ונחזור לענינינו:
החוק נגד השיעבוד נועד למנוע מקרים בהם אמצעי האיום הם עצמם חוקיים (שאלמלא כן, לא צריך את החוק המיוחד הזה)
עכשיו, ההצדקה האידיאולוגית לחקיקת חוק כזה היא הרצון לשמור על חירותו של האדם המשועבד.
עם הצדקה זו יש לי שתי בעיות:
א. שמדובר על תפיסה חיובית של חירות. חירות חיובית היא מושג שטבע סר ישעיה ברלין (פילוסוף פוליטי אנגלי במאה ה20).
פירושה הוא כדלהלן:
אנו מניחים (בצדק או שלא) שלא כל מה שבן אדם חושב שהוא רוצה הוא באמת רוצה. כלומר, אנו מניחים שאדם איננו תמיד מודע לרצונותיו האמיתיים. במקרה זה, רצונותיו האמיתיים הם כמובן בלתי מודעים. יוצא כשכאדם כזה עושה דבר מה שהוא רק חושב שהוא רוצה לעשות, אין הוא בן חורין באמת (שהרי בן חורין הוא זה העושה מה שהוא רוצה, נגיד) אלא מותנה הוא על ידי קוצר ראייתו (הנובעת אולי מהתניות חברתיות או תסביכים או מה שלא יהיה) בעוד שאם יבוא מישהו ויכריח אותו לעשות מה שהוא באמת רוצה, הרי שאז, דווקא מתוך אונס הוא יהיה בן חורין. כמו שאמר ז'אן ז'אק רוסו:
"צריך להכריח אדם להיות בן חורין"
או הרמב"ם:
"מכין אותו עד שיאמר: רוצה אני"
ברלין ראה בתפיסה כזו את אחד משורשי הטוטאליטאריזם (וראה באפלטון את אבי התפיסה הזאת - ובצדק - תפיסה זו זורחת מכל דיאלוג אפלטוני כמעט) וזאת משום שאידיאולוגיות טוטאליטאריות מניחות שהאדם הפרטי ה"פשוט" וכן העם כקולקטיב לא יודע מה טוב לו, לעומת זאת, המדינה/המנהיג/הגורו/האדמו"ר/הפסיכואנאליטיקאי/....
לחירות החיובית הזאת ברלין הנגיד חירות שלילית, והיא חוסר ההתערבות מצד המדינה/החברה/הזולת במעשי. כלומר, נותנים לי לעשות מה שבא לי או מה שנראה לי שבא לי או מה שנראה לי שנראה לי שבא לי.תפיסה כזאת לאו דווקא שוללת מניעים תת מודעים אלא שהיא מותירה לאינדיבידואל לברר דברים אלו עם עצמו.
במושג כזה של חירות ברלין ראה את העקרון המנחה של הדמוקראטיה הליבראלית - אותה דמוקראטיה הנהוגה בכל הארצות הנקראות "דמוקראטיות" בשיח שלנו - כלומר אותה שיטה שמחד מותירה בידי הרוב את זכות ההכרעה בבחירת ההנהגה (לפחות) ומאידך מגינה על זכויות האינדיבידאולים מפני גחמות הרוב. זאת, לעומת שיטות "דמוקראטיות" אחרות, כגון דיקטאטורת הפרולטאריון וכדומה.
(הערת אגב למען מי שהמילה "ליבראלי" מדליקה לו פיוז - לא מדובר דווקא או בכלל בשיטה הכלכלית המכונה "ליבראליזם". גם ארצות סוציאליסטיות כדוגמת גרמניה או קאנאדה הן ליבראליות ע"פ הגדרה זו. - ואכמ"ל)
ונחזור לענינינו: במקרה של חוק השיעבוד, מדובר על התפיסה הראשונה, החיובית של החירות.
עכשיו, אני לאו דווקא מתעקש על כך שברלין צדק בכך שהוא העדיף חירות שלילית אבל ראוי להסב את תשומת הלב של הציבור כשיש מעבר משיטה מדינית אחת לשיטה אחרת - שמה נתעורר בוקר אחד ונשאל עצמינו: איך הגענו עד הלום ?
ב. הבעיה השניה שיש לי היא עם הנחת קיומה של חירות מוחלטת, מטאפיזית, קאנטיאנית על ידי המדינה בבואה לחוקק חוק שכזה.
כלומר, ישנם הרבה פילוסופים חשובים ומכובדים שטענו שבסופו של דבר, כל החלטה שמתקבלת על ידי אדם מושפעת ואף מוכרעת על ידי הנסיבות בהן האדם הזה שרוי - בין אם אלו נסיבות "חיצוניות" כמו החינוך שהוא קיבל, למשל, ובין אם מדובר בתכונותיו המולדות וכו.
לעומתם, ישנם הרבה פילסופים אחרים (אתוודה על האמת - ישנם יותר פילוסופים כאלה מאשר מהסוג הראשון) שטוענים שמעבר לנסיבות, ישנו גם רצון חופשי מוחלט.
גילוי נאות: אני אישית חושב שהצדק הוא עם האסכולה הראשונה.
אבל נעזוב את עצם הוויכוח בצד ונסתפק רק בכך שציינו שיש וויכוח כזה שאיננו מוכרע.
עכשיו, גם אם הצדק הוא עם האסכולה הראשונה, האם ראוי שהמדינה, כמדינה, תנקוט בשיטה מטאפיזית זו או אחרת? האם זה בכלל מתפקידה? האם יש לה זכות כזו?
גם אם כן - שוב, ראוי להסב את תשומת לב הציבור לעובדה הזאת - שהמדינה נקטה פה בעמדה פילוסופית שנויה במחלוקת.
