כי אף אחד אחר לא היה שם את האחים שפירו במקום הראשון, ועוד מפריד ביניהם עם ארי גולדוואג
יש להם ייחודיות, בלי ספק - אבל הם לא הסטנדרט של הבחירות.
ארי גולדוואג 1 וארי גולדוואג 2 (נו, טוב, התכוונתי לבן שלו, משה דב - אותו קול ב ד י ו ק) מאוד מזכירים את משה יעקב ברון - שגם הוא מופיע אצלך. אפילו במראה החיצוני יש דמיון. למען האמת, אני דווקא מעדיפה את הקול של ארי עכשיו, כבוגר - יש בו משהו מיוחד.
מה "עמוק" בקול של סול? אותי הוא כבש רק בגלל ה"אייליות" שלו. מבחינה קולית אני מעדיפה דווקא את אלברט, למרות שזה נשמע מוזר.
יושי, עודד ואיצי הם באמת סולנים גדולים בכל קנה מידה - מבחינה קולית הם אדירים.
מה שלא היה ברור לי זה -
איפה שאול בכל העסק??
--
הדירוג שלי... הממ...
אני יכולה לנסות.
מקסימום אתקן אח"כ, אם אזכר במישהו.
שאול אלסון - ה-קול של כל הזמנים. הקול העשיר והמגוון ביותר ששמעתי אי פעם - קול פעמונים שמיימי שיורד לעולם אחת לשבעים שנה.
יושי בנדר - קול עם גוונים - הכי קרוב לשאול. עוצמתי. מקצועי. כובש. אדיר.
דייויד הרשקוביץ - קול עשיר, מגוון ו"נסיכי", עם עוצמה, דיוק ורגש וכריזמה אלגנטית. (

)
רוברט לווי - קול "דק ורך", צלול ונעים לאוזן גם בטונים הגבוהים ביותר, שמצטלצל בפעמונים מיוחדים ומקסימים.
חנינא אברמוביץ - הכישרון הלא רגיל לכל ההרמוניות, ובלי קשר גם קול חם, נעים ומרגיע.
רבינא אברמוביץ - כנ"ל חנינא, אבל בעוד חנינא היה תמיד מהבוגרים (מבחינת התפקוד, התכוונתי) שבחבורה - המיוחדות של רבינא היא דווקא בתור אחד מהקטנים והמתוקים...
יהודה גורקין - המתיקות, המתיקות. בקול ובכל. (ראיתם איך הוא שיתף את חייא במיקרופון שלו במחרוזת הפסנתר של סוכות האחרון?)
יאיר קניג - מה, צריך לפרט? הרי גם ככה הוא במועדפים של כולם.
דניאל גובר - קול רגוע ונעים שממוקצע היטב בטונים הנמוכים. שירה יפה, כפשוטו.
אריק סטרן - קול יוצא דופן! אי אפשר לפספס. הוא כמו מֶלח: במינון הנכון הוא נותן צבע מיוחד לכל שיר. הקול הדקיק וה"מסרקי" שלו יודע להתאים את עצמו לפיתולי מנגינה דקיקים, שאף קול אחר לא יכול להידחק אליהם.
נחום סטארק - העוצמה בקול, הדרמטיות והחיוך, והנוכחות שלא משתמעת לשתי פנים.
אברהם וויליג - הצחקוקים החמודים שלו פשוט עושים את הסולו...
אלברט, סול וריצ'י אייל - תגידו, מישהו יכול לוותר על אחים כאלה?!
--
וואו, זו היתה עבודה קשה לחשוב ולהגדיר כל אחד.