המשך ההקדמה
באשר למה שאחר הפתיחה דלעיל, הרי שיתרונם של בני האדם[1] על שאר בעלי החיים, הוא בכוח הדיבור שיש להם, שהוא השכל[2]. באותו האופן, יתרונם של בעלי החיים על הצמחים הוא בכוח החיות שבהם, וכפי שיתרון הצומח על הדומם ביכולת הגדילה שיש בו. דבר זה, למרות שהוא ברור לכל מי שמעיין בו, אומרים אותו כתבי הקודש, כדברי הנביא "מַלְּפֵנוּ מִבַּהֲמוֹת אָרֶץ"[3] . פירושו של הפסוק, שהוא – ה' – מלמד אותנו – בני האדם – במיוחד יותר מהבהמות, ומחכמנו יותר מן העופות. | | אמא בעד, פאן אלנאטקין אנמא פצ'לו עלי סאיר אלחיואן במעני אלנאטק אלד'י להם, אלד'י הו אלעלם, כמא ען ג'מיע אלחיואן אנמא שרף עלי סאר אלנאמיין במעני אלחיואניה אלד'י פיה, וכמא אן כל נאמי אנמא פצ'ל עלי גירה מן אלאג'סאם באלנמו אלד'י הו להו. והד'א קול מע מא הו חאצ'ר ללשאהד תנטק בה אלכתב אלמקדסה, אד' יקול אלנבי מלפנו מבהמות הארץ ומעוף השמים יחכמנו, עבארה ד'לך אנה מעלמנא כ'אצה אפצ'ל מן אלבהאים ואפצ'ל מן אלטאיר יחכמנא. |
הערות לפסקה השניה: רס"ג קובע כאן מדרג בין הברואים. מדרג זה ברור; מלמעלה למטה – בני האדם, בעלי החים, הצמחים והדוממים. חלוקה זו, שהיא על דרך הפילוסופיה היוונית[4], מגדירה היטב גם את המאפיין המהותי המבחין בין מדרגה למדרגה. בין בני האדם לבין החיות והבהמות מבחינה התבונה. כלומר, למעט השכל – בני האדם והחיות דומים. האדם הוא חיה חושבת, חיה מדברת. יתרונו של האדם על החיות, דומה ליתרונן של אלו על הצמחים. כוחות החיות שבהם, החושים, התנועה, התפיסה – כל יתרונות החיות על הצמחים. גם כאן יש אמירה ערכית; היותו של האדם חושב, אינה משמעותית יחסית לחיות, יותר מאשר יתרון החיות על הצמחים. השכל, מבחינה זו, אינו "חלק אלוקי", כפי שחוש הריח של הכלב אינו כזה. יחד עם הסייג על גודל יתרון התבונה האנושית, יש כאן הכרה בכך שמדובר ביתרון. בניגוד לתפיסה שבאה לידי ביטוי בדברי קהלת, כי יתרון החכמה אינו משמעותי, וכי " וּמוֹתַר הָאָדָם מִן-הַבְּהֵמָה אָיִן", לא כך הדעה שבכאן. אם נחבר דברים אלו לרעיון שבפסקה הקודמת, נקבל רצף רעיוני ברור. ה' חפץ עבור בני האדם את הטובה ואת העושר. כדי שיזכו באלו, הרי עליהם להשיג את הידיעה. כדי לאפשר השגה זו, הבחין ה' בת בני האדם משאר החיות ונתן להם תבונה.
[1] אלנאטקין. כלומר – המדברים. מכנה את בני האדם על פי כוח הדיבור שלהם. והשווה לתרגום אונקלוס לבראשית ב' ז', שאת הפסוק "וַיִּיצֶר ... אֶת הָאָדָם... וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" תרגם כך: "וברא... ית אדם... ונפח באפוהי נשמתא דחיי והות באדם לרוח ממללא: כלומר: מה שהופך את האדם ל"לנפש חיה", הוא כוח הדיבור, התבונה. [2] אלעלם. מדובר כאן, להבנתי, בתבונת האדם. בשכלו. בתבונתו, וראו הערה קודמת. [3] איוב לה יא "מַלְּפֵנוּ מִבַּהֲמוֹת אָרֶץ, וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵנוּ". מלפנו=מאלפנו. ה' מאלף את בני האדם יותר מאשר את בהמות הארץ, ומחכים אותם יותר מאשר את העופות. [4] אריסטו. "על הנשמה" (Περὶ Ψυχῆς).
 |
|
|
