ואני ערל שפתיים´ - על מהות הדיבור ספי מרקוס

אחת התופעות הדורשות בירור ביחס למנהיגותו של משה רבינו היא העובדה שהוא לוקה בדיבורו, כפי שהוא מעיד על עצמו הן בפרשת שמות והן בפרשת וארא.

פרשנים שונים, ראשונים ואחרונים, עסקו רבות בתופעה זו וניסו לברר בעיקר שני עניינים. עניין אחד הוא המשמעות המדוייקת של הביטוי "כבד פה וכבד לשון" (ד', י) [2]. בעניין זה מצאנו כמה שיטות: רש"י, ראב"ע (בפירושו השני) ועוד, מפרשים שמדובר בגמגום. הרשב"ם הביא דעה זו אך דחה אותה מטענה עקרונית – לא ייתכן שנביא ה' יהיה מגמגם. רשב"ם עצמו טען שהכוונה לכך שמשה רבינו אינו הוא בקי בחיתוך הלשון המצרית.

האבן עזרא הביא הסבר נוסף, שהכוונה לכך שהוא לא יודע 'לדבר צחות' ובלשוננו, שאין הוא רטוריקן גדול. פירוש דומה מצאנו גם אצל פרשנים חדשים, כגון שד"ל וקאסוטו.

עניין שני בו עסקו כמה פרשנים והוגים הוא, מדוע בסופו של דבר בחר ה' באדם הלוקה בדיבורו להוציא את עם ישראל ממצרים, ומה משמעות הדבר?

כיוון אחד שמצאנו מסביר שהתורה בעצם מתפלמסת עם אנשים ומנהיגים שכל מה שיש להם הוא רק 'לשון חיצונית' ויכולת ביטוי טובה, אך תוכן ממשי ופנימי לדבריהם – אין. כך מסביר, בין השאר, הראי"ה קוק (אגרות הראי"ה א, עמ' ל). הרב עומד על כך שיש להבדיל בין התוך הפנימי ובין הדיבור החיצוני, כאשר פעמים ישנם אנשים שיש להם רק צחות לשון ואין להם פנימיות כלל.

הסבר אחר שמקורו בזוהר, טוען שמשה בתור מנהיג העם מהווה תמונת ראי של מצב העם, מה הוא כבד פה, אף העם כבדי פה. .."

בנקודת המפגש בין עולם הדממה לבין "ויהי האדם לנפש חיה", ל"רוח ממללא", נעוצה השאלה הגדולה בדבר אפשרות הביטוי והניסוח שהם למעשה 'העתקים' של המציאות, שיהיו נאמנים למקור. קושי יסודי זה הוא שהעסיק את משה שטען "כבד פה וכבד לשון אנוכי"... קשיי ההתבטאות של משה נבעו מהשגותיו העליונות, ומשלא נמצאה דרך הולמת לניסוחם, נולד הגמגום. מאחר שדיבורי פה אמורים לתרגם את המחשבה, הרי שמשלא מתאפשר הדבר, נפער פער בין הגות פנימית לבין היכולת לנסחה ומתגלים כבדות הפה וקשיי הלשון... במדרגתו זו, שעה שבא משה לתרגם את דבר ה' למשועבדי מצרים, לנתונים במיצרים, הוא חש בכל הכבדות והקושי בדבר ואמר "כי כבד פה וכבד לשון אנכי". קושי הגלות והשעבוד כולל אף את הדיבור, והוא עצמו הקושי של משה בבואו לדבר. ולכן כל אותו הזמן שהיה השעבוד בתקפו נתקשה משה בדיבורו... בגאולת פסח באה אף גאולה לדיבור.

)שמועות הראי"ה, פסח תרצ"א(

הדיבור לא רק מבטא את האדם אלא, ובעיקר, אמור לתת ביטוי למציאות האמיתית של העולם, שפעמים רבות נסתרת מעיני האדם. כאשר דיבור האדם אינו מסוגל לבטא ולתאר את המציאות האמיתית של העולם, את הא-לקי השורה בתוכו, הרי שדיבורו נמצא בגלות. כך משה, אף שבאופן אישי היה מסוגל לדבר, לא יכול לעשות זאת בשל מדרגתו של העם הנתון בשעבוד, שעדיין לא היה מוכן לשמוע את דבריו. יציאת מצרים היא זו שאפשרה לתת דרור לדיבור ולגאול את העולם.

עוד פרושים:

הכתב והקבלה: 'כבד פה' הוא באותיות זסשר"ץ שהן אותיות השיניים, 'וכבד לשון' הוא באותיות הלשון שהם אותיות דטלנ"ת.

רש"ר הירש: 'כבד פה' - ליקוי כללי ביכולת הסיבור; 'כבד לשון' - ליקוי המצוי במיוחד בלשון. אמר משה, בכלל קשה עלי תנועת הפה, ועוד נתקל אני בלשוני, איני שולט בה. ואמנם עניין רע הוא אם נואם, קל וחומר נואם עממי, מושם לצחוק, על ליקויי נואם יכסה התוכן, אם בעלי בינה והבנה הם השומעים, אך מי יצפה לכגון אלה מהמון העם, הכולל נשים וילדים.

·        # *

נוסף על משה רבנו, זיהוי חז"ל גם את הנביא עמוס כבעל הפרעה בדיבור. על כינויו "בולס שקמים" אמרו: "עמוס - מגמגם בלשונו, שכך אמרו: למה נקרא שמו עמוס? שהיה עמוּס בלשונו...

בחירת משה באה ללמדנו שבעולמה של יהדות לא המדרש עיקר אלא המעשה. דווקא הנביא, שלכאורה עיקר כוחו בפה הוא (ועל שם דיבורו נגזר שמו "נביא", לשון "ניב שפתיים"), צריך להיות מוערך לא בשל יכולתו לרכוש את לב ההמונים בדברים נבובים והבטחות חלולות שאין מאחוריהם כל ממש, אלא בשל קיום השליחות שהוטלה עליו מאת הקב"ה, להתריע כנגד קלקוליה המוסריים של החברה ולעשות לתיקון אורחותיה

לצד זה, מדגישה תורה שגם אדם עם מוגבלות כלשהי - במקרה זה הפרעה בדיבור - עשוי וצריך להיות מוערך בשל תכונותיו האמיתיות ולא בשל מומיו החיצוניים.