למה הישיבות לא מצמיחות 'גדולים'?

הנחת המוצא המובלעת באשכול היא שהתחום עצמו בכלל מתאים להוצאה מתמשכת של "גדולים", והכשל הוא במתודולוגיה זו או אחרת. לדעתי, ההנחה מופרכת:

1. התורה ונגזרותיה הן סופיות ומוגבלות, ולכן מה שיש לומר עליהן מוגבל וסופי. חוק התועלת השולית חל כאן ג"כ. בעבר היו תחומים אחרים בהם אנשים הפגינו יכולות מרשימות, אבל התפתחויות טכנולוגיות הדגימו שמדובר בתחומים מכניים וסופיים, והעניין דעך. במאה התשע עשרה, לדוגמה, חישובים מתמטיים מנטליים היו אירוע במה פופולארי, אך אמצעים אלקטרוניים פשוטים ביותר החליפו את הצורך במיומנות זו, וכנראה ש"הגדולים" בתחום חיו בעבר, ולא בהווה ובעתיד. בשחמט ובגו האוריינטלי המצב קצת מסובך יותר, אך גם שם יש מקום לחשוב ש"הגדולים" מוגבלים לעבר, להווה, ולעתיד הקרוב בלבד. דוגמות לתחומים שבהם הפופולאריות לא נשחקה, על אף הוכחות חד משמעיות למוגבלות האנושית יחסית לטכנולוגיה, הן כדורגל ופלפולי דת, והקוראת הנבונה תסיק את המכנים המשותפים.

2. במידה רבה, התורה ונגזרותיה הן שרירותיות ובעלות הגיון קלוש או חסר לגמרי, ולכן, באופן אינהרנטי, "גדלות" בתחום משוייכת יותר לדמויות מהעבר הרחוק, ש"גדלותן" נובעת מריחוק כלשהו. כמעט כל מה שר' עקיבא אמר, לדוגמה, היה נחשב היום (או בעידן בו תפוצת המידע היתה גבוהה כשל זו שהיום), כדברים של אדם הלוקה בשכלו או בנפשו (ואולי שניהם). למי שנעלבת מהדברים, אני מציע להסתכל בכנות על ה"ואת"ים הנדרשים בתורה לדוגמה. "פרוזבול", היתרי המכירה, השמיטה, החמץ, הריבית, וכו', יאים אולי לפוליטקאי מרמתו של סמוטריץ'.

יש לשקול את האפשרות שה"גדולים" (במידה שהיו כאלה בכלל), אינהרנטית שייכים לעברו של התחום.

דווקא האשכול הזה נראה בעיניי - כריכוז של הרבה מאוד מחשבה - מצד כל המשתתפים. לא כל אשכול זוכה! יש כאן הרבה מאוד אבחנות של "גדלות"!

נראה לי שהשאלה צריכה להיות היאך כלל ישראל מצמיח ת"ח ואיך ת"ח מצמיחים גדולים ומה היחס לתורתם של גדולים.

אבחנה: שני תלמידיו הגדולים של רבן יוחנן בן זכאי: רבי אליעזר, סיני, שחלק על חכמי דורו מבית הלל, קיבל מקום של ראש המדברים במשנה, אלא שהלכה כמותו רק במעט מאד מקומות, ורבי אלעזר בן ערך, עוקר הרים המכריע את כל חכמי דורו בחריפותו, תורתו כמעט שלא מוזכרת בספר.

האם מאז חורבן בית שני יש בישראל מגמה להעדיף את תורתם של בינוניים?
שתי דוגמאות:
א. רבי יוסף אבן מיגאש, שהרי"ף אמר עליו שאפילו בדורו של משה רבינו לא נמצא חכם ונבון כמותו, חיבר פירוש לגמרא עם פסקי הלכה, שלא נשתמר.
ב. המהרש"ל, שרבים החשיבוהו לגדול דורו,  חיבר את "ים של שלמה" כספר הלכה, ממנו נשתמרו 7 מסכתות מתוך 16, ובדורות האחרונים נלמד כספר עיון ללימוד גמרא.

גדולים בתורה - כלומר ת"ח בעלי ידע מופלג, לומדי תורה בהתמדה ומדקדקים במצוות הישיבות מצמיחים.
אבל מחפשים באשכול זה 'גדולים' האם יתכנו אנשים גדולים בלי חשיבה עצמאית? האם הציבור החרדי מוכן לסבול חשיבה עצמאית?
מי שיחשוב עצמאית במקרה הטוב יוגדר כת"ח שיש לו כמה בעיות וצריך לקיים בו "תוכו אכל קליפתו זרק" ובמקרה הרע ישלח מחוץ למחנה, לגמר התחרות "הגדויל הבא" יגיעו זקנים בשנות ה-70 וה-80 לחייהם שאיכשהו הצליחו לא לומר או לעשות משהו החורג מדי מהזרם המרכזי בחברה החרדית עד אז, בגיל כזה ועם מטען כזה הם ימשיכו עם החשיבה השגרתית וחוזר חלילה - גדלות (אם מחפשים משהו מחוץ לידע תורני ויכולת פלפול בגמרא, מבלי לזלזל בכך חלילה) לא תצמח מכך.
בימינו ה"גדוילים" הם אפילו לא פוסקי הלכה, כך שמעולם - עד הגיעם לגבורות - לא היה להם צורך לחשוב מחוץ לקופסה בה גדלו אותם, עם הגיעם לגבורות ולמעמדם הם לא תמיד מסוגלים לחשוב מחוץ לקופסה הזו.

שתי נקודות:

א. גדולה עצמית באה מפנימיות נפשו וכשרונות רוחו. גדולה חלקית - מה ששמע מאחרים והוסיף מדעתו. מאחר שהאמוראים התבטלו בפני התנאים, והראשונים בפני האמוראים, והאחרונים בפני הראשונים, משמע שהגדולה שעולם הישיבות מעודד הינה גדולה חלקית, בבחינת ננס על גבי ענק. 

ב. ההלכה עוסקת במעשה. האגדה עוסקת במחשבה. ממילא כל עוד העיסוק בישיבות הוא כמעט רק בהלכה, לא מצוי שתצמחנה בעלי מחשבה מקורית.

התורה עצמה נכתבה עם הרבה השפעה חיצונית .(חוקי חמורבי,סיפורי המבול שרווחו בכל התרבויות מסביב ועוד ועוד.)
לאחר מכן היו חז"ל שהיו בקיאים בחכמת הגויים ואכמ"ל.
גם בהמשך הדורות הייתה השפעה עצומה של חכמת הגויים למשל על הרמב"ם שהיה בקי בערבית ובפילוסופיה יוונית וכמוהו היו בקיאים ברמה כזאת או אחרת שאר חכמי ימי הביניים.

במאתיים השנים האחרונות החלה הירידה ההדרגתית כאשר היהדות הפכה מיהדות לחרדיות  היא נכנסה לבועה שהפכה להיות הרמטית יותר ויותר עד שהיום הבועה אטומה לחלוטין.

בתנאים כאלה  יש רק תוכים. ותוכים לא יכולים להיות גדולים.

מ
ר' חיים מבריסק עסק באגדה?

בעלבעמיו,

חשיבה הלכתית מקורית איננה בהכרח מחשבה-השקפה מקורית.

בילדותו של הגרי"ד סולובייצ'יק, המלמד מפעם לפעם לימד גם תניא וסיפר סיפורי חסידים. אביו, רבי משה, לא היה שבע רצון מזה, וכשהיו אצל ר' חיים סיפר לו על כך, ור' חיים גער בנכדו ואמר לו שלא טוב מה שהוא עושה ושעליו ללמוד עם המלמד רק גמרא. אח"כ ביקש מהאבא לצאת מהחדר, אזי אמר לנכדו: "תשתמע טוב מה שאני אומר לך: תמשיך ללמוד עם המלמד שלך תניא. אתה עוד תזדקק לזה מאד!".

וגם לשקר תזדקק מאד

בפעם הראשונה ר' חיים חיזק את דעת בנו ואמר אותה לנכדו. בפעם השניה אמר את דעתו-הוא לנכדו. אנשים גדולים מסוגלים להכיל דעות שלכאורה סותרות זו את זו, מתוך הבנה כללית יותר של האמת.

גם לשקר וגם להכניס את הילד לקונפליקט ?

בשביל מה הוא היה צריך לחזק את דעת האב? הרי הילד ידע את דעת האב.