שותף

זה רעיון!

והנה השיעור, המסגרת, בית המדרש ובית ההוראה. קוראים לו "עצור כאן חושבים" אלא שיש כאן עוד חברים רבים מלבדי, כמוך אתה.

ואני משתדל להציג את עמדותי באופן שיאפשר לכל אחד לבחון את טיבן אבל לא רק על פי כישורי שלי אלא לפי התוכן שלהן. חלק ממכלול גישתי היא שדברים צריכים להוות הצדקה לעצמם ללא קשר לזהותו של האומר אותם (כפי שנוהג סיינפלדנו לומר: בין אם הכותב הוא יהודי, אורתודוכסי או רפורמי, או אשה, או גוי, או תוכנת מחשב).

איני מצפה שאחרים יגיעו לכאן אם אינם רוצים, אבל אשמח על השתתפותו של כל רב מאלו שאני מבקר. אני יכול לומר שאשתדל לענות להם כפי שאני יודע וכפי שאני נוהג ברחבי הפורום הזה (ובעבר גם בפורומים אחרים) מה שבגלל מעמסה רבה מדי אין כל הרבנים יכולים לעשות בעצמם.

לא טענתי שיש לי "אומץ לב" ובכלל המונח הזה טעון בירור. אולם הנהגתי היא בהחלט על פי עקרונות, שאולי אינם משותפים לשנינו.

ה"זירה" הנוכחית פתוחה לציבור הרבה יותר מאשר חדר דיונים בביתו של הרב עם חדר קבלת קהל עמוס שיש צורך לקבוע בו תור מראש... זה לא חסרון של הרב אלא מיגבלה שבמציאות. האינטרנט מאפשר לנו נגישות שלא היתה קיימת בעבר. היא גם מהירה ויעילה בהרבה מאשר מכתב אישי, אם כי כמובן מכתב אישי מאפשר דיון אישי. (אבל יש תיבה אישית ויש לי גם מייל שהכל מכירים אותו, אם כי יש כאלו שיכולים להתלונן שהבטחתי לכתוב להם ולא עשיתי זאת - בגלל העומס האישי שלי. גם אתה כמדומה מחכה לדיונים בנושאי קבלה כמובטח ולא עלה בידי לקיים, סמיילי עצוב).

אם תוכל להציע מקום מפגש ביני לבין הרבנים שהזכרתי ודיון מהסוג שאני מנהל, אשמח מאד להגיע, אילו הייתי יודע שזה לא יעלה לי במחיר אישי. זו לא שאלה של אומץ, אלא של אחריות.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

ת"ט

סעיף 1 אינו פשוט או חד משמעי. מי ייסד את המנהגים של קינות, צומות וכיו"ב במשך הדורות? מה היתה סמכותם? האם זה היה מנהג שהתפתח באופן כלשהו (איני יודע איך זה קורה ואיני יודע אם היה מחקר שבאמת בדק את המעבר מהתנהגות יחידים-ציבור-דיווח-הצגת המנהג כמחייב שם ובכל מקום)?

לעומת זאת, יום השואה ויום הזכרון, שמצויינים במדינת ישראל, האם אין להם גיבוי של הרבנות הראשית ושל הממשלה בחוק? נכון שהמעמד של הממשלה וחוקיה אינו פשוט, אבל זה לא שהוא לא קיים ופטור מהתייחסות. אם כי מסתבר, כדבריך, שרבנים מהמגזר שלנו ישללו את התוקף הזה. אבל גם זה צריך לימוד וניתוח.

לגבי הנסיון, אולי זה יביא לתוצאות מפתיעות. הגע בעצמך: מי שבא לרב זילברשטיין או לרב קרליץ, וישאל אם מותר לערוך חתונה בערב יום הזכרון או השואה (נניח שהוא במקום שבו אין מניעה חוקית, אולי בחו"ל אבל הוא תושב ארץ ישראל ומשפחת הכלה כנ"ל). אם הרב יאמר שלא, הוא ישאל מדוע. אם הרב יפרט בדומה למה שפרטתי על העדר תוקף של המתקנים ושל הציבור, אפשר יהיה לעשות טריק לא הכי יפה, ולשאול מה בין זה לבין הסיפור שדווח בבחח ואותו ציטטתי. גם שם זה היה בזמן אחר ובמקום אחר. וגם שם היתה קהילה מסויימת וגם לא ברור אם כל בני הקהילה אבו לציית לכלל. וכן כאן. יש כאן כמה קהילות מקביליות ולא הכל חפצים לציית להן. (החזו"א יטען שאין סמכות להמון לקבוע ושם היו חכמים וכאן לא, אבל זו תשובה שצריך לעמת מול הנתונים. מה הופך את רבני הרבנות הראשית לבלתי ראויים לקבוע? האם צריך להתחיל לרשום שמות? זה יהיה מדרון מהיר לפוליטיקה).

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

הרב מימוני
לגבי הנסיון, אולי זה יביא לתוצאות מפתיעות. הגע בעצמך: מי שבא לרב זילברשטיין או לרב קרליץ, וישאל אם מותר לערוך חתונה בערב יום הזכרון או השואה (נניח שהוא במקום שבו אין מניעה חוקית, אולי בחו"ל אבל הוא תושב ארץ ישראל ומשפחת הכלה כנ"ל). אם הרב יאמר שלא, הוא ישאל מדוע. אם הרב יפרט בדומה למה שפרטתי על העדר תוקף של המתקנים ושל הציבור, אפשר יהיה לעשות טריק לא הכי יפה, ולשאול מה בין זה לבין הסיפור שדווח בבחח ואותו ציטטתי. גם שם זה היה בזמן אחר ובמקום אחר. וגם שם היתה קהילה מסויימת וגם לא ברור אם כל בני הקהילה אבו לציית לכלל. וכן כאן. יש כאן כמה קהילות מקביליות ולא הכל חפצים לציית להן.

ואתה יודע איך יגיבו הרבנים הרבנים על הטריק הזה?
ינפנפו אותך עם גב כף היד, בביטול גמור. ויוסיפו אם תתעקש גם  בדוק ומנוסה.

"עדיין אתה יכול לפתוח שיעור, מסגרת, בית מדרש, בית הוראה או כל דבר דומה ולהציג שם את עמדותיך בצורה שתאפשר לכל אחד לבחון את טיבן ע"פ כישוריך ויכולותיך המוכחות. גם אם אתה מתמיד להסתתר תחת ניק קבוע אבל מצפה שהאחרים יבואו אליך, לזירה שאתה בחרת (שאיננה זמינה לכל אחד), אין בזה משום אומץ לב ועמידה על עקרונות, וזאת בדיוק היתה כוונתי במכה רעהו בסתר."

כך כתב השותף.

שוב כשל חשיבתי כפול ומשולש.

הצגת עמדה  בבית מדרש נידח ברחוב בני ברקי  תאפשר לבחון את יכולותיו של מיימוני  לכל אחד ואחד? 

האם בית מדרש נידח הוא יותר זמין מאשר האינטרנט?

לדוגמא קיים אדם בשם......שנתן הרצאות בבני ברק או ת"א או פרדס חנה ואיש לא ידע על יכולותיו המופלאות. 
והנה הוא הגיע לעצכ"ח תחת הניק שותף סוד,שותף פשט או בקצור שותףףף והנה כל העולם יכל לדעת על יכולותיו המופלאות אז מה זה משנה לי מיהו באמת אותו ניק? (שמן הסתם כמה אנשים כאן זכו להכירו אישית)  הרי כל היתרון של האינטרנט הוא שמתייחסים לדברים ובוחנים אנשים לפי דבריהם ולא לפי שמם או כתובתם.

כשל שני מצוי בנתינת משקל למושג:אומץ לב במקום שבו הכי פחות רצוי להפגין אומץ לב .

מעניין לבדוק את סוג האומץ שדורש השותף מאנשים.

הוא לא מבקש אומץ לב שתורם באמת לחברה כמו האמץ ללכת לצבא על אף שהקהילה הטפילית שסביבך תנדה אותך.

אומץ לב זה לצאת לעבוד על אף שהקהילה הטפילית תצחק על חולצת התכלת שלך.

אומץ לב זה לא לתת דירות  לשבע בנותיך  ולקבל התקף לב כתוצאה ממאמץ השנור המאוס -בקצרה אומץ לב זה להיות נורמלי בסביבה לא נורמלית.

כאן השותףף מנסה לשכנע אדם לצאת מאלמוניותו ללא שום מטרה מועילה לחברה כי מה זה משנה לגעצל או לשמערל או ליוסל אם דבריו של מיימוני שייכים ל אדם שגר ברחוב טרפון או ברחוב הגר"א או ברחוב חברון בבני ברק?הדבר היחיד החשוב אלה הם דבריו שמצויים ברשת וכל אחד ואחד בעולם יכל לבחון אותם לגופם ולבקר אותם בחריפות או לשבח אותם.

והכשל החשיבתי הנוסף הוא לקיחת ביטוי כמו :"מכה רעהו בסתר"(או כל ביטוי אחר)ולהשתמש בביטוי שלא לפי משמעותו המקורית.

לכל ביטוי ,לכל מילה,יש פרוש ומשמעות מוסכמים. ולכן שימוש בהם למטרה אחרת הוא אינו אפשרי.

לדוגמה אם  נניח  מישהו אמר:שתיתי מים ובעצם התכוון לומר קניתי חולצה בחמישה שקלים. 
זה פשוט לא אפשרי מבחינת השימוש המוסכם בלשון.

(וכאן הדבר חמור עוד יותר בגלל המשמעות ההלכתית מחד והמוסרית מאידך שכידוע  לא תמיד ההלכה והמוסר הולכים יד ביד כמו במקרה הזה)




 

שותף
בכדי להינצל מחשש הכאה בסתר שאתה מכה לת"ח עצום המכונה מיימוני, הנך מחויב מיד להחליף את הניק שלך ולהתחיל לחתום  בשם, כתובת, טלפון, ודוא"ל,  אמיתי שלך. [מומלץ לציין גם מי אבא שלך ומי השווער שלך ובאיזה מוסדות הילדים שלך לומדים] 

<זה פסק ברור של הרה"ג יהיאור שהוא פוסק מפורסם. ואם תקשה עלי ותחלוק עלי, נסה לדבר עם הגבאי של הנהג שלי אולי ימצא לך שבריר שניה ללחוץ את הידיים שלי ותוכל לצאת לומר לכולם אני פגשתי את.. ובהחלט אפשר לדון איתו.>

תוקן על ידי יהיאור ב- 11/06/2012 16:02:14

וברצינות, מימוני, אין כאן כ"כ על מה לקטר או לבקר. מדובר ס"ה במנהג, שבקהילות רבות[ [או מעטות] מקפידים עליה גם היום. וס"ה זה טורח קטן מאד, שכן בס"ה דוחים את החופה לאחר השקיעה [או לפני השקיעה, אם מדובר בערב שלפני], וכך נהגו בכמה חתונות שאני מכיר. הרבנים האלה מורים בד"כ לעשות כל מנהג, אז במה זה שונה. זה שאיזה משעומם פירסם את זה זה סתם שטות. הרוצה,ינהג, מי שאינו רוצה, לא, וזהו. 
[אכן הפרסום מסוג זה על שטויות מפי פוסקים מפורסמים הוא בעייה בזמננו, אך חזקה על תלמידי חכמים שאינם מתפעלים מזה, ומי שאינו ת"ח, הרי יש לו בעיות גדולות יותר...]