אני חושב שכל אדם מאמין...

צענע
ירוחם כבר הזכיר שבימי הראשונים, אולי משום ידיעותיהם המצומצמות יותר, היתה אמונה גדולה בכח התבונה להבין מה למעלה ומה למטה.
כיום קשה להוכיח את האמונה בכח התבונה ויותר קשה להוכיח ע"י התבונה את הצורך באורח חיים דתי. וראי גם:

רדף, זו סתם צורת ביטוי. כשאדם אומר 'אני יודע שהארץ שטוחה' הוא יכול לטעות. הוא הדין כשהוא אומר 'אני מאמין שהארץ שטוחה'. כשאנחנו מדברים על מישהו ואומרים שהוא יודע משהו, כוונתנו לומר שהוא יודע את מה שאנחנו חושבים לאמת (אבל בפועל זה יכול להיות שקר). לכן אין באמת הבדל.

אני מנסה להבין את הדיון.

במובן המילולי אמונה יכולה להתפרש כהערכה, כהסתברות ואפילו כרצון לחשוב. אני מאמין שקדאפי יפול/ישרוד.  אני מאמין שישראל תנצח.

במובן המהותי, יש אמונה  מלשון אימון. אני מאמין בפלוני. בעקבות ניסיוני אתו אני מאמין לו. או אני מאמין לגרסתו כי היא משכנעת. לדוגמא, שנים אוחזים בטלית ואני מאמין לדברי אחד מהם כי טענותיו משכנעות יותר, או שפת גופו משדרת יותר אמינות. האימון מבוסס על הכרעה הנובעת ממכלול של כלים שלפיהן אנו נוהגים לבנות אימון.

אין לכל ערך מדעי מוחלט ובית משפט ישתדל להימנע מהכרעה אך ורק על בסיס אימון  סובייקטיבי, אך זהו סוג של כלי עמו האנושות פועלת כדי להכריע במקרה שדרושה הכרעה, או סתם כאשר רוצים להחליט מי דובר אמת ומי משקר, או האם עלינו לסמוך על התחייבותו של פלוני.

המובן המהותי הנוסף הוא הבעייתי. אני מאמין באלוהים (או בכל רעיון רוחני אחר). וכאן, אם הכוונה,  אני מעריך, חושב, או אפילו רוצה לחשוב, שיש אלוהים, הכול בסדר. הבעיה מתחילה, כי אנשים רציניים מבינים שזה לא רציני ואז הם טוענים כי יש להם הוכחות לקיומו של אלוהים. עד כאן שוב בסדר. משום מה אנשים מסתבכים עם שאלה מוזרה. אם אתה יודע אז אתה לא צריך להאמין. התשובה פשוטה בתכלית. אכן ידיעה לא נזקקת לאמונה ובסך הכול הכוונה היא אני יודע שיש אלוהים ולכן אני נמנה עם אלו המאמינים באלוהים היינו הסבורים שיש אלוהים. אין שום פגם "באמונה" בגין כך שהיא הגיעה ח"ו על ידי הוכחה.

וכבר הארכתי כאן באשכול בחוסר ההיגיון בטענת "הסתירה" בין אמונה לידיעה.

מעבר לכך יש את השאלה הכללית , מה המשמעות של ידיעה. האם העובדה שאני יודע שאני כותב עכשיו, אומרת שאני אכן "יודע". זו השאלה הפילוסופית פסיכולוגית הידועה על משמעות התודעה בכלל.