פסקה נבואה כאליבי

צענע

(לא קראתי את העמודים הקודמים לצערי, אבל אני יכול עדיין לענות לשאלתך).

נראה לי שאנו יכולים לחלק את המובא בספרי הנבואה למספר סוגים:

א. תוכחה, מוסר. (למה לי רוב זבחיכם יאמר ה'... למדו היטב, דרשו משפט, אשרו חמוץ, שפטו יתום, ריבו אלמנה).

ב. אזהרות מפני העתיד (מצרים היא משענת קנה רצוץ ואין לסמוך עליה נגד אשור).

ג. הבטחות ותקוות לגבי העתיד (ישעיהו פרק כז (יג) וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַיקֹוָק בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם...  ועוד הרבה מאד.)

ד. הבטחות מסויימות ואזהרות מסויימות.

לגבי אזהרות אין שום דרך לבדוק את נכונותן אם הן לא התגשמו, מפני שכלל בידנו שהבטחה לרעה עשויה להתבטל במקרה שעשה העם תשובה. מה שנותר לנו הוא הבטחות עם שובר, תאריך מסויים.

כמה מדברי הנבואה שייכים לסוג הרביעי הזה? כמדומה שהמיעוט.

לגבי מיעוט זה, דומה שהנביאים בעצמם הסתפקו לפעמים בפירוש נבואתם. יש דוגמא יפה בישעיה (אילו הייתי זוכר, הייתי מביא), שבה הנביא, לאחר שנים, מוסיף ביאור: הנה, מה שהתנבאתי התקיים.

לגבי ירמיהו עצמו, הגמרא במגילה מתקשה מאד לחשב את 70 השנה שהבטיח עד שישובו כלי המקדש למקומם. ואמנם מן הגמרא נראה שלא הבינו שהמספר 70 אינו בדווקא אלא מה שמכנים היום מספר טיפולוגי.

לפיכך, אני מצטרף לדברים המצוטטים, שדברי הנביא הם עצה לדרך הנכונה, אך הם יותר מאשר עצה. הם גם דבר ה' אשר ביד הנביא.

מיימוני
רבותינו הראשונים התיחסו לחלק מהנבואות כנבואות שאינן מותנות. לדוגמא, הרמב"ן על פרשת האזינו מסביר את הפרשה כשטר בלתי מותנה. גם הרמב"ם שהבטיח שסוף ישראל לעשות תשובה כנראה הסביר שנבואות הגאולה הן לא מותנות.

כיצד תפרש את נבואת יחזקאל שקראנו בפרשת פרה? ההבטחה לגאולה שם אינה מותנה בזכות ישראל אלא רק בחילול ה' הנגרם ע"י הגלות. אחרי שחוזרים לארץ הקב"ה יזרוק עלינו מים טהורים.