ורק מצרף זה לסניף או באופן מסוים ועיין בדבריו שכתב שזה לימוד זכות על רבנים שמגיירים כן שלא להחשיבם כיותר גרועים מהדיוטות

ט. ויש לעיין דאם ברירא ליה דזהו ביאור הסוגיא אם כן אמאי לא יועיל זה בתורת ודאי להכשיר גירויות מסוג זה

י. והישוב פשוט דסבירא ליה דאף שנכון הדבר שגר שנתגייר לבין האומות ולא היה לו מהיכן לדעת איסור חלב ודם ושבת וע"ז אין זה מחסיר בקבלת מצוות אבל המציאות של גר שנתגייר על דעת להיות כחילוני אין פשוט כלל ועיקר להשוותם לזה דודאי יש מקום לומר שיודעים שעוברים בזה על התורה וגם הרבה פעמים יודעים שהסוברים שיהדות בלא זה שורשו בכפירה בשרשי הענינים כמבואר לקמן בסימן הבא עיין שם ואכמ"ל

ענף ד. מו"מ בדברי האגרות משה הנ"ל

א. ויש לעיין בראייתו דהאגרות משה מסוגיין דשבת ס"ח דשמא כל הראיה היא רק לשיטת התוספות הנ"ל בענף ב' אבל לשיטת הרמב"ם הנזכר לעיל דמוקי לה בגר קטן הנה בכל גר קטן יש לדון היכא נעשה בו קבלת מצוות ואכמ"ל בזה ועכ"פ יש לעיין אם לפי הרמב"ם דמוקי לה בגר קטן גם כן איתא לראיית האגרות משה מהסוגיא ולא עיינתי בזה כראוי

ב. ועיין מש"כ בענין קבלת מצוות בגירות של גר קטן בשו"ת קובץ תשובות מהגריש"א חלק ב' סימן נ"ה ונ"ז

ענף ה. דברי קובץ תשובות מהגריש"א לבאר את ענין הגמרא בשבת ס"ח באופן אחר מדברי האגרות משה הנזכר לעיל

א. בשו"ת קובץ תשובות חלק ב' סוף סימן נ"ה כתב וז"ל וראיתי להגאון הגרמ"פ זצ"ל שהביא ראיה ממה שכתב הרמב"ם פרק ז' מהלכות שגגות הלכה ב' השוכח עיקר שבת כגון שנתגייר קטן והוא בין העכו"ם אינו חייב אלא חטאת א' שהכל שגגה אחת היא [עכ"ד הרמב"ם] שמע מינה שהגירות חלה אף שהוא נמצא בין הגויים ולא יקיים תורה ומצוות עכ"ד האגר"מ

ב. והקובץ תשובות כתב להעיר על דבריו וז"ל אמנם מי לא משכחת לה שבזמן הגירות עומד היה לעזוב הסביבה של גויים ולעלות למקום שומרי תו"מ והרי כך הוה שהוא בא להביא קרבן על שגגות אשר עשה והנה הוא שומר תורה ומצוות כדין עכ"ל

ג. והנה הנידון שם בקובץ תשובות הוא לענין קטן וכמו שכתב הרמב"ם וגם כללות התשובה בסימן נ"ה מיירי בגר קטן ויש לעיין על פי דרכו זו גם לענין המפרשים את הסוגיא בגר גדול כמובא לעיל בענפים קודמים אם יתכן לדחות כן את ראיית האגרות משה להקל בגדרי קבלת מצוות ולומר דמיירי שמתגייר בין האומות ויודע שאינו בקי במצוות אך מכוין שמתי שיוכל יעזוב מקום זה וילך למקום ישראל לקיים בשלימות כמו שבאמת אירע בסוגיא שם שהגיע למקום המקדש להביא קרבנות אבל באינו כן אפשר דאין ראיה מהסוגיא שחלה גירותו

ד. ואם נכון להעמיד הגמרא דהוי גר דוקא באוקימתא כזו יש לעיין אם יש איזה מגבלה של זמן בענין תוך כמה זמן צריך שמכוין ללכת למקום ישראל שיש לדון שאם הוא זמן מופלג ואין דבר שאונסו מלהזדרז זה עצמו מחסיר בקבלה ובנידון של הקובץ תשובות עצמו מיירי בקטן ובזה יתכן שסגי אם המכוון הוא להשתדל להגיע לתחילת זמן גדלותו למקום הראוי [מיהו בגמרא מיירי באופן שבפועל לכל הפחות לבסוף לא אירע כן שהרי הנידון של קרבנות הוא על זמן שהיה גדול ועדיין היה בין האומות]

ה. ובפרט הנ"ל דהקובץ תשובות הביא מהגרמ"פ לענין דברי הרמב"ם בקטן לעת עתה לא מצאתי באגרות משה שכתב דבר זה על דברי הרמב"ם בקטן אלא על דברי הגמרא בשבת ס"ח ולא הזכיר בתשובות הנ"ל לענין ביאורו הנזכר לעיל שהמדובר הוא לדעת הרמב"ם בקטן אך לא חפשתי כראוי בכל כרכי האגרות משה בזה ואולי אין כוונת הקובץ תשובות בדוקא אלא כוונתו שהגר"מ כתב כן על הגמרא וממילא לנידון הקובץ תשובות בקטן מתפרש כן בדברי הרמב"ם ואם נכון כן בכוונתו אולי זה סיוע למש"כ לעיל דביאורו דהקובץ תשובות דמיירי במתכוין לבוא למקום ישראל קאי לא רק לדעת הרמב"ם בקטן אלא גם לדעת התוספות בגדול

בעניני גירות ענין א' סימן ז'

סימן ז. בדברי החזון איש הנ"ל בסימן ד' המצריך אמונה בכמה דברים שרשיים בגירות ושבלא זה פסול אף לעיכובא ידון בזה מהקולא בגירות המבוארת בסוגיא דשבת ס"ח על פי ביאור האגרות משה הנ"ל בסימן קודם ועוד ידון בזה מענין ההכשר בדיעבד בגירות שלא לשם שמים כגון לשם נישואין

ענף א.

א. יש לעיין לדברי החזו"א הנזכר לעיל בסימן ד' אם יתכן לבאר הסוגיא בשבת ס"ח הנ"ל אליבא דהתוספות כביאור האגרות משה הנ"ל בסימן קודם דלכאורה חידוש הדבר קצת במציאות דאינו יודע שבת עבודה זרה חלב ודם ואילו את כל הדברים הנ"ל שכתב החזו"א לחדש דבעינן לעיכובא כן יודע אדם זה

ב. ולכאורה צריך לומר לדברי החזו"א שמכל מקום בהכי מיירי שאת כל הרשימה שכתב החזון איש יודע אף שאין יודע איסור שבת וע"ז חלב ודם [או שנימא שלדעת החזון איש באמת יותר ראוי ליישב את דברי הגמרא בשבת ס"ח כתירוץ הקובץ תשובות]

ענף ב.

א. ויתכן שאין הדבר כל כך חידוש במציאות דיתכן שסדרי האמונה במתן תורה ובמעלת עם ישראל אצל הגוים בזמן הגמרא היה לגמרי אחרת מהיום

ב. ויתכן שיש להביא ראיה לזה מהגמרא במסכת עבודה זרה דף ח' ע"ב דאיתא שם כי אתא רב דימי אמר ל"ב קרבי עבדו רומאי בהדי יונאי ולא יכלי להו עד דשתפינהו לישראל בהדייהו והכי אתנו בהדייהו אי מינן מלכי מנייכו הפרכי אי מנייכו מלכי מינן הפרכי ושלחו להו רומאי ליונאי עד האידנא עבידנא בקרבא השתא ניעביד בדינא מרגלית ואבן טובה איזו מהן יעשה בסיס לחבירו שלחו להו מרגלית לאבן טובה אבן טובה ואינך איזו מהן יעשה בסיס לחברו אבן טובה לאינך אינך וספר תורה איזו מהן יעשה בסיס לחברו אינך לספר תורה שלחו להו אם כן אנן ספר תורה גבן וישראל בהדן כפו להו ע"כ

ג. ובגמרא בעבודה זרה דף י"א ע"ב איתא אמר רב יהודה אמר שמואל עוד אחת יש להם ברומי אחת לשבעים שנה מביאין אדם שלם ומרכיבין אותו על אדם חגר ומלבישין אותו בגדי אדם הראשון ומניחין לו בראשו קרקפלו של רבי ישמעאל ותלו ליה בצואריה מתקל ר' זוזא דפיזא ומחפין את השווים באינך ומכריזין לפניו וכו' ומסיימין בה ווי לדין כד יקום דין ע"כ ומבואר שם ברש"י הענין דהכוונה וי לדין זרע של עשיו כד יקום דין זרעו של יעקב

ד. אך יתכן אולי שגם בלא המובא מהגמרא בעבודה זרה דף ח' ודף י"א הנ"ל יש ליישב הנ"ל בענף קודם דהגמרא בשבת ס"ח הנ"ל מיירי באופן שכך נתברר לנו בודאות שמאמין בכל מה שמבואר בחזון איש שצריך בגירות להאמין אף שאינו יודע באיסור שבת ועבודה זרה חלב ודם ואפילו אם נימא דלא כהנ"ל בסעיפים קודמים דענף זה אלא דהוא מציאות קצת רחוקה מכל מקום בזה מיירי

ענף ג.

א. ועל כל פנים לפי כל האמור לעיל בענפים א' וב' אם נבוא בימינו באופנים מסוימים לדון לקיים הגירות מכח הראיה מהסוגיא בשבת ס"ח הנ"ל ועל פי ראיית האגרות משה הנ"ל בסימן ו' יש לבדוק הדברים אם באמת מתקיים בהני גירויות התנאים שכתב החזון איש הנ"ל

ב. דכפי המציאות היום אצל אלו שכל כך מרובה טעותם לחשוב שהדרך של אלו שלא שומרים תורה ומצוות היא מתאימה לתורה יתכן מאוד שאצל כמה מהם ימצא על ידי הבירור שחסר או לכל הפחות ספק גדול דחסר להם התנאים שכתב החזון איש

ענף ד.

א. אך ביותר יש להעיר בזה הערה חמורה ביותר שהנה כיום המציאות היא בהרבה מקומות שאלו שבאמת אינם שומרים תורה ומצוות כמעט לגמרי שורש הדבר הוא שאינם מאמינים בתורה משמים מאת בורא עולם דאילו אלו שכן מאמינים באמונה שלמה בבורא עולם ורק שמפני חינוך קלוקל וכיו"ב אינם שומרים מכל מקום הרבה מאוד דברים הם כן שומרים וגם פעמים שומרים ופעמים אין שומרים וכיו"ב וביותר שאומרים בפירוש שהדברים שאינם שומרים הם יודעים שזה לא בסדר שאינם שומרים ומפעם לפעם מתפללים תפילות של תשובה על זה וכיו"ב

ב. ולפי זה לדברי החזון איש הנ"ל בסימן ד' אי אפשר לאחוז את החבל בשני קצותיו מחד גיסא לומר שגר זה הוא מאמין בתורת משה שהיא משמים ומאידך גיסא לומר את סברת הקולא דהאגרות משה הנ"ל שהוא סובר שהצורה שבה מקיימים יהדותם הציבור שלא שומרי מצוות היא נכונה מעיקר הדין שהרי יודע ששורש הנהגתם הוא מפני שאין יודעים שהתורה משמים וטענה זו שבענף זה היא מלבד הטענה דלעיל בענף קודם שאלו שדרגתם בדת חלשה צריך בדיקה טובא אם באמת מאמינים באלו הדברים שכתב החזון איש

ענף ה.

א. ולשיטת הרמב"ם המובא לעיל בסימן ו' שמוקי להגמרא בשבת ס"ח הנ"ל בקטן אולי אין מכאן הערה לחזו"א

ב. אלא שצ"ב לחזו"א בכל גדר גירות דקטן ואף שלענין קבלת מצוות יש מפרשים שזה שיגור אצל ישראל כשרים חשיב כקבלת מצוות אבל לעניני אמונה יש לעיין אם מועיל זה דאפילו אם נימא דמסתבר שיגרר אחר אמונתם אבל הרי ענין האמונה לחזו"א הוא עצם כוונת הגירות אבל יתכן דהנה בלאו הכי בקטן צ"ב היכן כוונת הגירות וצ"ל דכיוון דהוא מדין זכין מועיל כוונת המגיירים ואם כן יתכן שבקטן ליתא כלל לנידון זה אך אולי אין כוונת החזו"א רק מצד כוונת גירות אלא גם מצד כל מהות הגירות ואם נימא כן כן אכתי יש לעיין בקטן

ענף ו.

ב. עוד יש לעיין לדברי החזו"א בהא דמבואר בגמרא ובפוסקים דגירות לשם ממון או לשם אישות בדיעבד כשר והרי כיוון שמתגייר לשם אישות או ממון אף אם מתברר לנו שמתכוין לשמור היטב מצוות אבל אין מגירותו ראיה שמאמין בכל הדברים הנ"ל ואיך יועיל גירותו

ב. והיה אולי מקום להשתמש לישוב קושיא הנ"ל בדברים הנ"ל בענף ב' שהיה סדר אמונת הגויים בימי הגמ' שונה כמובא שם מע"ז דף ח' ע"ב וי"א ע"ב

ג. אמנם לא יועיל זה שהרי הלכה זו שגר שנתגייר לשום אישות ולשום ממון נפסקה גם בשו"ע ובזמן השו"ע כמדומה שכבר היה המצב כמו היום ואף על פי כן נפסק דין זה בפשיטות

ד. וצ"ל לכאורה לדברי החזו"א שבאמת כוונת הגמרא והפוסקים הוא שבמקרה כזה צריך שימת לב היטב שבאמת הוא מאמין בכל מה שצריך להאמין וניתן הדבר לבדוק על ידי שיחה עמו וכיו"ב וכמובן שצריך לידע שהוא עלול לשקר שיודע מה שטוב לו לענות כדי שיקבלוהו לגר אך מכל מקום אפשר על ידי חכמה להבין הדבר

ה. עוד אולי יתכן שכלול הדבר במה שכתוב בפוסקים שצריך להשגיח שתהיה גירותו אמיתית על דעת לקבל מצוות דיתכן שאם באמת לא מאמין בזה במציאות בדרך כלל לא ישמור המצוות שאפילו אם הוא אדם הגון שמקיים מה שמבטיח אבל הרי התורה והמצוות כוללים כל כך הרבה פרטים בחיים שיתכן שבלי להאמין בלבו בחשיבות הדבר רחוק שממש ישמור כדת וכדין

ו. ומכל מקום אליבא דהחזו"א לכאורה צריך מאוד השגחה בדבר לראות שמאמין במה שצריך להאמין ובפרט צריך השגחה בדבר היכא שהוא מתגייר לשום אישות או לשום ממון

בעניני גירות ענין א' סימן ח'

סימן ח. בענין המעשה שבקובץ תשובות חלק א' סימן קל"ט

ענף א.

א. עיין היטב בשו"ת קובץ תשובות מהגרי"ש אלישיב חלק א' סימן קל"ט בענין מעשה של גר שנשא אשה ואחר כך עזבתו אשתו בלא גט ונשאה לאחר ונולדו ילדים ואם נכשיר גירותו הילדים מהבעל השני הם ממזרים ואם נפסול גירותו הילדים מהבעל השני הם כשרים והיה שם המעשה שהבעל טען שגירותו היתה אמיתית וכשרה והבנים מהשני ממזרים והאשה טענה שגירותו של הבעל היתה שקר ופסולה והבנים מהשני כשרים

ב. והנה לפי המבואר שם בשאלה הכתובה בשו"ת הנ"ל אף לדבריו של הבעל שרצה להכשיר הגירות מכל מקום מודה שכבר שנה לפני שהתגייר הוא התחתן עם היהודיה בנישואין כמנהג הגוים ואחרי הגירות גרו אצל חמיו היהודי וזה סיבה לחשוב מאוד שהיה כאן סיבות צדדיות לגירות כדי שיהיה יותר נח עבורו האישות בלא מריבות עם חמיו וגם ענין דממון במגורים אצל חמיו שהם סיבות עבורו להסכים להתגייר גם בלי להאמין בתנאים שכתב בזה החזו"א הנ"ל בסימן ד' וכמבואר לעיל בסימן ז' ענף ו'

ג. ובפרט שיש להוסיף על זה שכמבואר שם בקובץ תשובות כששאלוהו על אופן הנחת תפילין וענה כדי להוכיח כדבריו שהוא יהודי אמר שמניחים של ראש לפני של יד וכשאמרו לו תחילת הפסוק של קריאת שמע ובקשוהו להמשיך המשיך ה' אלקינו מלך העולם דהיינו שלא ידע להמשיך נכון עד סופו שזה סיבה אולי לפקפק באמיתות הקבלת מצוות ואולי גם סיבה לדון עד כמה נתקיימו התנאים המבוארים בדברי החזון איש

ד. ורק שמאידך הביא שם המתגייר ראיה שכן כוונתו היה לגירות אמיתית מזה שעלה מפולין לארץ ישראל עיי"ש והמדובר היה בעליה בערך בשנת תרצ"ד שאז לא היה סיבה בדרך כלל לגוי לעלות לארץ ישראל אך צ"ב בפרטי המעשה שאולי שם היה כן איזה סיבה לעלות כדי להתפרנס על ידי חמיו או מפני שאשתו היהודיה נתעקשה לעלות

ענף ב.

א. והנה בעובדא ששם בקובץ תשובות ידוע שהרבה רבנים אסרוהו ונלחמו על זה מלחמה עצומה מאוד וצ"ב אם יש ללמוד מדבריהם שלא להתחשב בכל הטענות הנ"ל בסימן זה [ובעיקר בענפים ג' וה'] ואפילו לענין כשרות הילדים שהוא יותר קל מלהתיר האשה כמבואר לעיל בסוף סימן ד' עיין שם

ב. ואת"ל כהנ"ל בענף קודם יש לדון אם ביאור הענין הוא דאותם הרבנים לא סבירא להו שיטת החזון איש הנ"ל בסימן ד' על כל פנים לא לענין לסמוך על פסול זה של הגירות לקולא להכשיר הילדים מנישואין שניים בלא גט

ג. או דילמא מודו לדברי החזון איש אך סבירא להו שאף באופן כזה המבואר שם בקובץ תשובות בסימן הנ"ל בענף א' אין זה מספיק בסיס להכריע בבירור המציאות שלא נתקיימו בעובדא דהתם דברי החזון איש בתנאי הגירות

ד. אך יתכן אולי שיש הרבה לחלק שכמבואר שם המדובר בשעת הבירור היה אחרי יותר מארבעים שנה מהגירות ויתכן שלכן לא היה ניתן בשום אופן בעולם לברר באופן ברור מה באמת היה סוג הגירות בזמן הגירות בין לענין קבלת המצוות ובין לענין התנאים שכתב החזו"א וביותר שכפי המבואר שם אחרי כעשר שנים מהגירות שינה דירתו מהעירה בפולין לארץ ישראל בעיר תל אביב ושינוי זה יתכן שגרם שינוי בכללות חייו על ידי חילוף בסוג התנהגות היהודים הנמצאים בסמוך אליו והקרובים אליו ועוד שכפי המבואר שם מי שהחזיק הענינים ביותר בתקופת הגירות ועוד כמה שנים שלאחרי זה היה חמיו ואחרי כמה שנים חמיו נפטר ובשעת הבירור היה זה כבר הרבה מאוד שנים אחרי פטירת חמיו וכל זה מוסיף בקושי לברר למפרע מה היה איכות הגירות ומה היה ההתנהגות בשנים הסמוכות לאחרי הגירות ולכן היה צריך ללכת בעיקר רק לפי כללי הוחזק לן איך הוחזק בציבור אם כישראל או כגוי ובזה כנראה הכריעו שם שלפי כללי הוחזק לן צריך להחשיבו כיהודי ועכ"פ שאי אפשר להכריע כנגד זה לקולא

בעניני גירות ענין ב' מפתחות

ענין ב. בהא דצריך בית דין בגירות ובדברי הראשונים בטעם הדבר דמהני גירות בזמן הזה אף שליכא סמוכין ובקושיית האחרונים לצד שהוא משום שליחותייהו קעבדינן אמאי לא יהא גירות בזמן הזה דרבנן ובישוב הקושיא ובענין הילפותא להצריך בית דין בגירות ובענין גירות של קטנים על פי דית דין אם הוא מהתורה

סימן א.

<FX9.65>בענין הא דנוהג גירות בזמן הזה אע"ג דליכא מומחין בדברי התוספות ורמב"ן ורשב"א וריטב"א ור"ן בענין זה ובדברי החידושי הרי"ם והגר"ב דסקין בזה ובענין שליחותייהו עבדינן האמור בגמ' לכמה עניני דין בזמן הזה אם הוא מן התורה או מדרבנן ובקושיית האחרונים לחלק מהשיטות בביאור הענינים הנ"ל אמאי מועיל גירות בזמן הזה מדאורייתאמג

סימן ב.

<FX9.65>סיכום שיטות הראשונים הנ"ל בסימן קודם לגבי הפרט אם גירות בזמן הזה מהתורה ומסקנת הדברים על פי האמור בסימן קודם בעניןנז

סימן ג.

<FX9.65>בענין גירות של קטנים על ידי בית דין אם הוא מהתורה או מדרבנן ואם יש מקום להצריך גירות שניה לכשיגדילסב

סימן ד.

<FX9.65>בענין הילפותא דרבי יהודה ורבי יוחנן בגמרא להצריך בית דין בגירות מדכתיב ביה משפטסו

בעניני גירות ענין ב' סימן א'

סימן א. בענין הא דנוהג גירות בזמן הזה אע"ג דליכא מומחין בדברי התוספות ורמב"ן ורשב"א וריטב"א ור"ן בענין זה ובדברי החידושי הרי"ם והגר"ב דסקין בזה ובענין שליחותייהו עבדינן האמור בגמ' לכמה עניני דין בזמן הזה אם הוא מן התורה או מדרבנן ובקושיית האחרונים לחלק מהשיטות בביאור הענינים הנ"ל אמאי מועיל גירות בזמן הזה מדאורייתא

ענף א. בעיקרי הנידונים הנ"ל בקצרה

א. הראשונים דנו בהא דמבואר בגמרא דגם בזמן הגמרא היו מקבלים גרים בבבל ואף על גב שאין סמוכים בבבל בזמן הגמ' ואמאי לא נימא דכי היכי דבעינן שלושה בגירות לבית דין הכי נמי בעינן דליהוו סמוכין וכן נוגע זה בזמן הזה גם בארץ ישראל שגם בארץ ישראל אין סמוכים בזמן הזה

ב. עיין בזה בתוספות ביבמות מ"ז רע"א וגיטין פ"ח ע"ב וקידושין ס"ב ע"ב וברמב"ן יבמות מ"ז ע"א וברשב"א ביבמות מ"ו מ"ז וגיטין פ"ח ע"ב [ועיין עוד ברשב"א ביבמות פ"ח ע"א] ובריטב"א ביבמות מ"ו מ"ז וגיטין פ"ח ע"ב ובר"ן בגיטין פ"ח ע"ב [דף מ"ט ע"ב בדפי הרי"ף]

ג. והנה באופן כללי תירוצי הראשונים נחלקו לשני דרכים הדרך האחת שמעיקר הדין אין צריכים בזה סמוכים דכן עולה על פי הילפותות בענין והדרך השניה שבשורש הדבר צריך סמוכים אלא שמועיל על זה כללא דשליחותייהו קא עבדינן

ד. ובכללא דשליחותייהו קא עבדינן דעת הרשב"א וריטב"א דמדאורייתא אין שייך כלל ענין זה עכ"פ בזה"ז שאין הסמוכים כלל חיים בעולם הזה ורק מדרבנן שייך דבר כזה אבל בנתיבות המשפט בחו"מ סי' א' בביאורים ס"ק א' צידד לומר דהוא מדאורייתא ועיין ברמב"ן ביבמות מ"ו ע"ב שבתחילה נקט בפשיטות שהוא מדרבנן ואח"כ כתב דאפשר דהוא מדאורייתא ועיין בזה לקמן מלשונות הראשונים

ה. ובחידושי הרי"ם לחו"מ סי' א' ובתשובה בענין היתר עגונה מהגאון רבי בנימין דיסקין זצ"ל שבספר באר ראי [ספר זכרון לגר"ר כצנלבוגן] בסעיף י"ד וט"ו של התשובה כתבו לעורר דאם נימא כהביאור דהגירות הוא מדין שליחותייהו קא עבדינן ונימא דכוונת חלק מהמתרצים כן הוא דשליחותייהו קא עבדינן הוא רק מדרבנן יעלה חידוש עצום שכל גירות בזה"ז הוא רק מדרבנן וזה כמובן דבר קשה מאוד לאומרו וכמו שכתבו כמה ראשונים ביבמות מ"ו ומ"ז דלא יתכן לומר דגירות בזה"ז דרבנן דאם כן איך מתחתנים עם גרים ואיך אוכלים משחיטתם ועיי"ש בדבריהם מש"כ לפלפל בכל זה ואכמ"ל וכפי הנראה דהדבר פשוט לדינא דגירות בזה"ז היא מדאורייתא [ורק לגבי גירות קטנים יש נידון עיין בתוספות בכתובות י"א ע"א ויש להאריך בזה]

ו. והנה בהיות שהדבר הוא מהלכות חמורות שבתורה ראוי להעתיק בזה מלשונות הראשונים הנ"ל בענין ולדון בכמה פרטים בדבריהם

ענף ב. בדברי התוספות ביבמות מ"ז וגיטין פ"ח וקידושין ס"ב בענינים הנ"ל

א. בתוספות ביבמות מ"ז רע"א כתבו וז"ל וא"ת ואנן היכי מקבלינן גרים הא בעינן מומחין וי"ל דשליחותייהו עבדינן כדמשמע נמי בשילהי המגרש [גיטין דף פ"ח ע"ב] וכמו שחשו לנעילת דלת בפני לווין חשו נמי לנעילת דלת בפני גרים עכ"ל

ב. ובתוספות בגיטין פ"ח ע"ב בד"ה במילתא דשכיחא כתבו וז"ל ומה שאנו מקבלים גרים אע"ג דגר צריך ג' מומחין כדאמרינן בהחולץ [יבמות דף מ"ו ע"ב] משפט כתוב ביה אור"י דעבדינן שליחותייהו דחשיב כשכיחא ובהחולץ נמי משמע שהיו מקבלין גרים בבבל וא"ת היכי עבדינן שליחותייהו והא עכשיו אין מומחין בא"י ומי יתן לנו רשות וי"ל דשליחות דקמאי עבדינן עכ"ל

ג. ובתוספות בקידושין ס"ב ע"ב בד"ה גר כתבו בענין גירות וז"ל וא"ת א"כ ליבעי מומחין כמו גזילות וחבלות ויש לומר דשליחותייהו עבדינן כדאמרינן בגיטין [פ"ח ע"ב] עוד אמר הר"ר נתנאל דבגר כתיב לדורותיכם דמשמע בכל ענין אע"ג שאינם מומחין דעל כרחך השתא ליכא מומחין שהרי אין סומכין ולדורותיכם משמע לדורות עולם עכ"ל

ד. הנה מפורש בתוספות בב' מקומות דהיינו ביבמות מ"ז וגיטין פ"ח שתירצו הקושיא משום שליחותייהו קעב דינן ולא הביאו במקומות הנ"ל תירוץ נוסף ובדבריהם בקידושין תחילה כתבו בסתם התירוץ הנ"ל כדבריהם בשאר מקומות ואח"כ הביאו תירוץ נוסף דרבינו נתנאל שיש ילפותא מלדורותיכם שלא להצריך מומחים אף בלא שליחותייהו קעבדינן

ה. אמנם אין מפורש בדבריהם אם השליחותייהו עבדינן הוא מן התורה או רק מדרבנן ועיין מש"כ בזה לעיל בענף א'

ענף ג. בדברי הרמב"ן ביבמות מ"ו בענינים הנ"ל

[חלק א] העתקת דברי הרמב"ן בזה

א. וברמב"ן ביבמות מ"ו ע"ב כתב וז"ל וקשיא לן כיון דגר צריך שלשה משום משפט דכתיב ביה ליבעי נמי מומחין שהרי אפילו עשרה והן הדיוטות שדנו אין דיניהן דין מן התורה וליכא למימר משפט כתיב ביה אסמכתא דרבנן הוא דהא מכאן אמר רבי יהודה נתגייר בינו לבין עצמו אינו גר

ב. ואיכא למימר מדאורייתא הכי נמי אלא אנן שליחותייהו קא עבדינן מידי דהוי אגיטי דמעשינן ואקדושי דדיינינן בהו משום שליחותייהו כדאיתא בפרק המגרש [דף פ"ח עמ' ב'] ולא דאיק דשליחותא דהדיוטות משום תקנתא דרבנן וגבי קדושין וגיטין כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש אבל גבי גר היכי מנסבינן ליה בת ישראל

ג. ואפשר דגר צריך שלשה גמרא ומשפט כתיב ביה [הנזכר בגמ'] אסמכתא וכי גמירי שלשה גמירי מומחין לא גמירי

ד. ואי קשיא למאי דאמרינן דבעינן מומחין בזמן הזה דליכא מומחין בעונות היכי מקבלינן גרים איכא למימר נפקא לן הא מהיכא דנפקא לן הרצאת דמים דגרסינן בכריתות בפרק ד' מחוסרי כפרה [ט' ע"א] אלא מעתה האידנא דליכא קרבן לא נקבל גרים אמר רב אחא בר יעקב וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם לדורותיכם כתיב

ה. ואפשר דמן התורה אפילו הדיוטות דנין בשליחותייהו דמומחין עכ"ל

[חלק ב] בביאור דברי הרמב"ן הנ"ל

א. לכאורה צ"ב בכוונת דברי הרמב"ן בקושייתו השניה הנ"ל בחלק א' סעיף ד' דלכאורה זהו ממש כקושייתו הראשונה בנ"ל בחלק א' סעיף א' וב' וכבר תירץ קושיא זו ואם כן קשה אמאי כותב הקושיא פעם שניה וגם איך מקשה אחרי שכבר כתב תירוץ וגם אמאי בפעם הראשונה שהקשה ובפעם השניה שהקשה לא תירץ אותו תירוץ אלא שני תרוצים נפרדים

ב. אמנם באמת לא קשיא מידי בכוונתו וביאור דבריו פשוט והוא דבגמ' ביבמות מ"ו ע"ב איתא אמר רבה עובדא הוי בי רבי חייא בר רבי ורב יוסף מתני רבי אושעיא בר רבי ורב ספרא מתני רבי אושעיא ברבי חייא דאתא לקמיה גר שמל ולא טבל א"ל שהי כאן עד למחר ונטבלינך ש"מ תלת ש"מ גר צריך שלשה וש"מ אינו גר עד שימול ויטבול וש"מ אין מטבילין גר בלילה ונימא ש"מ נמי בעינן מומחין דילמא דאקלעו אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן גר צריך ג' משפט כתיב ביה ע"כ [ופירש"י בקושיא דנימא דבעינן מומחין וז"ל כי הנך תלתא גברי רבנן רברבי עכ"ל ועיי"ש בתוספות אמאי על עצם השלושה ליכא למימר דאיקלעו]

ג. והנה דברי הרמב"ן הנ"ל בחלק א' עיי"ש בדבריו דקאי על האי סוגיא וכך כוונתו דמסקנת סוגיין דמומחין לא בעינן ועל זה הקשה הרמב"ן אמאי לא בעינן וכתב לתרץ את תירוצו הנ"ל בחלק א' סעיף ג'

ד. ואחר כך בסעיף ד' מקשה הרמב"ן לסלקא דעתין דסוגיין דכן בעינן מומחין אם כן תיקשי איך מקבלים גרים בזמן הזה ועל זה ליכא לתרץ כתירוצו דחלק א' סעיף ג' שהרי אזיל לפי הצד שכן ילפינן מקראי להצריך מומחין ועל זה מתרץ דאף אם משורש הדין בעינן מומחין בזמן שיש מומחין מכל מקום יש לומר דבזמן שאין מומחין משתנה הדין וכמו שאמרו בגמ' בכריתות לענין קרבן גר

ה. ונמצא דהקושיא הראשונה והשניה הם קושיות נפרדות והתירוץ דקושיא ראשונה לא מועיל לקושיא שניה שהרי התירוץ שכתב לקושיא ראשונה הוא דעל פי ההלכה למשה מסיני אין צורך כלל במומחין ולקושיא שניה אינו מועיל דהא אזלינן להסלקא דעתין דהגמ' דכן בעינן מומחין והתירוץ דקושיא שניה אינו מועיל לקושיא ראשונה דהרי מצד התירוץ דקושיא שניה רק בזמן שאין מומחין לא בעינן מומחין אבל בזמן שיש מומחין בעינן מומחין וכמו שלענין קרבן כשיש קרבן צריך קרבן וקושיא ראשונה היתה אף לזמן שיש מומחין דמבואר בגמ' דמכל מקום אין צריך לזה מומחין

ו. והנה בסיום דבריו כתב הרמב"ן וז"ל ואפשר דמן התורה אפילו הדיוטות דנין בשליחותייהו דמומחין עכ"ל ולכאורה כוונת דבריו אלו לתרץ תירוץ חדש שהוא לבדו מתרץ את שני הקושיות והוא דאם הוי אמינא דשליחותייהו עבדינן מועיל בגירות מתורץ שני הקושיות אלא דלעיל בנידון דקושיא ראשונה כתב דאי אפשר לתרץ בזה משום דשליחותייהו עבדינן הוא רק מדרבנן ואילו גרות בהכרח שמועיל מן התורה ועל זה קאמר הכא דאפשר לדון דשליחותייהו עבדינן הוא מן התורה ולא רק מדרבנן ודלא כמש"כ לעיל בסמוך ושאם נימא כן מתורצות שני הקושיות

ענף ד. בדברי הרשב"א ביבמות מ"ו ובגיטין פ"ח בענינים הנ"ל

[חלק א] דברי הרשב"א ביבמות מ"ו ומו"מ בדבריו

א. בחידושי הרשב"א ליבמות מ"ו ע"ב כתב וז"ל דילמא דאיקלעו איכא למידק כיון דגר צריך שלשה מדכתיב ביה משפט אם כן אדרבה על כרחין ניבעי מומחין שהרי אפילו עשרה והן הדיוטות אין דיניהן דין דבר תורה ואי איפשר לומר דקרא אסמכתא בעלמא הוא לא היא דהא מכאן אמר רבי יהודה גר שנתגייר בינו לבין עצמו אינו גר

ב. וליכא למימר נמי דאנן שליחותייהו קא עבדינן כדעבידנא בגיטין ובקידושין ובממון וכדאיתא בפרק המגרש דשאני התם דכל דמקדש אדעתא דרבנן קא מקדש וכן בממון הפקר בית דין הפקר אבל הכא היאך איפשר למישרי בת גוי בבת ישראל וכן כל שאר דיני דת משה ויהודית

ג. ויש לומר דכי גמירי שלשה גמירי מומחין לא גמירי

ד. ואיפשר דנפקא להו דשלשה בלחוד כתב ביה רחמנא משפט ולא למומחין מדכתיב וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם לדורותיכם לומר דבכל הדורות מקבלין גרים ואפילו בזמן דליכא מומחין ומהאי קרא הוא דנפקא להו בפרק ארבעה מחוסרי כפרה דמקבלין גרים בזמן הזה אע"ג דליכא הרצאת דמים עכ"ל

ה. (א)ויש לפלפל בדברים אלו דהרשב"א על פי מש"כ לעיל בענף קודם בדעת הרמב"ן דהרמב"ן חילק את הקושיא לשני חלקים ועל כל חלק כתב תירוץ בפני עצמו [ורק התירוץ דאפשר דשליחותייהו עבדינן הוא מן התורה הוא לשני הקושיות יחד עמש"כ לעיל בזה] (ב)ואילו הרשב"א על קושיא אחת [שהיא הקושיא הראשונה של הרמב"ן] אמאי לפי האמת אין צריך מומחין כתב את שני התירוצים וחיברם ביחד דמשלימים זה את זה (ג)ונמצא דבמש"כ הרמב"ן והרשב"א מקרא דלדורותיכם חלוק הדבר טובא דהרמב"ן אזיל בכוונת דבר זה דכמו לענין קרבן שחלוק בזה בין זמן הבית לאחר החורבן הכי נמי למומחין חלוק בזה בין זמן שיש מומחין לזמן שאין [והיינו רק לסלקא דעתין דהגמ' אבל למסקנא דלא בעי מומחין אינו כן] ואילו הרשב"א אזיל דמלדורותיכם ילפינן שאין צורך כלל במומחין לעולם (ד)ויש לעיין לרשב"א מאי שנא מהילפותא דקרבן ויש לומר דשאני התם שיש ילפותא מוכרחת להצריך קרבן בזמן שבית המקדש קיים (ה)ויש לעיין לפי זה אם לרמב"ן יתכן דלמסקנת הגמ' מודה לרשב"א ויהא הילפותא באופן אחר מקרבן וכנ"ל לרשב"א או דילמא הרמב"ן שכתב הילפותא דלדורותיכם לסלקא דעתין דהגמ' לא ס"ל האי ילפותא למסקנא

[חלק ב] דברי הרשב"א בגיטין פ"ח ומו"מ בדבריו בזה

א. בחידושי הרשב"א לגיטין פ"ח ע"ב אהה דאמרינן שם דבמלתא דלא שכיחא לא עבדינן שליחותייהו כתב הרשב"א וז"ל וא"ת היאך מקבלין גרים בזמן הזה דהא בעי שלשה כדאיתא ביבמות דמשפט כתיב ביה והא נמי מילתא דלא שכיחא וכדאמרינן לעיל [פ"ה ע"א] גירות לא שכיחא י"ל דהא נמי תקנה היא כתקנת הודאות והלואות ומצינו האמוראים בפרק החולץ שהיו מקבלים גרים ואף אנו שלוחי ראשונים אנו עכ"ל

ב. והנה דבריו אלו לכאורה סותרים טובא את דבריו במסכת יבמות שבמסכת יבמות כתב בפירוש דלא יתכן לומר דהוא משום שליחותייהו עבדינן שזה ענין דרבנן ולגירות בעינן שיהא מדאורייתא ואילו במסכת גיטין כן פירש דהוא משום דשליחותייהו עבדינן

ג. אמנם יש להסתפק באיזה פרט הוא דאזיל הרשב"א בדבריו במסכת גיטין שלא כדבריו שבמסכת יבמות האם במסכת גיטין פליג אדבריו ביבמות וס"ל הכא במסכת גיטין דשליחותייהו עבדינן הוא דאורייתא ולעולם מודה למש"כ ביבמות דגירות בהכרח שהיא דאורייתא או דילמא איפכא דהכא במסכת גיטין מודה למש"כ ביבמות דשליחותייהו קא עבדינן הוא רק מדרבנן ושיטתו במסכת גיטין הוא דאפשר לומר דגירות בזה"ז הוא רק מכח דרבנן ובזה הוא דפליג על דבריו במסכת יבמות

ד. והנה לכאורה יש מקום לדייק מלשונו במסכת גיטין דס"ל דשליחותייהו קא עבדינן הוא רק מדרבנן ממאי דכתב וז"ל ויש לומר דהא נמי תקנה היא וכו' עכ"ל אמנם באמת נראה דאין זה ראיה שהרי כתב בזה וז"ל ויש לומר דהא נמי תקנה היא כתקנת הודאות והלואות וכו' עכ"ל ואפשר לפרש דמש"כ תקנה הכוונה דתקנו הקמאי ליתן שליחות לאינם סמוכים דהרי אף אם שליחותייהו קא עבדינן הוא דאורייתא מכל מקום צריך שיתקנו ויקבעו חכמים את השליחות ועוד אפשר דמש"כ תקנה אינו מלשון שתקנו כן אלא מלשון שדבר זה יש בו תיקון ותועלת ועל דרך שפירשו תוספות ביבמות מ"ז רע"א דכמו שבהודאות והלוואות היה צורך בדבר שלא לנעול דלת בפני לווין הכי נמי רצו שלא לנעול דלת בפני גרים

ה. והקושיא דהסתירה בדברי הרשב"א מדבריו ביבמות לדבריו בגיטין הקשה כמדומה בתשובת הגר"ב דסקין שבספר באר ראי ושם כמדומה כתב ללמוד מלשון הרשב"א בגיטין דס"ל דשליחותייהו קא עבדינן הוא רק מדרבנן אך לכאורה יש לדון בראיה זו כנ"ל בסעיף קודם ואכמ"ל

ה. עיין עוד ברשב"א ביבמות פ"ח ע"א מש"כ שם בענין גירות ועיין באחרונים מש"כ לדון בדבריו אלו מדבריו ביבמות מ"ו וגיטין פ"ח הנ"ל ואכמ"ל בזה

ענף ה. בדברי הריטב"א ביבמות מ"ו וגיטין פ"ח בענינים אלו

א. בחידושי הריטב"א ליבמות מ"ו כתב וז"ל וא"ת כיון דמשפט כתיב ביה היכי אפשר דסגי בלאו מומחין דהא מדאורייתא הדיוטות פסולות לדין ואין דיניהם דין אלא דשליחותייהו קא עבדי בדיני ממונות במילתא דשכיחא ואית בה חסרון כיס ובגיטין וקדושין משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ותו דהוי מילתא דשכיחא וצריכא תר"י ז"ל דנפקא לן ממאי דאמרינן בכריתות דגר בעי הרצאת דמים כי כן היתה באבותינו אבל בזמן הזה מעכבה [לכאורה ט"ס וצ"ל לא מעכבה] דהא לדורותיכם כתיב ונודע מלדורותיכם עכ"ל

ב. ובריטב"א בגיטין פ"ח ע"ב על מאי דקתני שם בגמ' שליחותייהו עבדינן מידי דהוה אהודאות והלואות כתב וז"ל ועקר טעם דעבדינן שליחותייהו כד שלא תנעול דלת בפני לווין דאיתא בפ"ק דסנהדרין וגטין דומיא דהודאות והלואות נינהו כי היכי דלא להוו בנות ישראל עגונות וגרים דמקבלים גם כן בזמן הזה תקנה הוא כתקנת הודאות והלואות שכן מצאו אמוראים שהיו מקבלים גרים כדאיתא בפרק החולץ עכ"ל

ג. והנה גם בדברי הריטב"א הנ"ל יש לכאורה סתירה מדבריו ביבמות לדבריו בגיטין ועל דרך שנתבאר לעיל בענף ד' להקשות בדברי הרשב"א אהדדי

ד. והנה לעיל בענף קודם נתבאר להסתפק בכוונת הרשב"א במאי פליג בדבריו בגיטין על דבריו ביבמות ועיי"ש גם לדון מלשון הרשב"א בגיטין אם משמע מדבריו דשליחותייהו עבדינן הוא רק מדרבנן ועיי"ש מש"כ דיתכן דאין הכרח מלשונו לזה ועצ"ב ולכאורה על דרך האמור שם בדעת הרשב"א יש לדון כל זה בדעת הריטב"א אך יתכן דבלשון הריטב"א הנ"ל מאריכות דבריו אולי יותר משמע דשליחותייהו קא עבדינן הוא רק מדרבנן [ועיי"ש בענף קודם שהובא שהגר"ב דסקין דייק בלשון הרשב"א בגיטין שהוא רק מדרבנן ולדיוקו זה מק"ו דבריטב"א יש לדייק כן ואכמ"ל]

ה. אך בעיקר הדבר להקשות סתירה מדברי הריטב"א ביבמות לדבריו בגיטין כמדומה דיש נוקטים דהריטב"א הנדפס לגיטין אינו מהריטב"א אלא מרבינו קרשקש ואם נכון כן אין כאן מקום לקושיית סתירה אלא שיטת הריטב"א הוא רק כדבריו ביבמות ושיטת רבינו קרשקש הוא רק כדבריו בגיטין [וכמדומה שבספר הריטב"א לגיטין מכת"י שיחסו הטוענים הנ"ל לריטב"א בדף פ"ח לא כתוב דברים בענין זה]

ענף ו. בדברי הר"ן בגיטין פ"ח בענינים אלו ומדברי הבית יוסף בריש חו"מ

א. בר"ן בגיטין דף פ"ח ע"ב [בדפי הרי"ף דף מ"ט ע"ב בד"ה כי עבדינן] כתב וז"ל וא"ת היאך היו מקבלין גרים בבבל דהא גר בעינן שלשה מומחין דמשפט כתיב ביה כדאיתא בהחולץ [מ"ו ע"ב] וגירות לא שכיחא דהכי אמרינן לעיל בפרקין [פ"ה ע"א] בגמ' עבד ועובד כוכבים נמי עבדי דמגיירי ומהדרינן גירות לא שכיחא ואילו בפרק החולץ מוכח בהדיא שהיו מקבלין גרים בבבל ונ"ל דבממונא הוא דאמרינן דלא חיישינן במיתא דלא שכיחא למעבד שליחותייהו אבל להכניס אדם תחת כנפי שכינה אע"ג דלא שכיח עדיף טפי מממונא דשכיח עכ"ל

ב. ומבואר מדבריו דס"ל דהא דמקבלין גרים בזמן הזה הוא מדין שליחותייהו קא עבדינן וכשיטת התוספות ביבמות וגיטין ומה שיש להסתפק בזה הוא אם ס"ל דשליחותייהו קא עבדינן הוא מן התורה כסברא שצידד בנתיבות המשפט בחו"מ סי' א' בביאורים ס"ק א' וכצד שכתב לדון הרמב"ן ביבמות מ"ו או דס"ל דשליחותייהו קא עבדינן הוא רק מדרבנן כמבואר ברשב"א וריטב"א ביבמות מ"ו

ענף ז. בדברי הנמוקי יוסף ביבמות מ"ו ע"ב בענינים אלו

א. כתב בנמוקי יוסף ביבמות מ"ו ע"ב [דף ט"ז ע"א בדפי הרי"ף בד"ה תנו רבנן] וז"ל והקשו ז"ל כיון דמדאורייתא בעי בית דין הכי סגי בלא מומחים הא מן התורה הדיוטות פסולים לדין אלא דשליחותייהו קא עבדינן בדיני ממונות בילת דשכיחא ואית בה חסרון כיס תירץ ר"י ז"ל דנפקא לן ממאי דאמרינן בכריתות דגר בעי הרצאת דמים כי כן היתה באבותינו כשמלו בימי משה כשיצאו ממצרים אבל בזמן הזה אינה מעכבת דהא לדורותיכם כתיב וידוע היה הקב"ה שאין לנו לדורות הרצאת דמים וכיון שכן הוא הדין לענין מומחין דילפינן לה מלדורותיכם עכ"ל

ב. והעירו בדבריו במאי דכתבו כמה אחרונים דסתם תוספות הוא ר"י ובתוספות ביבמות מ"ז רע"א וגיטין פ"ח ע"ב כתבו בסתמא התירוץ דשליחותייהו קא עבדינן ולא כתבו כלל התירוץ דלדורותיכם [וגם לא תירוץ אחר] וגם בתוספות בקידושין ס"ב ע"ב שכתבו שני הדרכים דשליחותייהו ולדורותיכם מכל מקום דרך ראשונה דשליחותייהו כתבו בסתמא ודרך שניה דלדורותיכם כתבו בשם רבינו נתנאל ואילו בנמוק"י הביא בפשיטות בשם הר"י התירוץ מילפותא דלדורותיכם

ענף ח. בדברי הבית יוסף בחו"מ סי' א' בענין זה

א. בבית יוסף בחו"מ סי' א' דף ב' ע"ב כתב בענין זה וז"ל תירץ הר"ן ז"ל דהיינו טעמא דמקבלין גרים בזמן הזה אף על גב דלא שכיח דלהכניס אדם תחת כנפי השכינה עדיף מממונא דשכיח עכ"ל ודברי הר"ן הם בגיטין פ"ח ע"ב [דף מ"ט ע"ב מדפי הרי"ף בד"ה כי עבדינן] והובא לשונו לעיל בענף ו' סעיף א' עיי"ש

ב. והנה בבית יוסף שם הביא רק תירוץ הר"ן ולא הביא תירוץ נוסף ומשמע מזה לכאורה דתופס שיטה זו לעיקר

ג. וכן משמע בחידושי הרי"ם בחו"מ סי' א' שנוקט דדעת הבית יוסף לעיקר כתירוץ הר"ן וכתב שם דיתכן דהבית יוסף שלא הביא תירוץ הראשונים מילפותא מדכתיב לדורותיכם הוא לשיטתו דאזיל בשיטת בעלי חידוש הסמיכה ואם כן בכל זמן אפשר שיהיה סמוכין ואין ראיה מקרא דלדורותיכם דלא בעינן סמוכין עכת"ד ועיי"ש עוד כל דבריו בזה

ד. אמנם יתכן לכאורה דאין ראיה מהבית יוסף דס"ל כשיטת הר"ן והוא דעיי"ש דאין ענין דברי הבית יוסף שם כלל לבאר את ענין גירות אלא לבאר הסוגיות דהגמ' בעניני שליחותייהו עבדינן והביא שם הסוגיא בב"ק פ"ד ע"ב שאמרו דשליחותייהו עבדינן רק היכא דאיכא שני תנאים והם תנאי ראשון שיהא זה מילתא דשכיחא ותנאי שני שיהא זה מילתא דאית ביה חסרון כיס והקשה הבית יוסף דבגמ' בגיטין פ"ח ע"ב אמרו לענין עישוי בגט דהוא מטעם שליחותייהו עבדינן וקשה דהרי אין בזה חסרון כיס ותירץ הבית יוסף דיש לומר דטעמא דלהציל את האשה מעיגונא עדיף מחסרון כיס ועל זה הביא שבר"ן הנ"ל הקשה היכי מקבלינן גרים בזמן הזה והרי אין התנאי דשכיח ותירץ הר"ן דטעמא דלהכניס אדם לכנפי השכינה עדיף מטעמא דשכיח עכ"ד [ואין זה ממש כדברי הבית יוסף דהבית יוסף מיירי בליכא התנאי דחסרון כיס והר"ן דיבר על חסרון התנאי דשכיח ומכל מקום למד מזה לזה ולכאורה גם בגירות אין התנאי דחסרון כיס ויש לומר גם על זה כתירוץ הר"ן אבל עכ"פ הר"ן לא על זה בפירוש דיבר]

ה. ולפי זה יש לומר דלעולם אין כוונת הבית יוסף כאן להכריע דגירות מטעם שליחותייהו עבדינן ולא מטעמא דלדורותיכם ורק שהביא מדברי הר"ן ללמוד מזה לענין הסברא דיש מקומות שחסר בתנאים דהסוגיא בב"ק פ"ד ב' דשכיח וחסרון כיס ואעפ"כ מועיל בהם שליחותייהו עבדינן מפני שיש בהם סיבה אחרת שחשובה לזה לא פחות מהתנאים דשכיח וחסרון כיס והוצרך לסברא זו כדי ליישב הסוגיא בגיטין פ"ח ע"ב וישוב זה לגמ' בגיטין פ"ח ע"ב יש לאומרו אף לחולקים על הר"ן ומפרשים בגירות מילפותא דמכל מקום סברת הר"ן נכונה

ענף ט. בדברי הנתיבות המשפט בחו"מ סי' א' בביאורים ס"ק א' בזה

[חלק א] העתקת דברי הנתיבות המשפט בזה

א. בנתיבות המשפט בחו"מ סי' א' בביאורים ס"ק א' כתב וז"ל הנה בהא דעבדינן שליחותייהו משמע מהש"ס שהוא רק דרבנן דקאמר משום נעילת דלת

ב. ולפי דעתי דבאמת הוא מדאורייתא רק שנמסר לחכמים ולא עשו אותנו שלוחים רק במקום דאיכא נעילת דלת

ג. תדע דהא מקבלין גרים בזמן הזה מטעם דעבדינן שליחותייהו וקידושיו קידושין ולא תפסי אח"כ קידושי שני ואין כח ביד חכמים לעקור ד"ת בקום עשה וכן מעשין אגטין אף דגט מעושה ע"פ הדיוטות פסול מדאורייתא ודוחק לומר דאפקעינהו רבנן לקידושי מיניה דה"ל לפרושי דהא נ"מ בזה לדינא

ד. אמנם הרשב"א והרמב"ן כתבו דהוי רק מדרבנן ובגיטין הטעם דאפקעינהו רבנן לקידושין עכ"ל

[חלק ב] בביאור כוונת הנתיבות המשפט במש"כ מהרמב"ן והרשב"א דהוי דרבנן

א. כמובא לעיל כתב הנתיבות בסיום דבריו דהרשב"א והרמב"ן כתבו דהוי רק מדרבנן עכ"ד

ב. (א)הנה מש"כ בשם הרמב"ן והרשב"א דשליחותייהו עבדינן הוא רק מדרבנן דברי הרמב"ן בזה הם ביבמות מ"ו ע"ב והועתק לשונו לעיל בענף ג' עיי"ש ועיי"ש שבאמת בתחילת דברי הרמב"ן כתוב בפירוש דהוי רק מדרבנן ושבגיטין מועיל משום אפקעינהו (ב)אך עיי"ש שבסיום דברי הרמב"ן לכאורה כתב להסתפק בדבר אם שליחותייהו עבדינן הוא מן התורה הוא מדרבנן ויש בזה קצת הערה על דברי הנה"מ שהביא בפשיטות בשמו שהוא מדרבנן [ואולי יש בזה דברים במקום אחר מהרמב"ן ולהם כיון הנה"מ]

ג. (א)ומש"כ כן בשם הרשב"א הוא מפורש ברשב"א ביבמות מ"ו ע"ב דשליחותייהו עבדינן הוא רק מדרבנן ושמועיל בגיטין רק משום אפקעינהו והרשב"א לא שינה בסיום דבריו מבתחילתו (ב)מיהו עיין לעיל בענף ד' מש"כ לדון בזה מדברי הרשב"א בגיטין פ"ח ע"ב אם יש שם משמעות לא כן אלא דהוי שליחותייהו עבדינן מן התורה אך מכל מקום ודאי דאין מפורש ברשב"א בגיטין שם דליהוי מן התורה ורק שיש מקום לדון אולי לפרש בשיטתו שם כן כמבואר לעיל באריכות ואכמ"ל

ד. ובעיקר מש"כ הנה"מ דברמב"ן והרשב"א מבואר דהוא מדרבנן יש להסתפק אם כוונתו רק על עצם הענין דשליחותייהו עבדינן שדן בו הנה"מ לעיל אם הוא מן התורה או מדרבנן או דקאי דבריו גם על ענין גירות שהזכיר לעיל מזה שכתב שנראה שהוא מדאורייתא ומזה הוכיח דשליחותייהו עבדינן הוי מן התורה ועתה כותב דלדעת הרמב"ן והרשב"א הוא מדרבנן

ה. ונראה להכריח דודאי אין כוונתו לומר לענין גירות דלרמב"ן והרשב"א הוי רק מדרבנן אלא רק על עיקר הדבר דשליחותייהו עבדינן על זה כתב להביא מהרמב"ן והרשב"א שהוא מדרבנן וההכרח לזה בכוונת הנה"מ הוא שהרי מפורש להדיא ברמב"ן ביבמות מ"ו שגירות מוכרח שהיא מדאורייתא מועילה והקשה הרמב"ן דהרי שליחותייהו עבדינן הוא רק מדרבנן ותירץ דגירות אינו מכח שליחותייהו עבדינן אלא כך דינו שאין צריך סמוכין ואח"כ כתב לדון ליישב באופן אחר דנימא דשליחותייהו עבדינן הוא מן התורה עיי"ש והועתק לשונו לעיל בענף ג' עיי"ש [ולכאורה לא אשכחן סתירה לזה ברמב"ן במקום אחר שנאמר שלמקום האחר כיון הנתיבות המשפט בדבריו]

ו. (א)וברשב"א ביבמות מ"ו גם כן מפורש להדיא כדעת הרמב"ן דגירות בהכרח שמועילה מן התורה (ב)ורק שברשב"א בגיטין פ"ח יתכן דמבואר לא כן אך לא מפורש כל כך וכנ"ל בענף ד' (ג)ואפילו אם נימא דברשב"א בגיטין נראה שהוא מדרבנן עכ"פ מספיקא בדעת הרשב"א לא נפקא שהרי בדבריו ביבמות כתוב בפירוש שהוא מן התורה (ד)ויתכן גם שאם יש סתירה בדברי הרשב"א בזה יש לנקוט יותר כדבריו ביבמות ששם האריך יותר ושם הוא סוגיא דגירות במקומה ובזה צ"ב אבל עכ"פ ודאי דאינו יותר מספק בדעת הרשב"א והמפורש ברשב"א הוא רק לצד דהוי דאורייתא

ענף י. מראי מקומות לדברי אחרונים שהאריכו בנידונים הנ"ל בענפים קודמים

א. עיין בחידושי הרי"ם בחו"מ סי' א' שהאריך הרבה בענין הנידון אם גירות בזמן הזה מן התורה או מדרבנן ועיי"ש שנראה להדיא דעיקר דעתו לדינא דהוי מהתורה

ב. ועיין עוד בתשובה מהג"ר בנימין דיסקין זצ"ל שבספר זכרון באר ראי בסעיף י"ד וט"ו של התשובה שכתב באריכות בענין זה וגם שם נראה לכאורה דיותר עיקר דהוי מהתורה [שכתב שם בענין העגונה דהתם שבעה סניפי היתר ועוד כתב לדון היתר נוסף על פי הצד שמא הבעל גר ואם כן אם גירות דרבנן הוי רק אשת איש דרבנן וסיים אחרי כל נידונו דאי אפשר לצרף זה לסניף עיי"ש]

ג. ובשו"ת אחיעזר חלק ג' סימן כ"ו סעיף ו' העיר במגיירים נכרית שמטרת גירותה כדי להינשא לישראל שמבואר ביבמות בדף כ"ד ע"ב שאסור לגייר לשום אישות ויש שדנו להקל דדברי הגמרא במקום שאם לא נגייר לא תנשא אל הישראל שרוצה להינשא לו אבל היכא דאם לא נגיירה לא ישמעו לחכמים וינשאו באיסור עדיף לעבור על איסור קל זה שלא יכשלו באיסור חמור יותר של ישראל ונכרית ועיין מש"כ בזה לעיל בענין א' סימן ג' ואכמ"ל

ד. ועל זה כתב באחיעזר שם שאף אם נקבל טענה זו מכל מקום היכא שידוע שהם לא ישמרו טהרת המשפחה מלבד שיש בזה לדון על עיקר הגירות משום חסרון קבלת מצוות ועיין לעיל בענין א' סימן ב' אך מלבד זה זה סיבה לבטל ההיתר הנ"ל בסעיף קודם של איסור קטן לצורך איסור גדול שהרי אדרבה אם ישאנה בגיותה הוא איסור נכריה ואם ישאנה בגירות הוא איסור נדה שהוא חמור יותר [אבל בישראל ונכרית מדאורייתא אין איסור נדה ולאידך גיסא בנכרי וישראלית כמדומה שדנו הפוסקים אם מדאורייתא נוהג איסור נדה ולא עיינתי בזה עתה] וכתב על זה האחיעזר שם במוסגר לדון לדחות טענה זו על פי הצד שהביא שם מהראשונים דגירות בזמן הזה רק מדרבנן ואם כן איסור נדה שלה הוא רק מדרבנן ואין בו איסור כרת אבל הביא מהרשב"א ביבמות פרק רביעי שמסיק דילפינן מקרא דלדורותיכם דמדאורייתא מהני גירות אף בזמן הזה דליכא מומחין ושלפי זה הוי באופן זה איסור נדה דאורייתא עכ"ד ולא נתברר לי כראוי בלשונו שם אם כוונתו לומר דשיטת הרשב"א הזו מכרעת להלכה

בעניני גירות ענין ב' סימן ב'

סימן ב. סיכום שיטות הראשונים הנ"ל בסימן קודם לגבי הפרט אם גירות בזמן הזה מהתורה ומסקנת הדברים על פי האמור בסימן קודם בענין

ענף א. יביא שיטות כמה ראשונים דס"ל דגירות בזמן הזה מהתורה

א. הרמב"ן ביבמות מ"ו ע"ב כתב דגירות בזמן הזה מהתורה ושלא יתכן שיהיה מדרבנן

ב. הרשב"א (א)ביבמות מ"ו ע"ב כתב דגירות בזמן הזה מהתורה ושלא יתכן שיהיה מדרבנן (ב)בחידושיו לגיטין פ"ח ע"ב יש לדון בכוונת דבריו שם בזה על דרך הנידון דלקמן בחלק ב' ואכמ"ל

ג. הריטב"א (א)ביבמות מ"ו ע"ב כתב דגירות בזמן הזה מהתורה ושלא יתכן שיהיה רק מדרבנן (ב)בריטב"א בגיטין פ"ח ע"ב יש לדון בכוונת דבריו שם בזה על דרך הנידון דלקמן בחלק ב' אך יש נידון אם החידושים שם הם מהריטב"א או מרבינו קרשקש

ד. בנמוק"י ביבמות מ"ו ע"ב מבואר דגירות בזמן הזה מהתורה

ה. ברבינו נתנאל המובא בתוספות בקידושין ס"ב ע"ב מבואר דגירות בזמן הזה מהתורה

ענף ב. ראשונים שיש מקום לדון מדבריהם ראיה דגירות בזמן הזה רק מדרבנן ומו"מ בשיטתם בענין זה

א. דעת התוספות ביבמות מ"ז וגיטין פ"ח ותירוץ ראשון בתוספות בקידושין ס"ב וכן דעת הר"ן בגיטין פ"ח ע"ב דהא דמקבלים גרים בזמן הזה הוא משום שליחותייהו עבדינן

ב. ואין מפורש לגמרי בדבריהם אם ס"ל דשליחותייהו עבדינן הוא מהתורה או מדרבנן

ג. אך כיון דודאי יש כמה שיטות דס"ל דשליחותייהו עבדינן הוא מדרבנן זה גורם להסתפק טובא בדעת התוספות הנ"ל אם גירות בזמן הזה הוא מדרבנן

ד. או דילמא מכח הראיות של הרמב"ן ורשב"א וריטב"א ביבמות מ"ו ע"ב דאי אפשר לומר דגירות בזמן הזה רק דרבנן בהכרח לומר דהתוספות והר"ן הנ"ל יסברו דשליחותייהו עבדינן הוא מהתורה וכמו שאיכא שיטות דס"ל כן

ה. ועיין עוד מש"כ לעיל בחלק א' בדברי הרשב"א וריטב"א בגיטין פ"ח ע"ב

ו. והנה אם דיינינן בלא ראיות בענין אם שליחותייהו עבדינן הוא מהתורה או מדרבנן אין בידינו להכריע שהוא מדרבנן בלבד שהרי אשכחן ברמב"ן ביבמות מ"ו ע"ב צד שהוא מהתורה וכן צידד בנה"מ בחו"מ סי' א' ס"ק א' בביאורים אלא עיקר הכח לומר דהעיקר דשליחותייהו עבדינן הוא רק מדרבנן הוא מכח שכן מפורש ברשב"א וריטב"א ביבמות מ"ו ע"ב וגם ברמב"ן שם בתחילה כתב כן בפשיטות וגם בסוף לא לגמרי הדר ביה ורק שכתב שיתכן לא כן עיי"ש והנה הרמב"ן ורשב"א וריטב"א עצמם שכתבו כן דשליחותייהו עבדינן הוא רק מדרבנן כתבו בפירשו דממילא אי אפשר לומר דגירות הוא משום שליחותייהו עבדינן משום משום דאם כן יהא גירות רק מדרבנן וזה אי אפשר ולפי זה יתכן דאין מקום להכריע אליבא דהתוספות והר"ן הנ"ל דשליחותייהו עבדינן הוא מדרבנן דכיון שכל כח הכרעה זו הוא מדברי הרמב"ן ורשב"א וריטב"א ור"ן ואינהו גופייהו כתבו דלא יתכן לחבר זה אם הא דגירות הוא משום שליחותייהו עבדינן אם כן איך נוכל מכח דבריהם לומר כן אליבא דהסוברים דגירות הוא מטעם שליחותייהו עבדינן ואכמ"ל

ענף ג.

א. החידושי הרי"ם והגר"ב דסקין האריכו בנידון אם גירות בזמן הזה מהתורה או מדרבנן ולכאורה נראה דדעתם יותר לעיקר דגירות בזמן הזה מהתורה

ב. ועיין עוד באחיעזר חלק ג' סימן כ"ו סעיף ו' במוסגר ומש"כ על דבריו לעיל בסימן ב' ענף י'

ענף ד.

א. והמעיין בכל דברי הראשונים והאחרונים המובאים בענפים דלעיל יראה דלכאורה ודאי דהעיקר לדינא דגירות בזמן הזה מהני מדאורייתא שכן כתבו בפירוש גמור הרמב"ן ורשב"א וריטב"א ביבמות מ"ו ע"ב וכתבו להכריח זה מראיה וכן דעת הנמוק"י ורבינו נתנאל

ב. ולא מצאנו בראשונים מי שיאמר בפירוש לא כן אלא דהוי רק מדרבנן ורק יש נידון גדול בזה בדעת כמה ראשונים דהוא מטעם שליחותייהו קא עבדינן וכנ"ל בענף ב'

ג. ועיין היטב בכל האמור לעיל בסימן א' ובסימן ב' בענפים קודמים ולא עיינתי עתה כראוי בפרטי הענין בהכרעת הדברים אבל לכאורה על פי כל האמור לעיל נראה דודאי יש לתפוס לדינא דגירות בזמן הזה הוי דאורייתא

ד. והנה ברור דכיום בעם ישראל לכאורה בהכרח שבמשך הדורות נתערבו משפחות גרים שנתגיירו בזמן שכבר ליכא סמוכין שנוגע לענין הנ"ל וביותר דאף בזמן שהיה סמוכין בארץ ישראל הרי בבבל נעשו דברים על ידי שליחותייהו קא עבדינן ובפשוטו הסוברים דשליחותייהו עבדינן הוא רק מדרבנן ס"ל כן אף לאופן דשליחותייהו עבדינן בבבל בזמן שהיה סמוכין בארץ ישראל [ואף שבסברא יש מקום לחלק בין הנידונים כמש"כ בתשובת הגר"ב דיסקין אבל מכל מקום כמדומה דבשיטות דהוי דרבנן בפשוטו הוא אף בזמן שהיה בארץ ישראל סמוכים ואכמ"ל בזה ולא עיינתי במוסגר זה כראוי]

ה. והנה מכל משפחת גרים אם נימא דמן התורה לא הוי גירות ורק מדרבנן אם כן נמשך לכל הדורות מהם משפחות שהם מדאורייתא גויים ומגרים זכרים שנשאו לישראליות לא נמשך כן שהרי הולד ישראל כאמו אבל מגיורות שנשאו לישראלים ולכל אשה בדרך כלל יש לכל הדורות הלאה המשך שהם בת אחר בת בלי הפסק בנים באמצע [שהרי כל אשה בעולם היא בת אחר בת לאמה ואם אמה וכן הלאה עד חוה] ואם כן אם נימא דהוי רק דרבנן נמצא שיש היום רבים בעם ישראל שמן התורה אינם יהודים אלא גויים ורק מדרבנן הוו יהודים ודבר זה קשה לאומרו ואפשר שזה תוספת ראיה לצד דגירות הוי דאורייתא אף בזמן הזה [מיהו בלאו הכי יש השאלה דחשש שנתערבו גרים שיש בעיה אף בדיעבד בגירותם אך לכאורה בזה יש ודאי פחות חשש מאשר תערובת של גירי אמת]

ענף ה. בדברי ספר גירות כהלכתא בענין הנ"ל אם גירות בזמן הזה מהתורה

א. בספר גירות כהלכתה מהגרש"א שטרן בעמוד נ"ד בהערה כתב וז"ל הנה נחלקו רבותינו הראשונים בגדר כוח בית דין בזמן הזה לענין גירות דעת הרמב"ן והרשב"א גיטין דף פ"ח ויבמות דף מ"ז דבאמת בגירות בעינן מומחין אלא דאנן שליחותייהו קא עבדינן ולדידהו הא דלא תפסי קידושין דאחריני כשכבר נתקדשה לגר מעיקרא לגר הוא משום דאפקעינהו רבנן לקדושי שני אמנם הנתיבות בריש סימן א' דסיברא ליה דמהני אפילו מן התורה מדינא דשליחותייהו קא עבדינן עיי"ש ועיין גם באמרי בינה דיינים סי' א' ובשו"ת דברי יציב [שפע חיים חלק ב'] סי' ל' ול"א עכ"ל

ב. הנה סידר הדברים דלדעת הרמב"ן והרשב"א גירות מועיל רק מדרבנן ולדעת הנתיבות המשפט מועיל מן התורה וזהו מנין השיטות שהביא בדבר ולפי דבריו נראה דהשיטה העיקרית היא שגירות רק מדרבנן

ג. (א)ודבריו בזה שכתב דלדעת הרמב"ן והרשב"א הוא מדרבנן תמוהים מאוד שהרי אדרבה מפורש ברמב"ן ורשב"א ביבמות מ"ו ע"ב דמוכרח דגירות הוי דאורייתא (ב)ורק ברשב"א בגיטין פ"ח ע"ב אולי יש ראיה מדבריו דהוי דרבנן אך אינו מוכרח ועכ"פ ברשב"א ביבמות כתב בפירוש דהוי מן התורה ועיין מש"כ לעיל בסימן א' ענף ז' חלק ב' יותר באריכות בדעתו

ד. ויתכן שמה שגרם לו לטעות זו בדעת הרמב"ן והרשב"א הוא מכח הבנתו בלשון הנתיבות המשפט בחו"מ סימן א' ס"ק א' שכתב שם דמסתבר דשליחותייהו קא עבדינן צריך לומר שהוא מן התורה מדמהני בגירות וקשה לומר דגירות הוא רק מדרבנן אבל ברמב"ן ורשב"א מבואר דהוא רק מדרבנן עכ"ד ואפשר שהבין בכוונת הנה"מ דברמב"ן ורשב"א מבואר דגירות רק מדרבנן אבל נראה בהכרח דאין זה כוונת הנה"מ אלא כוונתו אדלעיל מזה דברמב"ן ורשב"א מבואר על עיקר דין שליחותייהו קא עבדינן דהוא מדרבנן וזה באמת מפורש בדברי הרמב"ן והרשב"א ביבמות מ"ו דבריו ורק שהרמב"ן בסיום דבריו כתב לפקפק בזה דאפשר דהוא מן התורה וברשב"א נשאר גם במסקנת דבריו שם שהוא מדרבנן וכמבואר בכל זה לעיל בענף ז' חלק ב' עיי"ש

ה. ולעיקר הדבר איזה שיטה עיקרית בנידון זה אם גירות בזמן הזה מהתורה או מדרבנן עיין מש"כ לעיל בענפים קודמים דלכאורה ודאי דהעיקר לדינא דהוא מהתורה

השלמה

עיין בנחל יצחק בחו"מ רסי' א' שהביא את הנידון אם שליחותייהו קא עבדינן הוא מהתורה או מדרבנן ומסקנתו דודאי העיקר לדינא שהוא מדרבנן ועל פי הדברים האמורים לעיל בסימן א' מהראשונים ובסיכום שבסימן ב' אולי יש מקום לדון בדבר ולא עיינתי בזה כראוי

בעניני גירות ענין ב' סימן ג'

סימן ג. בענין גירות של קטנים על ידי בית דין אם הוא מהתורה או מדרבנן ואם יש מקום להצריך גירות שניה לכשיגדיל כדי שיהיה לכולי עלמא הגירות מדאורייתא או שכיוון שלא נזכר זה בפוסקים משמע שאין צריך לזה

ענף א.

א. בספר גירות כהלכתה מהגרש"א שטרן עמוד קט"ו סעיף ז' כתב וז"ל הנה ראיתי בספר אוצר הברית פי"א סי' א' הערה ל"א הביא בשם הגרי"ש אלישיב חידוש נפלא שקטן שנתגייר ע"ד בי"ד ע"י הוריו המאמצים צרך הטפת דם ברית מדעתו לכשיגדיל עכ"ד

ב. [הוא המשך דברי הספר הנ"ל השגתו על הפסק הנ"ל] ולא זכיתי להבין מאיזה טעם נצריך הטפת דם ברית מחודשת והרי פשיטא דבהאי דינא דגר קטן שמטבילין אותו ע"ד בי"ד הוי גירות גמורה לכל דבר אם אינו מוחה בגדלותו ואינו צריך לא הטפת ד"ב ולא טבילה מחודשת

ג. וכמדומה דהשומע שמע וטעה והכוונה הוא למה שפורסם פסק דין [בפד"ר] אודות קטן שנתגדל בבית חילוני שאינם שומרי תורה ומצוות ובכה"ג יש פוסקים הסוברים דאין כאן גדר זכות לקטן זה כיון שהרי לא ישמור בפועל את המצוות ובאופן זה באמת שפיר בעינן הטפת דם ברית בגדלותו וכמו כן באמת יצטרכו לענ"ד גם טבילה אחרת לכשיגדיל

ד. אבל בקטן שמתגייר בבית של שומרי תורה ומצוות לכאורה פשוט וברור דלא בעי מידי לכיגדיל עכ"ל

ה. וכתוב שם ששלח לשאול על שמועה הנזכרת לעיל את הגריש"א והשיב לו שם הראצ"י בשם סבו הגרי"ש אלישיב וז"ל תשובה מה שהביא בשם ספר אוצר הברית שקטן שנתגדל ע"ד בי"ד ע"י הוריו המאמצים צריך הטפת דם ברית לכשיגדיל בודאי אינו מובן כלל עכ"ל

ענף ב.

א. ויש לעיין אמאי כל כך מופרך הדבר להחמיר כן בגר קטן לכשיגדיל לעשות בו גירות פעם שניה והרי בגירות של קטן על ידי בית דין יש נידון גדול אם הוא מן התורה או מדרבנן עיין בתוספות בכתובות י"א ע"א שני דרכים בדבר זה ועיין בספר גירות כהלכתה עמוד מ"ח מש"כ בזה

ב. ואם כן לכאורה לפי השיטה שגירותו היא רק מדרבנן לכאורה יש מקום לעשות גירות שניה לכשיגדיל ואם כן יש מקום לעשות שוב הטפת דם ברית להיות על ידי זה גירות דאורייתא על כל פנים להרבה שיטות הנ"ל בסימן א' וב' דגירות בזה"ז דאורייתא]

ג. ואף שכתבו התוספות דהאי גירות דרבנן מועיל אף לענינים דאורייתא משום דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום עשה בכהאי גוונא אבל ודאי דעדיף שיהא יהודי ממש ואף לעצמו הוא עדיף לו כן להיות יהודי ממש

ד. ומשום דבפשוטו מש"כ התוספות דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מהתורה בקום עשה אין כוונתם דיש להם כח להופכו ליהודי מן התורה אלא כוונתם דיש להם כח לחכמים להתיר את האיסורים הנגרמים מהא דמתייחסים לגוי כיהודי

ענף ג.

א. ואולי טעמו לדחות דבר זה מכל וכל הוא דסבירא ליה דהעיקר לדינא גם בגירות דקטנים דהוי מן התורה ואין חוששים כלל לשיטה בתוספות דהוי דרבנן מדלא נזכר בשו"ע ונו"כ לדון צד להצריך טבילה אחרי כן לכשיגדיל

ב. ויש מקום להביא לזה סימוכין שהרי ביארו התוספות בדרך שהוא רק מדרבנן דהאפשרות לעשות כן מדרבנן הוא מפני שאזיל כמאן דאמר יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום עשה והנה דעת רוב הפוסקים בפלוגתא ביבמות בדף פ"ט בזה הוא כמאן דאמר דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה רק בשב ואל תעשה ולא בקום עשה ואם כן לדידהו אין מסתבר לפרש כן הסוגיא בכתובות י"א ע"א דתיהוי דלא כהלכתא

ג. ואף אם נימא שיש מקום להדר כן מכל מקום אולי מה שדחה באופן מוחלט השמועה הוא מפני שהביאו בשמו שצריך לעשות כן וכיוון שבפוסקים לא נזכר לחוש לדבר זה אי אפשר לומר על זה צריך ובהכרח שסמכו על הסוברים שגירות זו היא מן התורה

ב. עוד אולי יש לומר בכוונתו דהלשון להצריכו גירות שניה אינו נכון דכיוון שבגמרא נזכר בסתמא שהוא גר אם כן בהכרח דלשיטה זו שבתוספות התירו חכמים להשאירו כן גר מדרבנן ואף שודאי יש מקום להיטיב עמו ולעשותו גר מדאורייתא אבל אי אפשר לנקוט בלשון צריך כשבגמרא נראה להדיא שלא צריך ובפרט שיש לצרף השיטות החולקות על תירוץ זה של התוספות וסבירא להו דהגירות דמעיקרא היתה גירות מן התורה

ענף ד.

א. ועוד יש לומר בכוונתו דהנה אף אם נבוא לעשות לו גירות שניה כדי להיות גר דאורייתא אין ברור כל כך להצריכו לזה הטפת דם ברית וידוע שיש נידון גדול בפוסקים במי שבטעות סברו שהוא יהודי ומלו אותו לשם יהודי ואחר כך נתברר שהוא גוי ובאים לגיירו אם צריך שוב הטפת דם ברית ואכמ"ל בזה וכמדומה שיש תשובה בשזה מהגר"י אברמסקי בספר הזכרון לזכרו שלא להצריך גירות ולאידך גיסא בשו"ת קובץ תשובות חלק א' כתב להצריך בזה שוב הטפת דם ברית ועיין בזה עוד בספר משפטי שמואל להגרש"ב ורנר חלק א' וב' ובתשובות הנדמ"ח מהג"ר שמואל סלנט ואכמ"ל

ב. ויתכן שבאופן דהכא שהמילה מעיקרא היתה לשם גירות אף אם היתה לשם גירות דרבנן מכל מקום יש מקום לדון כשבאים לגיירו בגדלותו להיות גירות דאורייתא דשמא סגי בטבילה ובקבלת מצוות ועל כל פנים כמדומה שלענין מעשה המנהג פשוט היום בגרים שמתגיירים כשהם קטנים באופן שנעשה הדבר בכשרות מהודרת שאין מגיירים אותם כלל בגדלותם לגירות שניה לחומרא ובכל האמור בסימן זה לענין גר קטן לא עיינתי כראוי וגם לא ביררתי כראוי מנהג המורים

ענף ה.

א. ושו"ר בב"ח ביורה דעה סימן רס"ח עמוד ק"צ שכתב לדייק מדברי רש"י בכתובות בדף י"א ע"א דמאי דמגיירין גר קטן הוא רק לענין שמגעו ביין כשר אבל לא להשיאו אשה ישראלית ובטעם הדבר שלהשיאו אשה לא מהני כתב הב"ח שני טעמים חדא משום דהרי כשהגדיל יכול למחות ויש לחוש שימחה ועוד משום דכיוון דאין קטן עושה שליח הוי גר רק מדרבנן ולא שרינן ליה בת ישראל כיוון שמן התורה הוי גוי

ב. והביא שדעת התוספות בכתובות דף י"א ע"א לא כן אלא דשרינן ליה בבת ישראל

ג. וסיים הב"ח שם וז"ל ונראה לדעתי שאין להקל לענין מעשה עכ"ד והיינו שפוסק שלענין מעשה גר קטן אסור להשיאו לישראלית

ד. והנה כמועתק לעיל כתב הב"ח שני טעמים לחומרא זו חדא שמא ימחה והשני משום השיטה שגירות הקטן הוי רק מדרבנן ויש נפקא מינה טובא בין הטעמים להיכא שהגדיל ולא מיחה ששוב אין חשש שימחה אבל לא עבר גירות שניה דלטעמו הראשון בזה כבר שרי בישראלית ולטעמו השני אסור וצ"ב לדינא לדעתו בזה

ה. ועל כל פנים לפי זה לכאורה לדעת הב"ח באמת יש מקום טובא לדינא אף לאחר שהגדיל להצריכו גירות שניה כדי להשיאו לישראל אך מכל מקום יתכן שהטפת דם ברית אין צריך לזה מהטעם הנ"ל בענף קודם וסגי בטבילה וקבלת מצוות בפני בית דין

ענף ו.

א. ובמה שכתב בספר גירות כהלכתה הנ"ל בענף א' שאם היה הגירות של הקטן על דעת להיכנס בבית של אינם שומרי מצוות יש פוסקים הפוסלים את הגירות האריכו בזה בהרבה מספרי האחרונים עיין בזה בשו"ת אחיעזר ובשו"ת אגרות משה ובעוד כמה ספרים ועיין בזה תשובות באריכות בשו"ת קובץ תשובות מהגרי"ש אלישיב בחלק א' סימן ק"ג ובחלק ב' סימן נ"ה ונ"ז

ב. ובשו"ת קובץ תשובות הנ"ל בחלק ב' סימן נ"ז מסקנתו דהוי ספק יהודי ספק נכרי ושלכן צריך כשיגדיל גירות מחדש עיי"ש

בעניני גירות ענין ב' סימן ד'

סימן ד. בענין הילפותא דרבי יהודה ורבי יוחנן בגמרא להצריך בית דין בגירות מדכתיב ביה משפט

ענף א.

א. בגמרא ביבמות דף מ"ו ע"ב אמר רבי יוחנן גר צריך שלשה משפט כתיב ביה ופירש"י דהוא הפסוק בפרשת שלח משפט אחד יהיה לכם ולגר הגר בתוככם

ב. ותוספות בפירוש ראשון כתבו שהוא הפסוק בפרשת דברים ושפטתם בין איש לאחיו וגרו ובפירוש שני כתבו דהוא הפסוק הנ"ל בפרשת שלח

ג. ובגמ' בדף מ"ז ע"א ת"ר ושפטתם בין איש לאחיו ולגרו מכאן אמר רבי יהודה גר שנתגייר בינו לבין עצמו אינו גר

ד. ויש להעיר דלכאורה מפורש בזה כפירוש ראשון של תוספות וצ"ע מזה לפירוש רש"י וכן לפירוש שני דתוספות וצ"ל דסבירא להו דמשניהם אפשר ללמוד ורבי יהודה חד מינייהו נקיט והוא הדין לאידך

ענף ב.

א. ובעיקר הילפותא דרבי יהודה ורבי יוחנן כתב הרשב"א בחידושיו דהוא ילפותא גמורה ולא אסמכתא והראיה לזה מדאמר דבנתגייר בינו לבין עצמו אינו גר והיינו שהוא מעכב לגמרי ושמעינן מינה דהוא מן התורה

ב. אמנם יש להעיר בילפותא דקרא דושפטתם בין איש לאחיו ולגרו תיבת משפט בהאי קרא לכאורה לא קאי על חלות הגירות אלא על הריב שבין הגר לישראל

ג. וכן בקרא דמשפט אחד יהיה לכם דפרשת שלח פשטיה דקרא קאי תיבת משפט על דיני נסכים שאין בהם חילוק בין גר לבין ישראל

ד. ואם הוי אמינא דהוא אסמכתא הוי ניחא אבל למבואר ברשב"א הנ"ל דהוא ילפותא גמורה והביא ראיה לדבריו קשיא איך יתכן להיות זה ילפותא גמורה נגד פשטיה דקרא

ה. ואולי יש לומר דאינו ילפותא מפשטיה דקרא אלא בגדר היקש מדנסמך תיבת משפט לתיבת גר שבא זה ללמד להצריך בחלות הגירות תנאי משפט

ו. ובחידושי הרמב"ן בתחילה גם כן כתב כהרשב"א דבהכרח דהילפותא דרבי יהודה ממשפט הוא ילפותא גמורה ולא אסמכתא ומדרבנן משום דקאמר דבינו לבין עצמו א אינו גר אך בהמשך דבריו כתב הרמב"ן לדון לדחות זה דלעולם הוא אסמכתא ומאי דהוא דין דאורייתא הוא מהלכה למשה מסיני ולא מהפסוק ואסמכוה אקרא כן לכאורה כוונתו

ז. והנה הרמב"ן כתב זה מכח ראיה מהא דלא בעינן סמוכין אבל יתכן דנסמך הרמב"ן גם על הטענות הנ"ל דפשטיה דקרא לא בזה מיירי וקיצר בדבריו

בעניני גירות ענין ג' מפתחות

ענין ג. בעניני קרבן גר ובענין המבואר בגמרא דבזמן הזה ילפינן מקרא דלדורותיכם שכשרה גירותו גם בלא זה

סימן א.

<FX9.65>דברי החזון איש באהע"ז סימן קמ"ז לסוגיין וביאורים בדבריו ודברי האבני נזר ביו"ד סימן שד"מ דמפרשים שיש פלוגתת ראשונים בענין אם בזמן שהיה בית המקדש קיים גר בלא קרבן אסור בישראליתסט

סימן ב.

<FX9.65>יבאר דאף לסוברים שבזמן שבית המקדש קיים גר לפני קרבן אסור בישראלית פשוט הדבר שבזמן הזה שאין בית המקדש מותר גר בישראלית אף שלא הביא קרבן ושדין זה הוא ברור ואין מקום כלל לדון בדברעד

סימן ג.

<FX9.65>לסוברים דבזמן שבית המקדש קיים גר כל זמן שלא הביא קרבן אסור בישראלית ובזמן הזה מותר איך הדין בנתגייר בזמן הזה ואחר כך נבנה הבית אם נאסר בישראלית יביא מחלוקת אחרונים בזה ולאידך גיסא בנתגייר בזמן בית המקדש ועדיין לא הביא קרבן ונחרב הבית אם צריך טבילה שניהפא

סימן ד.

<FX9.65>בדין גר בזמן שבית המקדש קיים לסוברים דבלא קרבן אסור בישראלית ידון בכמה נידונים בדברפד

סימן ה.

<FX9.65>בפלוגתת תנא קמא ורבי אליעזר אם למנות את גר במחוסר כפרה ובסוגיית הגמרא בענין זהפח

בעניני גירות ענין ג' סימן א'

סימן א. דברי החזון איש באהע"ז סימן קמ"ז לסוגיין וביאורים בדבריו ודברי האבני נזר ביו"ד סימן שד"מ דמפרשים שיש פלוגתת ראשונים בענין אם בזמן שהיה בית המקדש קיים גר בלא קרבן אסור בישראלית

ענף א. דברי החזון איש בדעת רש"י והשטמ"ק והרגמ"ה דכוונת סוגיין לאסור גר בזמן הבית בישראלית עד שיביא קרבן

א. עיין בסוגיא בכריתות בדף ח' ע"ב ודף ט' ע"א בענין קרבן גר ויש בזה דברים בחזון איש באהע"ז סימן קמ"ז למסכת גיטין דף מ"ב בס"ק כ' באריכות ויש להביא דבריו כאן [עד סוף ענף ד' הכל הוא העתקת לשון החזון איש] כתב וז"ל כריתות ח' ב' כי קתני מדעם דמישרי לאכול בקדשים גר כי קא מייתי קרבן לאכשורי נפשיה למיעל בקהל

ב. בפירוש רש"י ובשיטה מקובצת משמע דלא פליגי רבי אליעזר ורבנן ולכולי עלמא אסור בקהל ואסור בקדשים

ג. ובפירוש רגמ"ה כתב דלרבנן אינו אסור בקדשים אבל לקהל אסור לכולי עלמא

ד. ולקמן [בדף ט' עמ' א'] אמרינן אלא מעתה האידנא דליכא קרבן לא נקבל גרים ואין רצונו לומר דקרבן עיכוב בגירות דלא אמרו אלא דאסור בקהל אבל הוא כישראל לכל דבר כמש"כ לעיל אלא רצונו לומר שיהא אסור לבוא בקהל

ה. ולקמן [דף ט' עמ' א'] אמרו שיפריש מעות ופירשו בתוספות משום שאסור לבוא בקהל

ו. והנה נסתיים שמעתתא דאסור בקהל

ענף ב. דברי החזון איש בדעת הרמב"ם דמפרש דאף בזמן הבית היה גר מותר בישראלית אף בלא קרבן

א. והרמב"ם פרק א' ממחוסרי כפרה כתב דאסור בקדשים משום שאינו עדיין מכשרי ישראל ומבואר שם דפסק כתנא קמא ומודה תנא קמא דאסור בקדשים

ב. מיהו לא הזכיר בהדיא [הרמב"ם] דאסור בקהל לא כן ולא בהלכות איסורי ביאה

ג. משמע דמפרש [הרמב"ם] לאכשורי לבוא בקהל היינו שיהיה מוכשר ומיוחס להתחשב בקהל ישראל

ד. והא דאמר אלא מעתה האידנא דליכא קרבן כו' רצונו לומר דנימא דקרבן מעכב ולמאי דמסקינן לדורותיכם שמעינן דאינו מעכב אלא יתרון קדושה הוא

ה. ובפירוש המשנה כתב רבינו דלתנא קמא מותר בקדשים ואין הקרבן אלא מצוה בעלמא ומבואר שאין הקרבן להתיר בקהל

ו. ומיהו חזר בו רבינו ופירש דמודה תנא קמא דאסור בקדשים

ענף ג. דברי החזון איש בענין עבד בשעה שנעשה עבד ובשעה שמשתחרר

א. ונראה דעבד אין צריך קרבן לאכול בקדשים דאם איתא דצריך אם כן הוי ליה למחשב במחוסרי כפורים דהכא לא לאכשורי לבוא בקהל הוא

ב. ומיהו לכשישתחרר נראה דאינו אוכל בקדשים עד שיביא קנו דהשתא גמרה גירות דידיה

ג. ואף על גב דעד השתא היה אוכל מדין עבד מכל מקום השתא הוא ישראל גמור וראוי להתקדש בהרצאת דם ומעכבתו

ד. ולדעת המפרשים דאסור בקהל עדיין אסור בקהל

ענף ד. קושיות החזון איש על שיטת רש"י ודעימיה הנ"ל בענף א' שבזמן הבית היה אסור הגר בישראלית בלא קרבן

א. ויש לעיין לדעת המפרשים דאסור עדיין לבוא בקהל הלא אין איסור כלל בנכרי זולת שבעה אומות מן התורה רק בית דין של שם גזרו כדאמר בעבודה זרה דף ל"ו ע"ב ולא מסתבר דלענין פרהסיא קיימינן משום דין קנאין פוגעין ודוחק לפרש דלענין לפסול לכהונה איירי

ב. ועיקר הדין שפוסל עדיין בביאתו שכתב בשטה מקובצת צ"ע דמשום עכו"ם ליכא כיוון דתפסי קידושין וכמש"כ לעיל ומשום זר נמי לא מסתבר כיוון דעד השתא לא הוי ביה איסור זר ועיין יבמות ס"ט א' ושם ט"ז ב' תוד"ה קסבר

ג. ועיקר הדבר דבזמן הבית אסור בקהל ובזמן הזה מותר קשה מנא לן דמותר בקהל בזמן הזה דבקרא לא כתיב שמותר בקהל

ד. ופירוש הרמב"ם מתיישב טפי וצ"ע עכ"ל [עד כאן הוא העתקת דברי החזון איש ומכאן והלאה מו"מ בכוונת דבריו]

ענף ה. בדברי שו"ת אבני נזר בענינים הנ"ל ובפלוגתת האבני נזר והחזון איש הנ"ל בדעת הרמב"ם בדין זה

א. ובשו"ת אבני נזר יו"ד סימן שד"מ גם כן ביאר שיש מחלוקת ראשונים בביאור הסוגיא האם בזמן שבית המקדש היה קיים היה גר אסור בישראלית עד שיביא קרבנו עיי"ש כל דבריו

ב. והנה עיקר הדברים הוא כדברי החזון איש שגם כן ביאר שיש בזה בראשונים שני דרכים בביאור הסוגיא

ג. אמנם בפרטי השיטות אין דבריהם שוים שהחזון איש כתב ללמוד מדברי הרמב"ם שאף בזמן שהיה בית המקדש קיים היה מותר לפני הקרבן בישראלית ורק באכילת קרבנות אסור ולמד כן מדלא מפורש ברמב"ם לאסרו בישראלית

ד. ואילו באבני נזר כתב דהרמב"ם הוא מהסוברים שבזמן שהיה בית המקדש קיים היה אסור גר בישראלית לפני הקרבן וכתב לדייק זה ממה שהביא הרמב"ם הלכות קרבן גר לא רק בהלכות מחוסרי כפרה אלא גם בהלכות איסורי ביאה עיי"ש כל דבריו

ענף ו. בביאור שורש מחלוקת הראשונים הנ"ל דפליגי בביאור הילפותא מקראי דלדורותיכם ובסוגיית הגמרא בזה

א. וביאור מחלוקת הראשונים הנ"ל הוא דהנה בגמרא בדף ט' ע"א הקשו אלא מעתה האידנא דליכא קרבן לא נקבל גרים אמר רב אחא בר יעקב וכי יגור אתכם גר אשר בתוככם לדורותיכם ע"כ

ב. ופליגי הראשונים בביאור הילפותא מלדורותיכם דהאוסרים גר בזמן המקדש בלא קרבן בישראלית סבירא להו דהילפותא להצריך גר קרבן הוא אף לענין היתר נישואין ומקרא דלדורותיכם ילפינן חילוק בזה דאף שבזמן המקדש מעכב הקרבן את היתר הנישואין בזמן שאין בית המקדש קיים אין מעכב הקרבן את היתר הנישואין

ג. והמתירים גר בזמן המקדש בלא קרבן בישראלית סבירא להו דהילפותא דלדורותיכם מגלה על קראי דחיוב קרבן הגר דכוונת הני קראי הוא רק למצוה ולשלימות הגירות אבל לענין להתירו בנישואין לישראלית לא נאמרו הני קראי דקרבן גר דבלאו הכי הוא מותר

ד. ועיין באבני נזר וחזון איש הנ"ל שכן מוכח בדבריהם ביאור מחלוקת הראשונים הנ"ל דפליגי בביאור הילפותא וכנ"ל

ה. ובקושיית הגמרא בסלקא דעתין אלא אם כן לא נקבל גרים בזמן הזה לכאורה לכולי עלמא הבינו בגמרא שאסור בישראלית ופלוגתת הראשונים הוא רק אם בתירוץ חזרו מזה ומשום דאילו ידעו בסלקא דעתין שלא מעכב אם כן לכאורה לא היה ראוי להקשות שלא נקבל דמשום מצוה גרידא אין למונעו מלהתגייר ולא עיינתי בסעיף זה כראוי

ו. ועיין בתוספות בקידושין דף ס"ב ע"ב שהקשו איך מקבלין גרים האידנא דליכא סמוכין ובתירוץ ראשון תירצו דשליחותייהו קעבדינן ובתירוץ שני תירצו בשם רבינו נתנאל דילפינן מלדורותיכם שאף בזמן שאין סמוכין נמי אפשר להתגייר ובראשונים ביבמות מ"ו ע"ב יש שתירצו כתירוץ רבינו נתנאל ודימוהו לילפותא מלדורותיכם בסוגיין לענין קרבן ועיין מש"כ באריכות בביאורים למסכת יבמות דף מ"ו ע"ב בסימן א' יש הבדלים בין הראשונים בביאור הילפותא שם אם ללמוד מזה דרק כשליכא סמוכין מהני בלי סמוכין או ללמוד מזה אף לדאיכא סמוכין ואכמ"ל בזה ויש לעיין אם ללמוד מזה לעניננו או שיש לחלק בין הענינים ולא עיינתי בסעיף זה כראוי

ז. יש לעיין דמלשון הגמרא גר כי קא מייתי קרבן לאכשורי נפשיה למיעל בקהל אפשר דיותר משמע מזה כשיטת הסוברים דגר בזמן המקדש בלא קרבן אסור בישראלית וצ"ב

השלמה

לסוברים דגר בזמן המקדש בלא קרבן אסור בגיורת יש לעיין איך הדין לענין להתיר שחיטתו ולענין להוציא את חברו במצוה כגון בתקיעה ובזמן הזה שאין קרבן לכולי עלמא ודאי שחיטתו מותרת ומוציא את חברו ידי חובה דלא גרע מהיתר נישואין

בעניני גירות ענין ג' סימן ב'

סימן ב. יבאר דאף לסוברים שבזמן שבית המקדש קיים גר לפני קרבן אסור בישראלית פשוט הדבר שבזמן הזה שאין בית המקדש מותר גר בישראלית אף שלא הביא קרבן ושדין זה הוא ברור ואין מקום כלל לדון בדבר

ענף א. יביא מי שכתב לחדש דדין גר בזמן הזה לישא ישראלית תלוי בשני שיטות הראשונים הנ"ל בסימן א' בביאור סוגיין ושלכן לכמה ראשונים בזמן הזה שאין קרבן אסור גר לישא ישראלית מפני חסרון הקרבן

א. בקובץ תורני הנדפס בשנת תשס"ח יש שם מאמר שכתב לחדש שאף שמבואר ברמב"ם והלכה פסוקה כן בשולחן ערוך שגרים בזמן הזה אף שאין מביאין קרבן מכל מקום מותרים להינשא לישראל וכן הלכה רווחת מכל מקום יש דעות מגדולי הראשונים בביאור סוגיין דסבירא להו הלכה למעשה שבזמן הזה שאין קרבן אסורים הגרים להינשא לישראל מדאורייתא

ב. ונראה שם להדיא דכוונתו לכל המפרשים את הסוגיא לענין איסור נישואין לישראלית שהם רש"י והתוספות והרגמ"ה והשיטה מקובצת לכולהו אסור גר בזמן הזה בישראלית ולדבריו הוא איסור דאורייתא

ענף ב. יבאר שפשוט שאין הדבר הנ"ל נכון ומשנה ערוכה בתחילת פרק עשרה יוחסין שגרים מותרים בישראלים וודאי שכוונת המשנה אף בזמן הזה

א. והנה דברים אלו הם תמוהים מאוד וודאי שאינו כן שהרי משנה ערוכה במסכת קידושין בתחילת פרק רביעי פרק עשרה יוחסין דף ס"ט ע"א עשרה יוחסין עלו מבבל כהני לויי ישראלי חללי גרי וחרורי ממזרי נתיני שתוקי ואסופי כהני לויי וישראלי מותרין לבוא זה בזה לויי ישראלי חללי גירי וחרורי מותרין לבא זה בזה גירי וחרורי ממזירי ונתיני שתוקי ואסופי כולם מותרין לבא זה בזה ע"כ הרי דמפורש במשנה דלויים ישראלים גרים וחרורי כולם מותרים זה בזה

ב. והרי הדבר יודע דששה סדרי משנה נסדרו כמה דורות אחרי החורבן (א)שהרי החורבן היה בזמן רבן יוחנן בן זכאי כמבואר בגמרא בגיטין פרק חמישי ובתקנות ריב"ז שבגמרא בפרק רביעי דראש השנה (ב)ומתלמידיו היו רבי אליעזר בן הורקנוס ורבי יהושע בן חנניא כמבואר במסכת אבות פרק ב' (ג)ומתלמידיהם רבי עקיבא כמבואר בגמרא בסנהדרין דף ס"ח ע"א (ד)ומתלמידי רבי עקיבא היו רבי מאיר וחביריו המנויים בגמרא ביבמות דף ס"ב ע"ב (ה)והמשנה נכתבה על ידי רבי יהודה הנשיא הנקרא רבי שהיה תלמיד לרבי מאיר כמבואר בעירובין דף י"ג ע"ב [ואמרו בגמרא בסנהדרין דף פ"ו ע"א דסתם משנה רבי מאיר ואליבא דרבי עקיבא] וכו'] ואף על פי כן מפורש במשנה שישראלי וגירי וכן חרורי מותרים לבוא זה בזה

ג. ואין לומר שכוונת המשנה שרק בזמן עלייתם מבבל היו מותרים שאז בנו בית המקדש והביאו קרבנות [ואף שסתמה המשנה ולא פירשה דמיירי דוקא אז נימא דסמכה המשנה על מאי דקתני שעלו מבבל שזה מלמדנו דקאי על זמן זה של עלייתם מבבל] הא ליתא שודאי אין זה פשט המשנה דודאי משמע שהמשנה מדברת הלכה למעשה ואילו היה הדין כן שהיתר המשנה הוא רק בזמן שבית המקדש קיים וכוונת המשנה דלא כפשטה היו מפרשים זה בגמרא

ה. וביותר שהרי פרק רביעי דמסכת קידושין פרק עשרה יוחסין זה הוא הפרק בש"ס שענינו לבאר כללי יוחסין מי מותר במי ומי אסור במי ומשנה זו שבריש הפרק היא המשנה דהכללים העיקריים שבדבר ואם היה כוונת המשנה להתיר רק בזמן קדום ולדינא אין הדין כן ודאי שהיה הכרח לפרש זה במשנה ולבאר טעם האיסור בגמרא

ענף ג. יביא שמפורש בברייתא ביבמות דף מ"ז ע"א וע"ב דאחר שמל וטבל הרי הוא כישראל לכל דבר ובודאי כלול בזה היתר נישואין לישראלית

א. ובגמרא ביבמות דף מ"ז ע"א וע"ב בברייתא קתני שם כל סדר גירות המילה הודעת המצוות והמילה והמתנה עד שיתרפאה והטבילה וקתני טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבריו ע"כ

ב. וודאי אם אסור לישא ישראלית מפני עיכוב של חסרון בפרט של קרבן שלא קיימו [דבר שבעצם מצד מהות הגירות היה יכול להשלים ולתקן אילו היה בית המקדש קיים] לא שייך לומר עליו הרי הוא כישראל לכל דבריו

ג. ולסוברים דבזמן הבית גר בלא קרבן אסור בישראלית בהכרח דיפרשו דהאי ברייתא מיירי דוקא אחר החורבן

ד. אך עכ"פ לענין אחרי החורבן ודאי דמוכרח להדיא מגמרא זו דמותר בישראלית בלא קרבן

ענף ד. עוד ראיות לדבר הנ"ל שודאי לכולי עלמא גרים בזמן הזה מותרים בישראלית אף שאין קרבן

א. ובמשנה בקידושין דף ס"ט ע"א רבי טרפון אומר ממזרין יכולין ליטהר כיצד ממזר שנשא שפחה הולד עבד שיחררו נמצא הבן בן חורין ע"כ ורבי טרפון נמי היה אחרי החורבן ובגמרא שם דרבי שמלאי אמר עצה זו למעשה והוא היה ודאי אחרי החורבן והנה בעבד שנשתחרר כתב החזון איש הנ"ל בסימן א' ענף ג' דלמפרשים הסוגיא לענין איסור קהל אסור העבד אחרי שנשתחרר עד שיביא קרבן ואם כן שמעינן גם מהאי מתניתין וגמרא דלא כהנ"ל

ב. ובמשנה בקידושין דף ע"ז ע"א רבי אליעזר בן יעקב אומר ישראל שנשא גיורת בתו כשירה לכהונה וגר שנשא בת ישראל בתו כשרה לכהונה ע"כ ולא נזכר בשום מקום שמציאות זו שהזכירה ראב"י באיסורא קאי

ג. ובמשנה ביבמות דף כ"ד ע"ב הנטען על השפחה ונשתחררה או על העובדת כוכבים ונתגיירה הרי זה לא יכנוס ואם כנס אין מוציאין מידו ע"כ ואם כדבריו הרי כל ישראל אסורים בגיורת שהרי לכאורה פשוט דכמו שגר בלא קרבן אסור גם גיורת בלא קרבן אסורה לישראל [שו"ר נידון בענין גיורת לישראל עיין מש"כ בזה לקמן בסימן ד' ענף א' סעיף א'] ויהיה לדבריו כל הנידון כאן במשנה אולי עבור גר או משוחרר [עיין לקמן בסימן ד' ענף א' סעיף ב' דאף לסוברים שבזמן בית המקדש אסור גר בישראלית בלא קרבן יתכן דגר בגיורת מותר] וודאי אין משמעות דברי המשנה כן

ד. ובגמרא בקידושין דף ע"ג ע"א איתא דרש רבי זירא במחוזא גר מותר בממזרת רגמוהו כולי עלמא באתרוגייהו אמר רבא מי איכא דדריש כי האי מילתא בדוכתא דשכיחי גיורי דרש רבא במחוזא גר מותר בכהנת ומותר טענוהו בשיראי הדר דרש להו גר מותר בממזרת אמרו ליה אפסידתא לקמייתא אמר להו דטבא לכו עבדי לכו אי בעי מהכא נסיב ואי בעי מהכא נסיב והילכתא גר מותר בממזרת ומותר בכהנת מותר בכהנת לא הוזהרו כשרות להינשא לפסולים ומותר בממזרת כרבי יוסי ע"כ וודאי משמע דרבא דאמר דמותרים בכהנות וטענוהו שיראי דיבר להם הלכה למעשה ולא רק לימוד מה היה הדין בזמן שהיה בעבר בית המקדש קיים ובעתיד כשיבנה בית המקדש וכן כל שאר הסוגיא ומסקנת הסוגיא דההלכה דמותר בכהנת הכל משמע דמיירי הדברים הלכה למעשה בזמן הגמרא

ה. ובפרט שלדברי הכותב הנ"ל בענף א' הראשונים האוסרים אינם ראשונים לא ידועים אלא רש"י ותוספות ורגמ"ה ושיטה מקובצת בריש פרק שני דכריתות ואם כל הני ראשונים אוסרים בזה הלכה למעשה גרים בזמן הזה להינשא לישראלים שהוא דבר מצוי איך לא נזכר מזה מאומה בפוסקים

ו. ואף אם חלק מהראיות הנ"ל בענפים ב' ג' וד' יש אולי איזה מקום לדון לדחוק בהם מכל מקום ודאי הדבר דכללות כל הדברים הנ"ל מכריחים דין זה לגמרי ואין מקום לדון בדבר כלל ועיקר

ענף ה. במה שהביא הכותב הנ"ל ראיות לדבריו מהחזון איש יבאר דאדרבה בחזון איש מבואר להדיא כנ"ל דבזמן הזה לכולי עלמא גר מותר בישראלית בלא קרבן ושכן מבואר גם באבני נזר שהיתר זה הוא אליבא דשני השיטות בראשונים בביאור הסוגיא

א. והנה בקובץ הנ"ל תמך דבריו לאסור אליבא דרש"י והרגמ"ה והתוספות גר בישראלית בזמן הזה מפני חסרון הקרבן בדברי החזון איש המועתק לעיל בסימן א' מענף א' עד ענף ד' באריכות והביא מכמה מלשונות החזון איש ופירש כוונתו לאיסור

ב. אמנם נראה דברור הדבר דאדרבה מוכרח בדברי החזון איש דדעתו להתיר בזמן הזה גר בישראלית בלא קרבן אף אליבא דהמפרשים דבזמן שבית המקדש קיים בלא קרבן אסור הגר בישראלית ושני ראיות גמורות כן בכוונת החזון איש

ג. שהרי כתב החזון איש [במועתק לעיל בסימן א' ענף א' סעיף ד'] לפרש להני שיטות קושיית הגמרא בדף ט' ע"א אלא מעתה דליכא קרבן לא נקבל גרים דאין כוונת הקושיא דלא נקבלם אלא כוונת הקושיא הוא דנקבלם ונאסרם בקהל עכ"ד ואם זו הקושיא אם כן כשתירצו דמקרא דלדורותיכם נפקא דאינו כן הרי כוונת התירוץ דמהאי קרא נפקא להתירם בקהל בזמן הזה אף בלא קרבן

ד. וביותר שהחזון איש בסיום דבריו [במועתק לעיל בסימן א' ענף ד' סעיף ג'] כתב להקשות להני שיטות וז"ל ועיקר הדבר דבזמן הבית אסור בקהל ובזמן הזה מותר קשה מנא לן דמותר לקהל בזמן הזה דבקרא לא כתיב שמותר ופירוש הרמב"ם [שסובר שגם בזמן הבית מותר בלא קרבן הגר בישראלית] מתיישב טפי וצ"ע עכ"ל הרי דמפורש בחזון איש דלהני שיטות מותר הוא בקהל בזמן הזה ושמפורש הדבר בגמרא מכח ילפותא אלא שהקשה החזון איש דקשה להבין לדידהו הילפותא

ה. ועיין בשו"ת אבני נזר יו"ד סימן שד"מ שגם כן ביאר על דרך דברי החזון איש שיש שני שיטות בראשונים בביאור סוגיין וכמובא מדבריו לעיל בסימן א' עיי"ש ומכל מקום מבואר בדבריו לדבר פשוט שבזמן הזה שאין קרבן לשני השיטות מותר הגר לישא ישראלית עיי"ש

ענף ו. בלשונות שהביא הכותב הנ"ל מהחזון איש להוכיח כדבריו שגר בזמן הזה אסור בישראלית מפני חסרון הקרבן יבאר לדחות ראיות אלו

א. והנה בקובץ הנ"ל רמז בקצרה כמדומה לכמה לשונות ודברים מהחזון איש שמהם כנראה כוונתו ללמוד מה שכתב שם שהחזון איש דעתו אליבא דרש"י ודעימיה לאסור גר בישראלית מפני חסרון הקרבן אף בזמן הזה שאין מקדש ואחר שנתבאר שודאי אין כוונת החזון איש לזה יש להביא לשונות אלו ולפרשם

ב. מה שכתב בחזון איש שם [במועתק לעיל בסימן א' ענף א' סעיף ה' [אליבא דרש"י ודעימיה בביאור הסוגיא] וז"ל והנה נסתיים שמעתתא דאסור בקהל עכ"ל ולמד מזה בקובץ הנ"ל לאסור אמנם ודאי כוונת החזון איש בלשונו זה רק לענין זמן שבית המקדש קיים שיש קרבן וכמוכרח בכוונתו מהנ"ל בענף קודם

ג. מה שכתב בחזון איש שם [במועתק לעיל בסימן א' ענף ג' סעיף ד' בענין עבד אחרי שנשתחרר אליבא דרש"י ודעימיה] וז"ל ולדעת המפרשים דאסור בקהל עדיין אסור בקהל עכ"ל והנה תיבת עדיין בא להורות המשכיות זמן האיסור ומכל מקום נראה דודאי אין כוונתו בתיבה זו להורות אף לזמן הזה אלא כיוון דמיירי שם בעבד שנשתחרר וכתב שם שלענין קדשים יש דבר מחודש שבהיותו עבד היה מותר בקדשים וכשנשתחרר אסור עד שיביא קרבן ועל זה כתב שגם לענין נישואין אליבא דרש"י עדיין הוא אסור עד לקרבן ותיבת עדיין להורות שכן הוא אף שעבר שני שלבים הטבילה לשם עבדות והשחרור וביותר להורות על החידוש שאף שהחסרון בלא קרבן נוגע לשני ענינים שהם אכילת קידושין ונישואין לישראלית ועבד זה כשהיה עבד כבר הותר בלא קרבן לענין אכילת קדשים ואם כן חידוש דאחרי שמשתחרר חוזר דינו לדין מחוסר קרבן לשני הענינים לאכילת קדשים ולנישואין לישראלית וראיה שאין כוונת תיבת עדיין להורות על זמן הזה שהרי לא עסיק שם החזון איש בדבריו הנ"ל בסימן א' ענף ג' כלל בנידון דזמן הזה אלא בנידון דהשוואת דיני עבד לפני שחרור ואחרי שחרור לדיני גר

ד. מיהו הביא שם עוד מדברי החזון איש [במועתק לעיל בסימן א' ענף א' סעיף ה'] שכתב וז"ל ולקמן [דף ט' עמ' א'] אמרו שיפריש מעות ופירשו בתוספות משום שאסור לבוא בקהל עכ"ל וקאי זה על מאי דאיתא בדף ט' ע"א תנו רבנן גר בזמן הזה צריך שיפריש רובע לקינו אמר רבי שמעון כבר נמנה עליו רבן יוחנן בן זכאי ובטלה מפני התקלה ע"כ וכתבו התוספות שם וז"ל צריך שיפריש רובע לקינו לא דמי לזבה ויולדת דלא מפרשי משום דקרבן שלהם להכשירן בקדשים אבל גר מביא קרבן להתירו בקהל עכ"ל והנה זה הרי מיירי לזמן הזה שאין בית המקדש שעל זה קאי הסוגיא דהפרשה ועל זה הביא החזון איש מהתוספות שכתבו שהוא מפני שצריך קרבן להתיר הגר בישראלית

ה. אמנם נראה דמכח כל הנ"ל בענפים קודמים בהכרח גם בזה לפרש דאין הכוונה דהאידנא אסור אלא דסבירא להו להתוספות דאף דהאידנא מותר מכל מקום אף מי שנתגייר בזמן שאין מקדש לכשיבנה מקדש יתחדש עליו איסור בישראלית עד שיביא קרבן ולכן צריך להפריש מיד כדי שכשיבנה בית המקדש לא יבוא לכלל תקלה להמשיך לחיות עם ישראלית בלא קרבן על ידי שכחה [ואולי אף אם נימא דלא יתחדש איסור אלא כיוון שהתגייר בזמן שאין בית המקדש הותר בלא קרבן בישראלית אף ללאחר שיבנה מכל מקום יתכן להבין כוונת התוספות דכיוון דחמיר כל כך קרבן למתגייר בזמן שבית המקדש קיים הצריכו הפרשה וצ"ב אבל אם נאמר דמתחדש איסור כישבנה המקדש ודאי דאתי שפיר כוונת התוספות בפשיטות כמש"כ לעיל] ובעיקר הדין במבואר כאן בסעיף זה אם יתחדש איסור עיין מש"כ בזה עוד לקמן בסימן ג' עיי"ש

בעניני גירות ענין ג' סימן ג'

סימן ג. לסוברים דבזמן שבית המקדש קיים גר כל זמן שלא הביא קרבן אסור בישראלית ובזמן הזה מותר איך הדין בנתגייר בזמן הזה ואחר כך נבנה הבית אם נאסר בישראלית יביא מחלוקת אחרונים בזה ולאידך גיסא בנתגייר בזמן בית המקדש ועדיין לא הביא קרבן ונחרב הבית אם צריך טבילה שניה

ענף א. בדין נתגייר בזמן הזה ואחר כך נבנה המקדש האם צריך קרבן להתירו בישראלית

א. בגמרא בכריתות דף ט' ע"א תנו רבנן גר בזמן הזה צריך שיפריש רובע לקינו אמר רבי שמעון כבר נמנה עליו רבי יוחנן בן זכאי וביטלה מפני התקלה ע"כ והיינו תקלה דשימוש חול במעות קדשים ומבואר מזה דאף שבזמן הזה שפיר הוי גר בלא קרבן וכדילפינן מלדורותיכם מכל מקום כשיבנה בית המקדש ודאי שיצטרך להביא את הקרבן ואף אחר תקנת ריב"ז ומשום שריב"ז ביטל רק את ההפרשה בזמן הזה אבל את עיקר חיוב ההקרבה בכהאי גוונא לא מצינו שביטל וכן מפורש ברמב"ם בהלכות איסורי ביאה פרק י"ג הלכה ה' שלכשיבנה בית המקדש חייב להביא

ב. ובשו"ת אבני נזר יו"ד סוף סימן שמ"ד נראה להדיא דסבירא ליה דלשיטות שבזמן שבית המקדש קיים כל שלא הביא קרבן אסור בישראלית [עיין לעיל בסימן א' המחלוקת בדין זה] ומכל מקום גם לדידהו בזמן הזה מותר כנ"ל בסימן ב' באריכות אם נתגייר בזמן הזה ואחר כך נבנה בית המקדש אף שרמי עליה חיובא דקרבן אבל אינו נאסר בישראלית

ג. אמנם עיין מש"כ לעיל בסוף סימן ב' מדברי התוספות בכריתות דף ט' ע"א שאולי משמע מדבריהם שכן לאסור בכהאי גוונא עיי"ש היטב

ד. ושוב הראוני בשו"ת זכר יצחק סימן כ"ט תשובה מהג"ר זלמן סנדר כהנא שפירא ז"ל ושם בסוף התשובה בסוף עמ' ק"י ועמ' קי"א כתב ללמוד כן מדברי התוספות בכריתות לאסור כשיבנה בית המקדש עיי"ש דבריו [והגר"י שם בזכר יצחק בסימן ל' עמ' קט"ו לכאורה מבואר בדבריו שגם הוא מסכים לראיית הגרז"ס לזה מדברי התוספות אלא שכתב שם כמדומה דדברי התוספות תמוהים עיי"ש כל דבריו]

ה. ואת"ל שכן לאסור בזה לכאורה אף אם כבר נשאה בהיתר בלא קרבן לפני שנבנה בית המקדש מכל מקום כשנבנה בית המקדש חוזר ונאסר בה עד שיביא קרבן

ענף ב. בדין נתגייר בזמן שבית המקדש קיים ועדיין לא הביא קרבן ונחרב הבית אם צריך טבילה שניה כדי להתירו בישראלית

א. בספר זכר יצחק סימן כ"ח עמ' ק"ו טור ב' ועמ' ק"ז טור ב' כתב שם הגר"י לאופן הפוך בנתגייר בזמן שבית המקדש קיים ועדיין לא הביא קרבן והיה אסור בישראלית ואחר כך נחרב המקדש וכתב לחדש שנשאר באיסורו בישראלית ולא דומה לנתגייר אחרי החורבן דבנתגייר אחרי החורבן יש כח בטבילתו להתירו לגמרי אבל בנתגייר בזמן המקדש לא היה כח זה בטבילתו אמנם כתב שם דאם יטבול עתה פעם שניה יותר בישראלית עכת"ד

ב. ושם בסוף סימן כ"ט בתשובת הגרז"ס הנ"ל בענף קודם אחרי שכתב להוכיח מהתוספות בכריתות ט' ע"א כנ"ל בענף קודם דאם נתגייר בזמן הזה ואחר כך נבנה המקדש נאסר עד שיביא קרבן כתב דמזה יש ללמוד לנידון הזכר יצחק בנתגייר בזמן המקדש ואחר כך נחרב שאינו נשאר באיסורו ודלא כדעת הזכר יצחק הנ"ל בסעיף קודם המצריך טבילה שניה בזה [והזכר יצחק שם בסימן ל' סוף עמ' קי"ד ועמ' קט"ו כתב להשיב לו שגם אצלו רשום דמדברי התוספות הנ"ל מוכח שלא כדבריו אלא שדברי התוספות תמוהים בעיניו עיי"ש דבריו]

ג. ופירש שם הגר"ס הטעם לתלות שני הנידונים זה בזה משום דשורש שני השאלות תלוי במה שיש להסתפק בגדר הדברים דבזמן המקדש אינו ניתר בטבילה ובזמן החורבן ניתר בטבילה דיש דרך לומר דבשניהם כח הטבילה שוה אלא דגזירת הכתוב שכשיש מקדש קרבן מעכב וכשאין מקדש אין קרבן מעככ ולדרך זו בנתגייר בזמן המקדש ואחר כך נחרב המקדש ראוי להתירו בלא טבילה שניה ולאידך גיסא בנתגייר בזמן החורבן ואחר כך נבנה המקדש ראוי להצריכו קרבן

ד. ודרך שניה יש לומר בביאור הענין דבזמן שיש מקדש כח הטבילה הוא חלקי ובזמן שאין מקדש חידשה תורה לטבילה כח יותר חזק הפועל את מה שבזמן המקדש פועלים הטבילה והקרבן ביחד ולדרך זו בנתגייר בזמן המקדש ואחר כך נחרב המקדש יש לאוסרו ובנתגייר בזמן החורבן ואחר כך נבנה המקדש יש להתירו

ה. ויש להעיר לדעת הזכר יצחק הסובר בנתגייר בזמן המקדש ועדיין לא הביא קרבן וחרב הבית שכדי להתירו בישראלית צריך טבילה שניה דיתכן שיצטרך גם קבלת מצוות שניה ואולי גם הטפת דם ברית אך יתכן לדחות טענה זו שהרי מבואר בשולחן ערוך דהשלב האחרון של גירות הוא בטבילה וכשעולה מהטבילה אז ניתר בישראלית ואם כן המילה וקבלת מצוות בכל גירות בין בזמן המקדש ובין בזמן החורבן אינם מתירים גמורים וההבדל בין זמן המקדש לזמן החורבן הוא רק לענין הטבילה ולא עיינתי בדבר זה כראוי

בעניני גירות ענין ג' סימן ד'

סימן ד. בדין גר בזמן שבית המקדש קיים לסוברים דבלא קרבן אסור בישראלית ידון בכמה נידונים בדבר

ענף א.

א. בזמן שבית המקדש קיים לאוסרים גר לפני הקרבן בישראלית לכאורה פשוט דהוא הדין דגיורת אסורה בלא קרבן בישראל

ב. וגר שלא הביא קרבן לאוסרים עליו בזמן שבית המקדש קיים לישא ישראלית לכאורה מכל מקום רשאי לישא גיורת שלא הביאה קרבן כיוון ששניהם באותו חסרון ביהדות אך לא מפורש הדבר הגמרא להתיר בזה ויש לעיין אם יש מקום לפקפק בדבר זה וצ"ב

ג. ואם נכון ההיתר הנ"ל בסעיף ב' יש לעיין בחד מינייהו הביא קרבן וחד מינייהו לא הביא קרבן איך הדין אם מותרים זה בזה ולכאורה את זה קשה מאוד להתיר בלא ראיה גמורה ועצ"ב

ד. והעירוני דאת"ל דבשניהם לא הביאו שרי ובחד הביא וחד לא הביא אסור אם כן אם נישאו כששניהם לא הביאו ואחר כך הביא אחד מהם לכאורה נאסר בו אידך עד שיביא

ענף ב.

א. ושו"ר בשו"ת תשובות והנהגות חלק ג' שכתב דיש מחלוקת ראשונים בעיקר קרבן הגר דלדעת הרמב"ם נוהג בין בגברים ובין בנשים ואילו לדעת התוספות ישנים ביבמות דף מ"ו ע"ב נוהג רק בגברים ולא בנשים עכת"ד

ב. ולכאורה כוונתו למבואר שם בתוספות ישנים דבהזאת הדם בזמן משה בקרבנות הנזכרים בסוף פרשת משפטים היזו רק על גברים ולא על נשים ובצירוף למבואר בגמרא בכריתות דף ט' ע"א דלמדו הצורך בקרבן לגר מהא דאבותינו עשו מילה טבילה והזאת דמים עיין שם אך יש לעיין קצת שהרי נזכר בגמרא בכריתות שם לעיל מזה גם ילפותא לענין קרבן הגר מקרא ואכמ"ל

ג. ולעניננו הנה נתבאר לעיל בסעיף ב' לדון דיתכן דיש להתיר לגר שלא הביא קרבן לישא גיורת שלא הביאה קרבן ובסעיף ג' נתבאר דאם היא הביאה והוא לא הביא יותר קשה להתיר כיוון שהיא נשלמה גירותה

ד. ואם כהנ"ל בסעיף א' יש לדון דהנ"ל בענף קודם הוא דוקא לסוברים דבין גר ובין גיורת אסורים בלא קרבן אבל לסוברים דגר בלא קרבן אסור וגיורת בלא קרבן מותרת בישראל אם כן יש לדון דגר שלא הביא קרבן יהיה אסור בגיורת שלא הביאה קרבן כיוון שהוא לא נשלמה גירותו והיא נשלמה גירותה וכמו שגר שטבל בלבד ולא מל אסור בגיורת אף שהיא רק טבלה ולא מלה משום דאצלו שייך מילה ולא נשלמה גירותו בלא זה ואצלה אין שייך כלל מילה ונשלמה גירותה בלא זה

ה. ואת"ל דלא כהנ"ל בסעיף קודם אלא דכיוון דתרוייהו לא הביאו קרבן שפיר דמי יש לעיין אם היא כן הביאה קרבן אם גרע על ידי זה או דילמא אין לקרבנה כלל תורת קרבן הגר ונשאר דינה אחרי הקרבן כמו לפני הקרבן

ו. ובאמור בענף זה ובפרט באמור בסעיפים א' וב' לא עיינתי כראוי

ענף ג.

א. הנה קיימא לן דיש פסולי קהל שמותרים בגרים כמבואר בקידושין דף ע"ג ע"א דלדינא קיימא לן דגר מותר בממזרת וביבמות דף ע"ו שגיורת מותרת בפצוע דכה

ב. ויש לעיין בגר שלא הביא קרבן את"ל כמש"כ לדון לעיל בענף א' דמכל מקום מותר לשאת גיורת שלא הביאה קרבן וביותר אם נימא דמותר אף לישא גיורת שכן הביאה הקרבן איך הדין אם מותר גר שלא הביא קרבן לישא ממזרת וכן עד"ז בגיורת בלא קרבן לפצוע דכה ולכאורה קשה להתיר זה בלא ראיה ברורה

ענף ד.

א. יש לעיין בזמן שבית המקדש קיים ולשיטות דגר בלא קרבן היה אסור בישראלית איך הדין בגר וגיורת שלא הביאו קרבן ונישאו ונולד ולד אם הולד מותר בלא קרבן לישראלית וצ"ב

ב. ואת"ל בנ"ל בסעיף קודם דגר וגיורת שנישאו בלא קרבן הולד אסור בישראלית בלא קרבן יש לעיין אם אחרי שנולד הביאו הוריו קרבן אם ממילא ניתר הילד או שהוא צריך קרבן בפני עצמו

ג. ואולי יש להביא בזה ממש"כ האר"י בספר שער המצוות פרשת יתרו שהשפע מגיע לולד באמצעות נשמות ההורים ויש לפלפל ואכמ"ל

ד. עוד יש לעיין לאידך גיסא אם רק הבן של הגרים הביא קרבן ולא ההורים הגרים אם מועיל הדבר או דעליו לא נאמר כלל פרשת קרבן ורק על המתגיירים

ענף ה.

א. ואת"ל בענף בענף קודם דבגר וגיורת שלא הביאו קרבן ונישאו ונולד להם ילד הולד הנולד צריך קרבן להתירו בישראל יש לעיין בגר וישראלית ונולד ילד וכן יש לעיין בגיורת וישראל ונולד ילד

ב. והנה בגוי שבא על ישראלית קיימא לן דהולד יהודי ולא שמענו להצריכו קרבן ולפי זה אולי יש ללמוד מזה מקל וחומר לגר שנשא ישראלית ונולד ולד שלא להצריך בזה קרבן

ג. אך אין זה הכרח גמור ללמוד מזה לזה דדילמא שאני בגוי וישראלית שהולד לא מתייחס כלל אחרי הגוי משא"כ בגר וישראלית

ד. ואת"ל דבגר וגיורת הולד גם צריך קרבן להתירו בישראל אם כן לנידון הנ"ל בסימן ב' להוכיח שודאי בזמן הזה גר מותר בלא קרבן בישראלית יש להביא ממתניתין בקידושין דף ע"ז והגמרא בדף ע"ח שדנו הלכה למעשה בזמן הזה בולד גר וגיורת לכהונה עיי"ש

ענף ו.

א. לדרך שבזמן שבית המקדש קיים הוא אסור בישראלית לפני הקרבן יש לעיין איך הדין באופן שהוא אנוס באונס גמור מלהביא קרבן בדרגת אונס שפוטרת מהמצוות כגון שהוא בבית האסורים או שגויים מאיימים עליו להורגו האם גם על זה מהני הילפותא דלדורותיכם להתירו בישראלית אם מצד עצם הדבר שגם על זה קאי האי ילפותא או בבנין אב מזמן שאין בית המקדש קיים

ב. ויתכן אולי דלסוברים שאפשר להקריב קרבנות גם בזמן הזה אף שאין בית המקדש ורק שבמציאות אומות העולם מונעים מאתנו דבר זה יותר יש מקום ללמוד מהזמן הזה גם לאונס פרטי בזמן שבית המקדש קיים להתירו ולא עיינתי בדבר זה כראוי

בעניני גירות ענין ג' סימן ה'

סימן ה. בפלוגתת תנא קמא ורבי אליעזר אם למנות את גר במחוסרי כפרה ובסוגיית הגמרא בענין זה

ענף א.

א. במתניתין כריתות דף ח' ע"ב ארבעה מחוסרים כפרה וארבעה מביאין על הזדון כשוגג ואלו הן מחוסרי כפרה הזב והזבה היולדת והמצורע רבי אליעזר בן יעקב אומר גר מחוסר כפרה עד שיזרוק עליו הדם נזיר ליינו ותגלחתו וטומאתו

ב. ובגמ' שם ר"א אומר גר מחוסר כו' ות"ק מאי טעמא לא תני גר כי קתני מדעם דמישרי למיכל בקדשים גר כי קא מייתי קרבן לאכשורי נפשיה למיעל בקהל ע"כ

ג. ויש לעיין אם יש פלוגתא בין ת"ק דלא מנה קרבן הגר לבין רבי אליעזר שכן מנאו בביאור ענינו של גר לפני הבאת קרבנותיו או שבגדרו לא פליגי ורק פליגי בכללי המנין של מחוסרי כפרה אם לכלול יותר את המנין או שרק מי שמסוג החסרון של זב וזבה יולדת ומצורע הוא נמנה במנין

ד. ואת"ל דפליגי בגדרו של גר לפני הבאת קרבנותיו אפשר לדון בזה בשני אופנים חדא דנימא דפליגי דלרבי אליעזר אסור לו לאכול בקדשים לפני שיביא קרבן ואילו לת"ק מותר לו לפני זה לאכול בקדשים ורק לאכשורי נפשיה למיעל בקהל צריך להביא קרבן

ד. ודרך שניה לומר דלכולי עלמא אסור לו לאכול בקדשים ופלוגתייהו הוא דלת"ק אינו גר גמור עד שיביא קרבן ולכן אינו נחשב כמחוסר כפרה שלא כפרה לקדשים הוא מחוסר אלא השלמת כללות יהדותו חסרה לו ואילו לרבי אליעזר לכל מילי הוא ישראל כשר ורק איסור פרטי דאכילת קרבנות יש לו

ענף ב.

א. וברמב"ם בהלכות מחוסרי כפרה פרק א' הלכה א' כתב וז"ל ארבעה הן הנקראין מחוסרי כפרה הזבה והיולדת והזב והמצורע ולמה נקראו מחוסרי כפרה שכל אחד מהן אף על פי שטהר מטומאתו וטבל והעריב שמשו עדיין הוא חסר ולא גמרה טהרתו כדי לאכול בקדשים עד שיביא קרבנו וקודם שיביא כפרתו אסור הוא לאכול בקדשים כמו שביארנו בהלכות פסולי המוקדשין עכ"ל

ב. ובהלכה ב' כתב וז"ל גר ש מל וטבל ועדיין לא הביא קרבנו אף על פי שהוא אסור לאכול בקדשים עד שיביא קרבנו אינו ממחוסרי כפרה שקרבנו עכבו להיות גר גמור ולהיות ככל שאר כשרי ישראל ומפני זה אינו אוכל בקדשים שעדיין לא נעשה ככשרי ישראל וכיוון שיביא קרבנן ויעשה ישראל כשר אוכל בקדשים

ג. ומפורש בדברי הרמב"ם שפוסק הלכה כת"ק ולא כרבי אליעזר ואינו מונה את הגר במחוסרי כפרה ומכל מקום מבואר ברמב"ם שפוסק לדינא שאסור לו לאכול בקדשים אלא שאין זה מכלילו במחוסרי כפרה מהטעם המבואר ברמב"ם

ד. ובפירוש הרגמ"ה לסוגיין [נדפסו דבריו לסוגיין לקמן בדף י' ע"א] כתב וז"ל רבי לית ליה דרבי אליעזר בן יעקב דלמיכל בקדשים מייתי קרבן אלא קסבר לא מייתי אלא לאכשורי נפשיה למיעל בקהל עכ"ל ויש לעיין אם יש משמעות לשון בדבריו אלו דסבירא ליה דלת"ק מותר לו לאכול בקדשים לפני שמביא כפרתו ודלא כרמב"ם או שאין ראיה מדבריו לזה

בעניני גירות ענין ד' מפתחות

ענין ד. בענין זמן חלות הטהרה של הטבילה אם בכניסתו למים או בעלייתו מהמים בדברי הכסף משנה בענין זה ובדברי האחרונים בזה ובדין טבילת גר בזה

סימן א.

<FX9.65>בדברי הכסף משנה בהלכות אבות הטומאות שאין הטמא נטהר על ידי הטבילה עד עלייתו מהמקוה בירורים בשיטתו וכמה נידונים לענין דינא בזהצא

סימן ב.

<FX9.65>בירור כמה פרטי הלכות לדעת הכסף משנה הנ"ל בסימן א' בטבילת כלים ובשיעור העליה הנצרכת ובנפסל המקוה בתוך זמן הטבילה ובנעשה חציצת רובו המקפיד בתוך זמן הטבילהצז

סימן ג.

<FX9.65>בדין טבל ולפני עלייתו נעשה חציצה דרבנן בטבילה ובדין טבל ולפני עלייתו נחסר מים במקוה באופן שמדרבנן פסול המקוהקא

סימן ד.

<FX9.65>במה שיש לדון בחידוש הכסף משנה הנ"ל לענין טבילה דגרים ולענין טבילה דעבדים ובמה שיש לדון נפק"מ למעשה מנידונים אלוקד

סימן ה.

<FX9.65>בדין טבל ולפני שעלה נפטר מהעולם ובטבילת גר באופן זהקט

סימן ו.

<FX9.65>בדין טבילת ידים לאכילת קודש האם גם בזה לדעת הכסף משנה הטהרה בעליה ובדין נטילת ידים לחולין היכא דעושה על ידי טבילה אם גם בזה יש את חידוש הכסף משנה דנטהר בעליהקיב

בעניני גירות ענין ד' סימן א'

סימן א. בדברי הכסף משנה בהלכות אבות הטומאות שאין הטמא נטהר על ידי הטבילה עד עלייתו מהמקוה בירורים בשיטתו וכמה נידונים לענין דינא בזה

ענף א. דברי הרמב"ם בפ"ו מהלכות אבות הטומאות הט"ז ודברי הכסף משנה דנטהר רק בעלייתו מהמקוה ובביאור ראייתו מדברי הרמב"ם ומ"מ לדברי האחרונים בזה והנפקא מינה לדינא מדברי הכסף משנה

א. ברמב"ם בהלכות אבות הטומאה פרק ו' הלכה ט"ז כתב וז"ל הנוגע באב מאבות הטומאות המושלך בתוך המקוה כגון נבלה או שרץ או משכב שהיה במקוה ונגע בו הרי זה טמא שנאמר אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור ונוגע בנבלתם יטמא אפילו כשהן בתוך המקוה מטמאין וכשיעלה מן המקוה זה הנוגע יטהר וכן זב שדרס על המשכב שהוא מונח במקוה הרי המשכב טמא וכשיעלה המשכב מן המקוה יטהר שהרי עלתה לו טבילה עכ"ל

ב. ובכסף משנה שם כתב ששורש דברי הרמב"ם הוא מהתורת כהנים בפרשת שמיני ומהתוספתא במכשירין פרק ב' הלכה ב' ופירש בשו"ת פרי יצחק חלק ב' סימן ל"ה כוונתו דעיקר הדבר שאף בתוך המקוה מקבל טומאה הוא מהתורת כהנים ופרטי הדברים הם מהתוספתא עיי"ש

ג. וסיים הכסף משנה וז"ל ונראה מתוך דבריה [כנראה כוונתו על התוספתא] שהטעם מפני שאין הטמא נטהר אלא בעלייתו מהמקוה לא בעודו בתוך המקוה עכ"ל

ד. וכנראה כוונת הכסף משנה לדייק מלשון הרמב"ם במש"כ בדין הראשון דטהרת הנוגע הוא כשיעלה מן המקוה ולא כתב כשיפסיק לנגוע בנבלה וכן בדין השני שכתב שטהרת המשכב כשיעלה מן המקוה ולא כתב בשעה שיפסיק לדרוס עליו הזב והרי ודאי לטהרה צריך שיפסיק האדם לנגוע בנבלה והזב לדרוס על המשכב ואם כן כוונת הרמב"ם בדבריו שבעלייה נטהר הוא דוקא באופן שגם נפסקו המגעים האלו ואם כן למאי צריך גם את העליה ומזה דייק הכסף משנה שכל זמן שהוא בתוך המים לא נטהר [עוד יש להביא ראיה ממה שכתב הרמב"ם דהנוגע במשכב בתוך המקוה נטמא ואמאי לא נטהר המשכב עצמו בטבילתו וכמבואר לקמן ברמב"ם בזב שדרס שעל ידי טבילה נטהר המשכב ואמנם אפשר לדחוק אולי שמדובר באופן שחלק מהמשכב הוא מחוץ למים אבל סתימת הרמב"ם משמע בכל אופן שהרי כתב באותו לשון שבו כתב לקמן על משכב שנטמא במקוה ושם כתב שבעלייתו נטהר]

ה. והעירוני דאולי מכלל כוונת הכסף משנה לומר עוד דאילו היתה טהרת המקוה לטובל בשעת הטבילה לפני העליה אם כן היה מקום לדון בדבר אם יכול להיטמא בתוך המקוה שהרי כל הזמן טומאתו וטבילתו סותרות זו לזו משא"כ אם הטהרה רק בעליה אם כן בשעה שהוא בפנים יש כאן טומאה בלא טהרה וכשעולה אם ימשיך לגוע בנבילה הרי אף אם ברגע עלייתו יש דברים סותרים אבל רגע אחרי זה שוב יש רק טומאה בלא מטהר ע"כ ולא עיינתי כראוי בדבר זה אם נכון הדבר שבסותרים טומאתו וטהרתו זו לזו ראוי לטהר ויתכן דראוי יותר לטמא ואת"ל כן אם כך כל כוונת הכסף משנה הוא רק כביאור הנ"ל בסעיף קודם ובלאו הכי יתכן דקיצור לשונו של הכסף משנה יותר מורה כהביאור הנ"ל בסעיף קודם בכוונתו ושו"ר בפרי יצחק הנ"ל מש"כ בענינים הנ"ל בסעיף זה [ובענין איך הדין אם יש דברים סותרים בכהאי גוונא עיין עוד בתורת כהנים המובא לקמן בענף ח']

ו. והנה דברי הכסף משנה הנ"ל הם חידוש גדול מאוד בענין זמן הטהרה והאחרונים האריכו לדון בחידושו זה של הכסף משנה עיין בשו"ת אבני נזר חו"מ סימן ע"ב ובאור שמח הלכות מטמאי משכב ומושב פרק י"ב הלכה כ"ב ובשו"ת פרי יצחק חלק ב' סימן ל"ה ובדבר אברהם בהשמטות לחלק ב' ובחלק ג' סימן י"ט מש"כ בזה ועיין עוד בספר המפתח לרמב"ם בהלכות אבות הטומאות הנ"ל מה שהביאו בזה

ז. והנפקא מינה הפשוטה מחידושו זה של הכסף משנה הוא בטמא שטבל במקוה ובהיותו במקוה נגע באוכל אם טמאהו או לא טמאהו ואף על פי שהאוכל בתוך המקוה הרי אין טהרת טבילה לאוכלין וכן נפקא מינה לדינא היכא דבהיותו בתוך המקוה נגע בכלי והיה הכלי חלקו מחוץ למקוה שאינו נטבל עכשיו דלדעת הכסף משנה כלי זה הוא טמא

ענף ב. דברי האבני נזר בענין סברתו של הכסף משנה וישוב לקושייתו

א. ובאבני נזר בחו"מ סימן ע"ב התקשה מאוד בהבנת חידושו זה של הכסף משנה דמאיזה טעם יהיה הטהרה רק בעלייתו והרי בתורה כתיב ורחץ וטהר ולא כתיב ועלה וטהר וכתב לדון שם דאם נכון דין זה אולי צריך לומר שהוא הלכה למשה מסיני עיי"ש

ב. ושמעתי לפרש דביאור טעמו של הכסף משנה הוא דכל זמן שלא עלה לא נשלמה עדיין הרחיצה וודאי שרק הטבילה היא המטהרת ולא עצם העלייה אבל השלמת הטבילה הוא רק בשעה שעלה ולפני כן הוא חצי טבילה והנה לדרך זו לכאורה אין צורך להגיע להלכה למשה מסיני בזה [ורק שאולי יש כאן הלכה למשה מסיני דשיעורין שצריך טבילה שלמה ולא סגי בחצי טבילה]

ענף ג. נפק"מ נוספת מחידוש הכסף משנה בהעריב שמשו בהיותו במים ונידון בהיה החילוף בין יום ללילה בדיוק ברגע של סיום הטבילה

א. בשו"ת אבני נזר חו"מ סימן ע"ב נראה מדבריו עוד נפקא מינה לדינא מחידוש הכסף משנה הנ"ל להיכא דטבל במים ובתוך זמן היותו במים העריב שמשו דלחידוש הכסף משנה עדיין הוא טבול יום עד הערב שמש הבא עיי"ש

ב. ועל פי הנ"ל בסעיף קודם יש לדון לדעת הכסף משנה לו יצויר שטבל במקוה ובדיוק ברגע של הערב שמש אז עלה באופן שבכל הזמן השייך ליום הקודם היה כולו בתוך המים ובכל הזמן השייך ליום הבא היה קצה ראשו למעלה מהמים האם בזה יחשב טבול יום או לא

ג. ושורש הספק בביאור דינא דטבול יום דבעי הערב שמש להשלמת הטהרה האם ענינו שיש מאיזה טעם הלכה שאחרי הטהרה של הטבילה צריך עוד תוספת ריחוק של חילוף הימים ואם כן באופן הנ"ל בסעיף קודם לא נתקיים זה בערב זה כיוון דמיד בטהרתו בטבילה היה כבר הלילה או דילמא ענין הערב שמש הוא שכיוון שלפני הטבילה הוא היה טמא אף שטבל צריך שיתחלף היום מהמצב של טומאה שלפני הטבילה ולצד זה באופן הנ"ל בסעיף קודם נשלמה טהרתו מיד

ד. ולכאורה גם לצד דלא כחידושו דהכסף משנה הנ"ל בענף א' אלא דמיד בהיותו כולו בתוך המים נטהר יש להסתפק ספק זה בגדרי הערב שמש אך למציאות אחרת והוא איך הדין בירד למים בסוף היום באופן שעם תחילת הלילה בדיוק נכנס למים וכל היום שלפניו היה מחוץ למים שתלוי זה באותו ספק בגדר טבול יום שלדרך הראשונה בסעיף קודם עדיין הוא טמא ולדרך השניה הוא טהור

ה. אלא שנראה שבנידון הנ"ל בסעיף ד' אליבא דהצד דלא ככסף משנה שהספק הוא במציאות הנ"ל בסעיף ד' שהיותו במים הוא בלילה כיוון דבקרא כתיב ורחץ במים ואחר כך כתיב ובא השמש אי אפשר לשנות הסדר שלא תקדם הטהרה דטבילה אל ההערב שמש ולכן בנ"ל בסעיף ד' יש להכריע לחומרא

ו. משא"כ לנידון הנ"ל בסעיף ב' אליבא דהכסף משנה שהספק באופן שונה דהיינו במציאות הנ"ל בסעיף ב' שהיותו במים הוא כבר מבעוד יום יתכן דלטהר בזה אינו סותר לסדר שבמשמעות הפסוק והעירוני עוד שלנידון הנ"ל בסעיף ב' אליבא דהכסף משנה לא רק בצד המעשי של הדברים כניסתו למים היא מוקדמת ושונה טובא מהנ"ל בסעיף ד' אלא גם בתוכן של הענין הוא שונה מהנ"ל על פי המבואר לעיל בענף ב' בסברת הכסף משנה שאין העליה מטהרת אלא שהעליה היא סיום הטבילה והטבילה מטהרת ואם כן הכח המטהר נעשה ביום [ויש לעיין עוד בכל הנידון שכאן מסעיף ב' והלאה ויש לפלפל בזה ונכתב רק עיקרי הדברים באופן כללי]

ז. עוד עיין לקמן בענפים הבאים ובסימן הבא נידונים בעוד כמה ענינים אחרים אם יש בהם נפקא מינה לדינא מחידושו של הכסף משנה הנ"ל בתחילת ענף זה

ענף ד. דברי האמרי אמת על דברי הכסף משנה וקושייתו עליו מהתורת כהנים ובישוב קושייתו

א. בספר זכרון תפארת רפאל [להג"ר רפאל לוין ז"ל] עמוד קכ"ב יש מכתב מהגרא"מ מגור האמרי אמת אל הגר"ח ברלין משנת תרנ"ב ובסוף המכתב כתוב דברים בענין זה וז"ל באגב אכתוב לו אשר הראוני שבוע שעברה דבר תימה בכסף משנה סוף פרק ו' מהלכות אבות הטומאות וברמב"ם שם ובתופסתא אין ראיה להדין החדש שהמציא ועוד תמוה לי מדין הראשון שם והוא מהתורת כהנים הובא ברש"י שמיני [פרק י"א פסוק ל"ו] דמה שמעלה הטמאים מטומאתם כל שכן שלא יהיה טמא וכו' והרי כיון שאין נטהר כשהוא בתוך המים אם כן לאו קל וחומר הוא אולי יודע כמ"ע איזה ראיות לדבריו יודיעני נא עכ"ל

ב. וכוונת קושיית האמרי אמת מהתורת כהנים הוא דמבואר שם בתורת כהנים דהא דאם נגע שרץ באדם בתוך המקוה נטמא האדם צריך לילפותא משום דבלי ילפותא היה סלקא דעתין לעשות קל וחומר דכיוון שמקוה מטהר מטומאה שכבר היתה מקל וחומר שמגע בטומאה בתוך המקוה לא יחדש טומאה

ג. ובזה מקשה האמרי אמת דאם הטבילה לא מטהרת ורק בעליה נטהר אם כן הקל וחומר אינו קל וחומר שהרי מקוה לבדו אין לו כח לטהר מטומאה ואמאי יהא סלקא דעתין שבמגע טומאה בתוך המקוה לא יקבל טומאה

ד. וליישב קושייתו הנ"ל על הכסף משנה יתכן לומר וביותר על פי המבואר לעיל בענף ב' סעיף ב' בביאור סברת הכסף משנה דהרי גם לכסף משנה הטבילה בלבד היא המטהרת ולא העליה אלא שהעליה הוא סיום הטבילה ואם כן שפיר יש מקום לסלקא דעתין שכיוון שהטבילה הוא המעשה המטהר אין מגע שבשעת הטבילה מטמא אף על פי שבשעת המגע עדיין לא נשלמה הטבילה והיא באמצעה דמכל מקום כשיעלה דהוי טהרה הוא מכח היותו בזמן הקודם במקוה ולכן הוצרכו לילפותא דיש טומאה בשעת הטבילה

ענף ה. בענין מקומות שנזכר בגמרא לשון ועלה על טהרת טבילה ואם יש מזה ראיה לדברי הכסף משנה הנ"ל

א. בגמרא ביבמות ע"ד ע"ב ופסחים דף ל"ה ע"א ונדה דף ע"א ע"ב איתא טבל ועלה אוכל במעשר וכו' עיי"ש

ב. ובשו"ת אבני נזר חו"מ סימן ע"ב כתב דמשמע מלשון זה דהגמרא כדברי הכסף משנה שאם לא כן למאי אמרו עלה

ג. והנה בגמרא ביבמות שם קתני עלה תנן התם ובגמרא בפסחים אמרו תנינא ובגמרא בנדה אמרו אמר מר ומשנה בלשון דומה לזה איתא בנגעים פרק י"ד משנה ג' ועיי"ש בר"ש בהגה"ה שלזה כוונת הגמרא אמנם בלשון המשנה באמת לא נזכר תיבת עלה אך מכל מקום בלשון הגמרא בג' מקומות נזכר לשון עלה

ד. ובגמרא ביבמות דף מ"ז ע"ב בענין גירות קתני טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבר ובספר ברכת אברהם שם בעמוד קע"ח כתב לדייק מלשון הגמרא טבל ועלה כדעת הכסף משנה והוא כדיוק האבני נזר מהגמ' הנ"ל לענין מעשר

ה. ואת"ל דלא כהכסף משנה צריך לומר דכוונת הגמרא בתיבות ועלה הנ"ל הוא דלפני שעלה רחוק המציאות שיוכל לאכול מעשר [שהרי כנ"ל בענף ד' סגי בעליית משהו וכשכולו בתוך המים איך יאכל] וכן לענין הא דהוא כישראל לכל דבר כל זמן שהוא במים קשה לקיים הדינים הנובעים מזה

בעניני גירות ענין ד' סימן ב'

סימן ב. בירור כמה פרטי הלכות לדעת הכסף משנה הנ"ל בסימן א' בטבילת כלים ובשיעור העליה הנצרכת ובנפסל המקוה בתוך זמן הטבילה ובנעשה חציצת רובו המקפיד בתוך זמן הטבילה

ענף א. בענין אם בכלים גם כן נאמרה חומרת הכסף משנה

א. הובא לעיל בסימן א' ענף ב' סעיף א' שהאבני נזר בחו"מ סימן ע"ב אחרי שהתקשה מאוד בסברת הכסף משנה דן לומר דאם נכון כהכסף משנה אולי צריך לומר שהוא הלכה למשה מסיני

ב. והאבני נזר שם לפי דרכו כתב לדון שאולי בטהרת כלים אין את חומרת הכסף משנה שכיוון שאם נכון שהוא הלכה למשה מסיני שמא נאמרה רק לאדם ועיי"ש מש"כ לפי זה ליישב קושיא על הכסף משנה

ג. אמנם לעיל בסימן א' ענף ב' סעיף ב' נתבאר דבפשוטו סברת הכסף משנה הוא דבעינן סיום הטבילה ורק כשעולה הוא סיום הטבילה

ד. ולפי גדר זה בכוונת הכסף משנה דהוא מפני סיום הטבילה קשה לכאורה לחלק בין אדם לכלים ויותר מסתבר שלדברי הכסף משנה הוא הדין בטהרת כלים

ה. והעירוני דצ"ע בדברי האבני נזר שהרי מפורש ברמב"ם דין זה גם לענין משכב שדרס עליו הזב בתוך המקוה שנטהר רק בעלייתו מהמקוה ואין האבני נזר אצלי עתה לעיין בדבריו אם העיר בזה

ו. ואולי יש לדחוק דכוונתו דהאבני נזר רק לכלים הנעשים ראשון לטומאה ולא בכלים הנעשים אב הטומאה

ז. אך צ"ב דהרי לאדם הנעשה ראשון לטומאה גם כן מבואר ברמב"ם דהוא נכלל בזה ואם כן מנלן לחלק דבאדם בכל גווני ובכלים תלוי אם נעשים אב או ראשון

ח. ואולי יש לדחוק דסבירא ליה דטומאת משכב שאני דחזינן שנעשה המשכב כמו הזב אב הטומאה ולא יורד בדרגת הטומאה כשאר מעבירי טומאה [מלבד דינא דחרב כחלל או טומאה בחיבורין] ולכן התם דינו כהלכות טומאת אדם וצ"ע [אך בלאו הכי נתבאר לעיל בסעיפים ג' וד' בעיקר הנידון דהאבני נזר דלכאורה יותר נראה שלא לחלק כלל בין אדם לכלים]

ענף ב. מחלוקת אחרונים בעליה הנצרכת לכסף משנה אם סגי בעליית משהו מגופו ומבאר דכן נראה דסגי בעליית משהו מגופו

א. בערוך השלחן החדש בהלכות טהרה סימן קל"ה מבואר בדבריו דפשיטא ליה אליבא דהכסף משנה דאם הוציא ידו מהמקוה עדיין לא נטהר שעדיין לא נחשב שעלה וכתב על פי זה דאם בעודו במקוה הוציא ידו ונגע בדבר טהור טמאהו עכ"ד וכנראה דסבירא ליה דבעינן עליית רובו

ב. ובספר דבר אברהם בהשמטות לחלק ב' ובחלק ג' סימן י"ט דן בדבר אם בעינן עליית רובו או דסגי בעליית משהו ומסקנתו דמסתבר דכל שהוציא משהו מגופו באופן המבטל את הטבילה שטבילה בלא משהו זה פסולה סגי בזה להיחשב עליה שהכשיר בה הכסף משנה עכ"ד

ג. וכן מסתבר כדעתו של הדבר אברהם ופלא דברי הערוך השלחן בזה

ד. ולמבואר לעיל בסימן א' ענף ב' סעיף ב' בביאור סברת הכסף משנה דהוא להשלמת הטבילה אם כן ודאי שמוכרח כמסקנת הדבר אברהם דסגי ביציאת משהו

ענף ג. דעת האבני נזר דנראה דסבירא ליה דלכסף משנה אם נפסל המקוה לפני שעלה מהמים פסולה הטבילה והשגה על דבריו על פי הנ"ל בסימן א'

א. ובאבני נזר שם כתב לדון להביא ראיה דלא כהכסף משנה מהא דהטובל בארבעים סאה מצומצמות עלתה לו טבילה אף שבשעה שעולה נחסר מהמים אותם הטיפות העולות עמו ואין כאן ארבעים סאה ולדברי הכסף משנה לכאורה צריך בשעת עליה ארבעים סאה וכתב לפלפל בדין זה היות שהדברים נעשים בבת אחת העליה וחסרון הארבעים סאה

ב. ומשמע מדבריו להדיא דהא מילתא דפשיטא ליה דהיכא דטבל במקוה ובעודו במים לפני שהתחיל לעלות בא אדם ונטל בכלי מים מהמקוה וחסרו מארבעים סאה דלדעת הכסף משנה פסולה הטבילה וכל ספיקו הוא דוקא בגוונא דטבל בארבעים מצומצמות שהחסרון נעשה על ידי העליה

ג. וכן לדבריו היכא דטבל במקוה ובשעה שעדיין כולו בתוך המים נעשה חור במקוה באופן הפסול מדין זחילה [עיין יו"ד סימן ר"א סעיפים נ' ונ"א] לא עלתה לו טבילה כיוון שלפני עלייתו כבר נפסל המקוה

ד. אמנם שמעתי להשיג על זה על פי הנ"ל בסימן א' ענף ב' סעיף ב' דמסתבר דכל טעמו דהכסף משנה הוא דבעינן סיום הטבילה ואם כן אין נפקא מינה איך נעשה סיום הטבילה אם על ידי שעלה מהמקוה או על ידי שנפסל המקוה מדין חסרון ארבעים סאה או מדין זחילה בכולהו בשעה שנסתיימה הטבילה נשלמה טהרתו ובמקום שנפסל המקוה מטעמים הנ"ל או מאיזה טעם שהו מועיל פסול זה להכשיר טבילתו ממש כמו עליה מהמקוה

ה. ויש מקום לדון בדבר דאולי פיסול המקוה אין זה חסרון ברחיצה אלא בהכשר ועדיין לא נשלם המעשה של ורחץ אבל פשטות הדברים יותר מסתבר שבנפסל המקוה נמי לפי הכסף משנה הפסול נידון כעליה ובאותה שעה נשלמה טבילתו וטהור

ענף ד. בטבל ונעשה חציצה ברובו המקפיד לפני שעלה מהמים

א. וכן נפקא מינה בפשוטו מהדברים הנ"ל בענף קודם לענין היכא דלפני שעלה מהמקוה נעשתה בו חציצת רובו המקפיד דהוי חציצה דאורייתא דלדעת האבני נזר לכאורה נפסלה הטבילה ואילו לביאור הנ"ל דהוא השלמת הטבילה הרי בעשיית חציצה זו נשלמה הטבילה

ב. ואולי יש לומר דבזה גם האבני נזר יודה ומשום דחציצה הוא כסיום מעשה הרחיצה על ידי עליה ששניהם ענינם שהוא נפרד מהמים המטהרים אותו והרי הוא בכלל ההלכה למשה מסיני דעליה וכן אם מאיזה שורש אחר למדו להצריך עליה גם חציצת רובו אפשר דנכלל בזה משא"כ בנפסל המקוה שאין זה הבדל ברחיצה אלא בהכשרו של המקוה

ג. וכן את"ל לדון בסברא הנ"ל בענף ג' סעיף ה' יש לומר דלענין רחיצה יותר דומה לעליה אך בלאו הכי נתבאר שם בענף ג' סעיף ה' דיותר מסתבר דלא כהחילוק דהתם

ד. והחילוק הנ"ל בענף ג' סעיף ה' מיירי לנידון לפי ההסבר בסימן א' ענף ב' סעיף ב' מצד השלמת הטבילה והחילוק שבענף ד' סעיף ב' מיירי לדעת האבני נזר הנ"ל בסימן א' ענף ב' סעיף א'

בעניני גירות ענין ד' סימן ג'

סימן ג. בדין טבל ולפני עלייתו נעשה חציצה דרבנן בטבילה ובדין טבל ולפני עלייתו נחסר מים במקוה באופן שמדרבנן פסול המקוה

ענף א. נידון על פי הנ"ל בסימן קודם בדין טבל ולפני שעלה נזדמן לו חציצה דרבנן של מיעוט המקפיד או רובו ואינו מקפיד

א. נתבאר לעיל בסימן א' ענף ד' דלכאורה בטבל ובתוך היותו במים נזדמנה לו חציצת רובו המקפיד אף לסברת הכסף משנה נטהר ואדרבה נקדמה טהרתו דבשעה שנעשתה החציצה אף לפני שעלה דזהו שעת סיום הטבילה [ועיי"ש שאולי לדעת האבני נזר אליבא דהכסף משנה אינו כן]

ב. ואם נכון כן דבחציצת רובו המקפיד מיד כשנעשתה החציצה נטהר יש לעיין היכא דטבל ולפני שעלה נזדמנה לו חציצה דרבנן דרוב ואינו מקפיד או מיעוט המקפיד [ובאמת שבדרך כלל במציאות כל חציצה שמזדמנת בהיותו בתוך המים הוא רק של מיעוט וממילא אם אינו מקפיד לא חוצץ כלל ואם מקפיד הוא חוצץ רק מדרבנן] איך יהא הדין בזה

ג. דהנה בזה שהחציצה רק במיעוט בשעה שנזדמנה לו החציצה אי אפשר לו עדיין ליטהר כיוון שמדאורייתא עדיין לא נסתיימה הטבילה שהרי חציצת מיעוט המקפיד מדאורייתא כמאן דליתא דמי

ד. ובשעה שעולה מהמים שאז מדאורייתא ודאי הוי סיום הטבילה ואז חלה מדאורייתא טהרתו מכל מקום יש חסרון בשעה זו שמדרבנן אין זה כלל שעת טבילה מפני חציצת מיעוט המקפיד שעליו ואם כן לכאורה בזה מדרבנן לא תועיל כלל טבילה זו והוא דבר מחודש שיהיה בזה אף אחרי עלייתו מהמקוה יותר חמור הדין בחציצה דרבנן מאשר בחציצה דאורייתא דרוב המקפיד

ה. אך יש מקום לדחות ולדון להכשיר דכיוון שכל חציצת מיעוט המקפיד דגזרו בה רבנן הוא גזירה אטו רובו המקפיד וברובו המקפיד נכשר בטבילה זו ממילא גם במיעוט המקפיד לא החמירו אך אין זה דבר כל כך ברור כיוון שבשעה שנעשתה החציצה באמת מעיקר הדין כך הוא שברוב המקפיד מיד נטהר ואילו במיעוט המקפיד עדיין מדאורייתא לא נטהר ואם כן אפשר שאף לאחר שעלה לגמרי מהמים אין הכרח שלא להחמיר במיעוט המקפיד יותר מאשר ברוב המקפיד ועדיין צ"ע

ו. ועוד טעם יש שני להכשיר [והוא קרוב אל הטעם הראשון הנ"ל אך בקצת שינוי] דיש לומר דגדר הגזירת חכמים דמיעוט המקפיד הוא להתייחס אל זה מדרבנן כאילו זה כן חציצה אף שבאמת אינו חציצה ואם כן יש לומר דכיוון שלפי היחס לזה כחציצה ראוי הוא להיטהר מרגע שנזדמנה לו החציצה ועדיין לפני שעלה אף שלא מועיל זה לטהרו באמת לפני שעלה כיוון שאז מדאורייתא עדיין לא נסתיימה הטבילה אבל מועיל זה לטהרו אחרי שעלה כיוון שלפי היחס לזה כחציצה היה ראוי להיטהר מיד לפני כן כשנזדמנה החציצה ולפי האמת הדאורייתא ראוי להיטהר בזמן שיצא מהמקוה

ענף ב. נידון על דרך הנ"ל בענף קודם להיכא דנתמעט שיעור המקוה באופן הפוסל מדרבנן ולא מדאורייתא

א. וכן על דרך הנ"ל בענף קודם יש לדון למה שנתבאר לעיל בסימן ב' ענף ג' דבשו"ת אבני נזר מבואר דאם בהיותו בתוך המים לפני שעלה נתמעט המקוה מהשיעור לכסף משנה נפסלה הטבילה אך נתבאר שם דיותר מסתבר שלא נפסלה ומשום דבפסול המקוה נסתיימה הטבילה ונידון זה כעליה

ב. והנה במקוה לטבילת כלים לטהרה מטומאה מבואר בגמרא בנזיר דף ל"ח דמדאורייתא סגי ברביעית ומדרבנן צריך ארבעים סאה [ועיין בתוספות בעבודה זרה דף ע"ה ע"ב דלטבילת כלים הנקחים מעכו"ם הנוהג גם בזמן הזה חמיר טפי וצריך מהתורה ארבעים סאה דהוקש לנדה עיי"ש ועיין מש"כ בכל האמור בסעיף זה באריכות בביאורים למסכת מקואות פרק א' משנה ז' ובביאורים לשו"ע ביו"ד סימן ר"א סעיף א' ואכמ"ל]

ג. ואם נכון כהנ"ל בסעיף א' דבנתמעט המקוה מארבעים סאה בטבילת אדם בשעת המיעוט נחשב כעלייתו מהמקוה ונטהר יש לדון בכלי שנטבל במקוה של ארבעים סאה ובהיותו בתוך המים נתמעט המקוה מארבעים סאה באופן שכשר מהתורה לכלי זה ופסול מדרבנן איך יהיה הדין ושורש הנידון הוא כעין הנידון הנ"ל בענף קודם לענין חציצה דרבנן במיעוט המקפיד או ברוב שאינו מקפיד

ד. ועוד יש לדון על דרך זה במבואר ביו"ד בסימן ר"א סעיף א' דשיעור מקוה הוא אמה על אמה ברום ג' אמות ושצריך השיעור להיות בשוחקות עיי"ש ויש נידון אם דין שוחקות הוא מדאורייתא או מדרבנן ועיין מש"כ בזה באריכות בביאורים למסכת עירובין פרק ראשון ואת"ל דהוא מדרבנן אם כן יש לדון היכא דנתמעט בהיותו במים השיעור רק של השוחקות שהפסול הוא רק מדרבנן

בעניני גירות ענין ד' סימן ד'

סימן ד. במה שיש לדון בחידוש הכסף משנה הנ"ל לענין טבילה דגרים ולענין טבילה דעבדים ובמה שיש לדון נפק"מ למעשה מנידונים אלו

ענף א. יבאר דגם בטבילת גרות וטבילת לעבדות לכאורה תלוי הדבר בנידון הכסף משנה אם חל הגירות או העבדות מיד בכניסת כולו למים או רק ביציאתו

א. קיימא לן דבגירות צריך מילה וטבילה וקבלת מצוות ומבואר בגמרא ביבמות דף מ"ז ע"ב דהטבילה הוא החלק האחרון ואחרי זה מיד הרי הוא כישראל לכל דבר וכן מבואר בשולחן ערוך ביו"ד סימן רס"ח סעיפים א' וב'

ב. ולדעת הכסף משנה בהלכות אבות הטומאה סוף פרק ו' דאין הטמא נטהר עד עלייתו מן המקוה לכאורה הדבר פשוט דכן הוא לדבריו גם בטבילת גרים דקיימא לן שבסיום הטבילה הרי הוא כישראל לכל דבר דלדברי הכסף משנה הוא רק בשעה שעולה מהמקוה ואם דלא כחידוש הכסף משנה זה מיד בשעה שכולו בתוך המים

ג. וכן על דרך זה לענין טבילת עבדים דהיינו שטובל מגיותו לעבדות דלדעת הכסף משנה הוא נעשה עבד רק בשעת עלייתו מהמים ואם דלא כדברי הכסף משנה עוד בהיותו במים הוא מתהפך מגויות ליהדות

ד. וכן נראה לענין טבילת עבדים לעבדות באור שמח בהלכות מטמאי משכב ומושב פרק י"ב הלכה כ"ב עיי"ש

ה. ובאבני נזר חו"מ סימן ע"ב הביא ראיה לדברי הכסף משנה דרק בעליה נטהר מלשון הגמרא ביבמות דף ע"ד ע"ב ופסחים דף ל"ה ע"א ונדה דף ע"א ע"ב דאיתא שם טבל ועלה אוכל במעשר ומדקתני עלה משמע ככסף משנה והנה גם בגמרא ביבמות דף מ"ז ע"ב לענין גירות קתני טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבר ובספר ברכת אברהם ליבמות שם דייק מדקתני עלה דרק בעליה נעשה ישראל והביא מזה ראיה לדברי הכסף משנה והנה ביבמות מ"ז כאמור מיירי לגירות ושמע מינה כהנ"ל דהיינו הך אלא דעיקר ראייתם דהאבני נזר והברכת אברהם אינה מוכרחת משום דיש לומר דקתני עלה מפני שלנפק"מ למעשה נוגע זה רק כשעלה דאיך יאכל מעשר בתוך המים וכן בהיותו במים אינו יכול לישא ישראלית ולעשות שאר רוב עניני ישראל

ו. ולדעת האבני נזר בחו"מ סימן ע"ב שהתקשה בטעם חידושו דהכסף משנה שרק בעליה נטהר וצידד לומר שהוא הלכה למשה מסיני ועל פי זה דן לומר שם שבכלים אינו כן דלא על זה נאמרה ההלכה יש מקום לדון דלפי זה שמא גם לחלק דרק לטבילה לטהרה נאמרה ההלכה ולא לטבילה לגרות ולעבדות אלא דלעיל בסימן א' ענף ב' ובסימן ב' ענף א' נתבאר דהפשטות לכאורה דביאור הכסף משנה הוא דבעינן סיום הטבילה ושלכן קשה לחלק בן אדם לכלים ועל דרך זה גם לעניננו לפי ביאור זה בכוונת הכסף משנה רחוק לחלק בין טבילה דטהרה לבין טבילה דגרות

ענף ב. ידון בנפקא מינה בנידון הנ"ל לטבל ביום וסיים בלילה

א. והנה בשולחן ערוך ביו"ד בסימן רס"ח ובביאור הגר"א שם מבואר דיש שיטות דסבירא להו דטבילת גר בלילה פסולה אף בדיעבד ויש מכשירים עיי"ש

ב. ויש לדון היכא דטבל ביום ולא הוציא ראשו מהמים עד שנעשה לילה אם כשרה טבילתו או פסולה לפוסלים בלילה ולכאורה תלוי זה בחידושו של הכסף משנה מיהו יש חילוק בדיני בית דין בין תחילת דין לסוף דין ואם כן יתכן דאם התחילה הטבילה ביום יש בזה צד קולא מכח זה

ענף ג. בענין ראיית בית דין בשעת הטבילה אם צריך לראות גם בשעת יציאה

א. עוד יש לדון דמבואר בשולחן ערוך ביו"ד בסימן רס"ח ובביאור הגר"א שם מחלוקת ראשונים אם מעכב בית דין בשעת הטבילה של גר ועל כל פנים לענין מעשה ודאי שמקפידים מאוד שיהיה בית דין בשעת טבילת גר

ב. ובשיטות שמובאות בשולחן ערוך שם עולה דאף המחמירים בזה גם בדיעבד מכל מקום מודו דאין בניו נפסלים ולפי ראייתם שם מוכח דאף בני גיורת כך [אף שיהדות תלוי יותר באמא]

ג. אבל כמדומה דלדעת הנמוקי יוסף ביבמות יש להחמיר בזה בדיעבד לגמרי אף לפסול בנים ואת הגמרא תירץ באופן אחר מהם אך לא ברור אם מכריע לגמרי לדינא כשיטתו אבל ודאי שמצדד כן

ד. עוד חומרא יש בענין בדגול מרבבה שם שכתב דכל צדדי הקולא בטבילה בלא בית דין הוא דוקא בגר גדול שיש קבלת מצוות אבל בגר קטן שמגיירים אותו על דעת בית דין שהטבילה היא הכל בזה לכולי עלמא צריך בית דין עיי"ש ומשמע לכאורה דדבריו אלו לעיכובא ויש לעיין בדבריו אמאי לא מתחשב במילה ויש לפלפל ולענין גיורת קטנה שיש רק טבילה אפשר דיותר אלימי דבריו

ה. ויש לדון לדעת הכסף משנה הנ"ל איך הדין בראו הדיינים את כניסת האדם למים ולא ראו את יציאתו ועזבו את המקום לחדר שני ואחר כך יצא הגר מהמים ובא לחדר השני וראוהו הדיינים אם סגי בזה שהרי עיניהם הרואות שיצא או שצריך שיהיו בית דין נוכחים בשעת היציאה עצמה מהמים

ו. עוד יש לדון את"ל להקל באופן דסעיף קודם איך הדין ביצאו בית דין מהמקום והלכו לדרכם ולא ראוהו חוץ למים לעולם אם מכל מקום סגי זה שידוע וברור בלא ספק שיצא מהמים שהרי הוא עומד לפנינו ואת הכניסה ראו בית דין או שבזה יותר גרוע מאופן דסעיף קודם

ענף ד. ידון להביא ראיה להקל בנידון הנ"ל בענף קודם מדברי השולחן ערוך ביו"ד בענין טבילת אשה גיורת

א. והעירוני דלכאורה מפורש הדבר לדינא בשולחן ערוך להקל בלא ראו בית דין יציאת הגר והוא במש"כ ביו"ד בסימן רס"ח בטבילת אשה גיורת שמושיבין אותה נשים במים עד צוארה ואז הדיינים נכנסים ורואים טבילתם ויוצאים מפני צניעות ואז היא יוצאת

ב. והנה ודאי שניתן לעשות את הדבר באופן שיוצאים ידי כל חששות הנ"ל בענף קודם והוא שבית דין יראו אותה מוציאה ראשה מהמים ואין בזה חסרון צניעות דהוא בדיוק כמו שראוה לפני שהכניסה ראשה למים ומיד יצאו הבית דין לפני שמוציאה שאר גופה ויודיעו לה מתחילה לשהות אחרי הוצאת ראשה עד שתראה שיצאו הדיינים

ג. אבל רהיטת לשון השולחן ערוך לכאורה משמע דיוצאים ועל כל פנים שרשאים לצאת מיד אחרי שהכניסה את ראשה למים וכולה במים ואין צריך לשהות עד שיצא משהו ממנה מן המים ושמע מינה מזה להקל בנידון הנ"ל בענף ג' סעיף ה'

ד. ויתירה מזו דאולי משמע בשולחן ערוך להקל יותר מזה דהיינו אף באופן הנ"ל בענף ג' סעיף ו' שהרי לא מפורש בשולחן ערוך שצריכים להמתין לה הדיינים בחדר אחר לראותה מחוץ למים

ה. וצ"ע למעשה אם יש מקום להדר שיראו הדיינים את היציאה מהמים שאין צריך כלל לדבר אף לכתחילה ונראה דבגברים יש מקום להחמיר בדבר שהרי אין שום ענין להזדרז לצאת אבל בטבילת נשים יתכן אולי שאין כדאי לשנות ממה שנראה בלשון השולחן ערוך וצ"ב

ו. ומכל מקום אף אם נימא להקל בנ"ל בענף ג' סעיף ה' אין מזה ראיה לענין להקל בלילה בנידון הנ"ל בענף ב' משום דיש לומר דזה חשיב כראיית הדיינים ואף אם נימא להקל בנידון הנ"ל בענף ג' סעיף ו' אף מזה אין ראיה להקל בנידון דסיום בלילה משום דיש לומר דיתכן דאף זה סגי להיחשב ראיה אף על היציאה כיוון שהיציאה ידועה לכולם

ענף ה. דברי האור שמח דנפקא מינה מדברי הכסף משנה לדין הגמרא ביבמות דף מ"ו ע"א בטבילת עבדים דיש להשתעבד בו הבעלים ודיוקי הלשונות שכתב מהרמב"ם והטור ושולחן ערוך בדין זה

א. באור שמח הלכות מטמאי משכב ומושב פרק י"ב הלכה כ"ב הביא ראיה לדברי הכסף משנה הנ"ל מדברי הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה פרק י"ג הלכה י"א בדין טבילת גר דקיימא לן ביבמות דף מ"ו ע"א שיש להשתעבד בו מיד בטבילתו כדי שלא יעשה הטבילה לשם בן חורין ויפקע עבדותו וכתב בזה הרמב"ם שצריך להשתעבד באופן שעולה מהמים והוא משועבד ומבואר בזה כדברי הכסף משנה

ב. אמנם הביא שם שבטור ביו"ד סימן רס"ז ובשולחן ערוך שם סעיף ט' שינו מלשון הרמב"ם וכתבו רק שצריך להשתעבד בו בהיותו במים וזה משמע דלא כדברי הכסף משנה עכת"ד עיי"ש

ג. ויש להעיר דאם דלא ככסף משנה אם כן צריך לכאורה להשתעבד בו מתחילת היותו במים וגם חומרא זו לא נזכרה בדברי הטור ושולחן ערוך שם ואם כן על כרחך צריך לומר לכאורה שקיצרו ואם כן לכאורה אין כל כך ראיה מדבריהם דלא כדברי הרמב"ם

ד. ועיין ברמב"ם בהלכות עבדים פרק ח' הלכה י"ט שגם כן הזכיר דין זה ושם לא פירש שצריך עד עלייתו וצריך לומר שקיצר וסמך על מה שכתב בהלכות איסורי ביאה

בעניני גירות ענין ד' סימן ה'

סימן ה. בדין טבל ולפני שעלה נפטר מהעולם ובטבילת גר באופן זה

ענף א.

א. יש לדון במי שטבל ובתוך היותו במים נפטר מן העולם האם עלתה לו טבילה ואם נימא בכל טובל שמיד בכניסתו למים נטהר ודאי שגם באופן זה נטהר

ב. אבל הנידון הוא על פי חידוש הכסף משנה בהלכות אבות הטומאה סוף פרק ו' הנזכר לעיל בסימן א' שהטמא נטהר רק בעלייתו מן המקוה איך הדין בזה

ג. והנה נתבאר לעיל בסימן ב' ענף ד' דבנעשה חציצה בהיותו במים שפיר דמי כיוון דהוא סיום הטבילה ואם כן גם במת לכאורה יש לומר כן שבשעה שנסתלקה נשמתו הוי סיום הטבילה

ד. אבל הרי בשעה שנסתלקה נשמתו הוא מת שאין לו טהרה הלכתית ואם כן לכאורה לסברא הנ"ל דהכסף משנה באמת בזה לא נטהר בטבילתו ועצ"ב

ענף ב.

א. והנה בישראל שטבל לטהרתו מטומאה ונפטר בתוך המים אף שיש לדון בספק הנ"ל בענף קודם לענין אופן שהטבילה היא מצוה אם זכה לקיים מצוה זו [ואולי גם לענין אם זכה להיפטר מהעולם בטהרה ויש לפלפל]

ב. אבל מכל מקום אין בזה לכאורה נפקא מינה לענין הלכה למעשה באיזה דבר שהוא אם חלה טהרת טבילתו או לא חלה

ענף ג.

א. אמנם מה שיש לדון בזה הוא לענין גר והוא שיש לדון בגר שמל וקיבל עליו מצוות ואחר כך טבל וקיימא לן בגמרא ביבמות דף מ"ז ע"ב ובשולחן ערוך ביו"ד בסימן רס"ח שהשלב האחרון של הגירות הוא בטבילה וכיון שנסתיימה טבילתו הרי הוא כישראל לכל דבר עיי"ש

ב. ובזה יש לדון בגוי שטבל לגירות ובהיותו בתוך המים נפטר האם חלה הגירות או שלא חלה הגירות ואף שלנפקא מינה הרגילה בדרך כלל בגר אין כאן נפקא מינה שהרי הוא מת ואין יכול לישא ישראלית ואין יכול לקיים מצוות ולהיאסר בעבירות

ג. אך מכל מקום יש הרבה דברים ששייך בהם נפקא מינה לדינא מנידון זה חדא לרבי שמעון ביבמות דף ס"א ע"א שמת עכו"ם אינו מטמא באהל ופסק כוותיה הרמב"ם [אבל התוספות ביבמות דף ס"א ע"א פסקו כחכמים דפליגי עליה ועיין מש"כ בביאורים ליבמות שם] האם יטמא

ד. וכן נפקא מינה לענין ירושה דקיימא לן בקידושין דף י"ז ע"ב דגוי יורש את אביו מדאורייתא אבל אם נתגייר חד מהם או שניהם אין בזה ירושה דאורייתא

ה. וכן נפקא מינה אם הוא מת מצוה אם כהן מיטמא לו

ו. וכן לענין אם אפשר לקברו בין ישראל

ענף ד.

א. ומעשה שהיה בגר שהכין עצמו זמן רב לגירות והיה חסר רק הטבילה וחלה מאוד ואמרו הרופאים שאם יטבול ודאי שהטבילה תקרב הפטירה ורצה מאוד לטבול אפילו אם ימות על ידי זה כדי לזכות להיות מעם ישראל

ב. ויש לדון אם מותר לקיים רצונו בהפסד חיי שעה של זמן מועט מאוד על ידי זה ובפרט היכא שאין מסייעים לו אלא שהוא עצמו עושה את זה ורק אין מונעים ממנו או שמסייעים לו רק בהכנות לזה כגון להביא רכב לקחתו למקוה

ג. וכן יש לדון עליו עצמו אם מותר לו לעשות כדבר זה ואולי הוא עצמו פשיטא דשרי ואכמ"ל

ד. אמנם הנידון היה שיש שאמרו שאף לצאת חי מהטבילה לרגע אחד לא יוכל ובזה לפי הנ"ל בענף קודם יש לדון אם בכלל היה נעשה גר על ידי טבילה כזו

ענף ה.

א. בנידון אם מותר לגר לטבול כשזה מסכן אח חייו שו"ר בשו"ת קובץ תשובות מהגריש"א חלק א' סימן ק"ו נידון בענין מילת גר היכא שיש לנכרי סכנת חיים על ידי המילה אם מותר למול כדי להתגייר עיין שם כל דבריו ולכאורה שוים הנידונים זה לזה

ב. מיהו לפעמים יש חילוק שבטבילה אם מסכן חייו מכל מקום בדרך כלל ודאי שיזכה להיות יהודי ולהרויח רצונו אבל במילה הרי אף לאחר שנימול אינו יהודי עד שיטבול כדקיימא לן בגמרא ביבמות בדף מ"ו ואם כן לכאורה עיקר הנידון רק היכא שברור שיספיק גם לטבול אחרי המילה מיהו כל מה שממתינין בגר בין המילה לטבילה הוא רק מפני הסכנה ואם אינו חושש לזה יכול מיד אחרי המילה לטבול

ג.ועיין בגמרא בעבודה זרה בדף י' ע"ב בענין קטיעה בר שלום דמבואר שם שהיה חשיבות רבה למה שמל לפני מותו אף שנראה שם להדיא שלא טבל אחר כך ולפי זה אולי יש מקום לדון אם רשאי למול בסכנת חיים אף היכא שלא יספיק אחרי כן לעשות טבילה

ד. אך יש לעיין בראיה מהגמרא בעבודה זרה הנ"ל דהנה ביבמות דף מ"ו ע"א פליגי תנאי בגר שמל ולא טבל לרבי אליעזר הוי גר ולרבי יהושע וחכמים לא הוי גר ובגמרא שם בעמוד ב' פסק רבי יוחנן דאינו גר עיי"ש ושמא יש לומר דבמעשה דקטיעה בר שלום היה זה לפני שהוכרעה ההלכה ושמא היה זה במקומו של רבי אליעזר והיה שם הלכה כמותו על דרך הגמרא בשבת בדף ק"ל ע"א עיי"ש ולכן שפיר היה הוא גר אף במילה לבד וצ"ב

בעניני גירות ענין ד' סימן ו'

סימן ו. בדין טבילת ידים לאכילת קודש האם גם בזה לדעת הכסף משנה הטהרה בעליה ובדין נטילת ידים לחולין היכא דעושה על ידי טבילה אם גם בזה יש את חידוש הכסף משנה דנטהר בעליה

ענף א. בדינא דסתם דידים לאכילת קודש צריך טבילה [ולא כתרומה שסגי בנטילה] ידון בטבילה זו האם הטהרה נשלמת בשעת הטבילה או רק כשמעלה את ידיו ובעוד פרטים השייכים לזה

א. והנה במשנה בחגיגה דף י"ח ע"ב תנן נוטלין לידים לחולין ולמעשר ולתרומה ולקודש מטבילין

ב. ופירש רש"י שם וז"ל נוטלין לידים לחולין ולמעשר ולתרומה די להן בנטילה דכלי שאין בו אלא רביעית מים ולקודש מטבילין אבל לאכול שלמים או חטאת ואשם לכהנים יש מעלה שצריך להטביל ידים בארבעים סאה ואף על פי שאינן אלא סתם ידים שלא נגעו בטומאה דאורייתא המטמאה את כל הגוף עכ"ל

ג. ויש להסתפק בטבילה זו של הידים לקודש אימתי חלות הטהרה האם בשעה שנכנסו ידיו למים או רק בשעה שעלו מן המים ונפקא מינה האם בשעה שידיו או ידו אחת עדיין בתוך המים אם יכול כבר לאכול קודש

ד. ולכאורה מסתבר שתלוי זה בנידון דהכסף משנה לענין טבילת כל גופו שהרי טבילת ידים במקוה לקודש הוא רק תקנת חכמים ומסתבר שהשוו טהרה זו לטהרה דאורייתא בטבילת כל גופו מטומאה דאורייתא דכל דתקון דרבנן כעין דאורייתא תקון

ה. והעירוני להסתפק לצד שכל שלא הוציא ידיו עדיין לא נטהרו ידיו איך הדין אם החמיר על עצמו ובמקום לטבול רק ידיו טבל כל גופו והוציא ראשו שבזה חשיב סיום לטבילת כל גופו אבל ידיו עדיין לא הוציא האם מכל מקום מהני דאף שאין כאן סיום טבילת ידיו אבל יש לומר דטבילת כל גופו שנסתיימה מטהרת טפי מטבילת ידים [ולכאורה יותר מסתבר בנידון שבסעיף זה להתיר]

ו. ועיין מש"כ ספק כעין זה בביאורי אגדות למסכת שבת דף ק"ח ע"ב ודף ק"ט ע"א ונדפס בדברי יעקב בכרך חמישי עמוד רל"ז

ענף ב. בהא דלאכילת פת של חולין סגי בנטילה ולא בעינן טבילה ומכל מקום גם טבילה מועילה איך הדין בטבילה זו אם הטהרה נשלמת בטבילה או רק בהעלאת ידיו

א. והנה לחולין מפורש במשנה בחגיגה הנ"ל שסגי בנטילת ידים ואין צריך טבילת הידים וכן פשוט בכל דוכתי וכן עושים תמיד אמנם מבואר בשולחן ערוך באורח חיים בסימן קנ"ט מסעיף י"ד עד סעיף כ' וסימן ק"ס סעיף ז' וט' שמכל מקום גם בדין נטילת ידים לאכילת פת של חולין יכול במקום לעשות נטילה לעשות טבילת הידים במי מעין או במי מקוה ובמשנ"ב בסימן ק"ס ס"ק ל"ח מבואר דהוא הדין במי הים ועיי"ש בפרטי הדינים של מעין ומקוה לזה

ב. וכן נוהגים רבים למעשה בים להטביל ידיהם לצורך אכילת פת ועיין במשנ"ב בסימן ק"ס ס"ק ל"ח שנראה להדיא בדבריו דמי הים כשרים דוקא להטביל בהם אבל אם ממלאם בכלי ונוטל מהם פסול מפני שמבואר בשולחן ערוך שם בסעיף ט' דמים מלוחים שאין הכלב יכול לשתות מהם כשרים דוקא לטבילה ולא לנטילה ומי הים כל זמן שלא הרתיחם הם מלוחים ואין כלב יכול לשתות מהם

ג. ולענין הברכה השולחן ערוך בסימן קנ"ט סעיף י"ד פסק דאף המטביל יברך על נטילת ידים דזה עיקר התקנה והרמ"א פסק לברך על טבילת ידים או על שטיפת ידים

ד. והמשנ"ב בס"ק צ"ז כתב דהאחרונים הסכימו דאם המים כשרים לנטילה יברך על נטילת ידים אף שמטביל ואם פסולים לנטילה וכשרים רק לטבילה יברך על טבילת ידים ולפי זה לדעת אחרונים אלו במטביל במי הים יברך על טבילת ידים אבל השולחן ערוך לא הזכיר חילוק בזה ואולי סבירא ליה דלעולם מברך על נטילת ידים

ה. ויש להסתפק לדעת הכסף משנה בהלכות אבות הטומאה פרק ו' הלכה ט"ז שחידש לגבי טבילת כל גופו שאין הטהרה נעשית עד שעולה מן המים כמבואר לעיל איך הדין בזה לענין טבילת ידים זו לאכילת פת דחולין אם גם כן אין הטהרה נעשית עד שיעלה את ידיו מן המים ונפקא מינה למעשה היכא דעדיין ידיו או ידו אחת בתוך המים האם כבר רשאי לאכול פת או שעדיין חשיב שלא נטהר ואינו יכול עדיין לאכול פת עד שיוציא ידיו מהמים

ו. והנה לעיל בענף קודם נתבאר להסתפק על דרך זה לדין טבילת ידים לקודש שבמשנה בחגיגה דף י"ח ע"ב אימתי חלות הטהרה ונתבאר שם דמסתבר שתלוי זה בנידון הכסף משנה לענין טבילה דאורייתא של כל גופו להיטהר מטומאה דאורייתא דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ולכאורה הוא הדין בעניננו מיהו אולי כיוון שעיקר דינו בפת דחולין הוא בנטילה והטבילה הוא רק כעצה במקום הנטילה [עד דאשכחן דיש סוברים לכן אף במטביל לברך על נטילת ידים] ובנטילה אין כל כך את המציאות הנ"ל של זמן שהוא בתוך המים לכן אולי שונה דינו אך אין כל כך סברא לחלק בזה וצ"ב

ז. עיין לעיל בענף קודם בסעיף ה' מש"כ שם להסתפק ויש לכאורה לדון על דרך זה גם לענין פת דחולין אך אולי יש מקום לחלק דכיוון שלא היה כלל בתקנת פת דחולין טבילה אף לידים יותר יש צד שלא להתחשב בטבילת כל גופו ולא עיינתי בזה כראוי