|
|
| נשלח ב-3/4/2011 16:41 |
 |
| |
הסיפור הזה מעורר השתאות ותמהון. והוא גם מספק דוגמא לשאלה שהתחבטו בה בעלי תיאוריות מוסריות שונות. ההשתאות: לנוכח התשוקה האדירה של הניצולים לקיים מצוה כלשהי. התמהון למראה הצעד המופרז והמופרך של הבחור, שסבר שאם יקרע את חולצתו, יקבל לפני האחרים. זה מעורר את השאלה: מה סבר אותו צעיר? מפני מה הוא יקדם לאחרים? האם לא היה משהו ילדותי במעשה הזה, שמזיק לעצמו, ועוד במצב של עוני קשה ביותר? האם סבר שבגלל שהוא מזיק לעצמו מגיע לו? או בגלל שיצר מצב של חיוב לפני שמישהו אחר חשב על אותו מעשה? אבל איך אפשר לשפוט מי שעבר את התופת הנאצית? האם המעשה של הבחור הוא ראוי לשבח או לא? לדברי הרב ז, אכן לבחור הקורע מגיע לקבל לפני האחרים! וכך סבר גם האדמור. אבל כיון שכבר החליט על גורל, אין לו לחזור בו. ושמא מפני שכבר הודיע לכולם שיעשה גורל. איך בוחרים? אחד הקריטריונים להעדפה, בחלוקה בלתי שוה ובלתי מספקת של משאבים, היא לתת למי שזקוק יותר. הבחור דנן ניסה להפוך את עצמו לזקוק יותר מאחרים. אך האם זה יוצר חיוב? כלפי האדמור המחלק? כלפי חבריו שגם הם רצו ציצית? האם המסר שיש ללמוד מכאן הוא שמי שיזיק לעצמו כדי ליצור מצב של חיוב, מגיע לו? זה דבר מסוכן מאד. נקודה אחרונה זו מביאה אותי לתמיהה 1. מה ראה האדמור להביא אגד ציצית אחד ויחיד לניצולים? ואם רצה להביא, מדוע סיפר לכולם? האם רצה ליצור מצב של אהבת המצוה? לבדוק אותם כמה הם רוצים במצוה? ללמד סנגוריה על ישראל בשמים כשיראו כמה הם מבקשים מצוות אחרי השואה? ואולי כל הסיפור לא היה ולא נברא? צריך לעיין בתולדות האדמור מקלוינבורג. כמפורסם, הוא עצמו ניצול מן השואה ועבר תופת פרטית. וזה מתמיה, איך הספיק להינצל, וכבר להשיג אגד ציציות כדי לחלק לאחרים... אבל ברור שבתמיהתי לא חייב להיות ממש. ורק שאלתי. הנקודה השניה היא הראיה של הרב זילברשטיין. האם באמת שני המקרים דומים? והאם בכלל יש עדיפות לתלמיד חכם על פני מי שאינו כזה בעבודת המקדש? הרב ז. עצמו מודה בספר שיש לחלק ולומר שכיון שהתורה זיכתה לכל הכהנים בשוה, אין להקדים ת"ח לפני עם הארץ, שלא כמו בכללי עליה לתורה. אוסיף עוד דבר שהסיפור הזה גרם לי לחשוב עליו, וזו נקודה מכוערת למדי. האם יכול אדם שאין לו לבוא למי שיש לו ולומר: לך יש, לי אין, אני זקוק, לך יש מיותר שהרי אין לך בו שימוש מיידי, אז תביא לי, ואם אינך רוצה, שאל רב ויאמר לך שזה באמת כך? האם מכאן לסוציאליזם מן התורה? אני מסכים שזה יהיה דבר יפה מאד אם העשיר, שיש לו בשפע, יחלק משלו למי שאין. אבל למרות שיש כאן מצוה, אין כאן דבר שאפשר לכפות. אה, כן, לא סיפרתי עדיין את הסוף. מי אתם חושבים זכה בהגרלה? נכון מאד. אותו בחור. סימן שכוונתו של הבחור היתה לשם שמים, כי אחרת לא היו מסובבים לו את הזכיה, דברי הרב זילברשטיין. לעיונכם.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-3/4/2011 17:29 |
|
| |
אני לא מבין,יש כאן אחד שמחויב בד' כנפות,וזה אותו בחור,והשאר אינם חיבים,אלא יקיימו מצוה אם יניחו ציצית,לכאורה פשוט שמי שחייב קודם למי שלא חייב.
זה נכון שאם לא יהיה לאותו בחור ציצית,אז מסתבר שיהיה מותר לו ללכת בלי ציצית,אם משום שכיון שאין לו אפשרות לא נחשב כלל כעובר על המצוה,ודנים בזה לגבי מי שבשבת נפסק ציציותיו,שי"ל כיון שאין לו אפשרות לקשור בשבת אינו מבטל מצוה,אם משום כבוד הבריות שמותר בשב ואל תעשה גם בדאורייתא,וכאן לכאו' זה שב וא"ת,עכ"פ בודאי שזה מצב של בדיעבד,ובודאי יש להקדים את מי שמחויב על פני מי שאינו מחוייב.
|
|
|
|
| נשלח ב-3/4/2011 18:13 |
|
| |
ב"ה.
מיימוני,
"האם המסר שיש ללמוד מכאן הוא שמי שיזיק לעצמו כדי ליצור מצב של חיוב, מגיע לו?"
האם גבאי צדקה חייב לתת לאדם שהיו לו 200 והפקיר 1 (עשיר והֶעֱני)?
(ומידי דברי - התייחסות לנושא קודם (בדרכה של צענערענע (אף כי הלכה היא שהפוגע אשה בשוק אסור לילך אחריה))):
האם נוי הוא מושג גשמי-מוחשי בלבד? האם אין נוי רוחני-מופשט?
|
|
|
|
| נשלח ב-4/4/2011 08:29 |
|
| |
סגסג
זו בדיוק הנקודה.
באיזה אופן הוא קודם?
ודאי שהוא כעת זקוק לציציות (בהנחה שהבגד שלו אכן בעל ארבע כנפות בגודל הדרוש).
אבל האם יצירת חיוב באופן מלאכותי דומה לחיוב הצומח באופן טבעי?
הבה נחזור למצב השאלה ונראה כלפי מי היא מופנית.
לאדמור יש ציציות לבגד אחד בלבד.
באים אליו אלף עניים.
במי עליו לבחור? האם יש בכלל קריטריון להעדפה? מסתבר שלא, כי הוא החליט על גורל.
אחד העניים מצא דרך להפוך את עצמו ליותר נצרך מיידית מאחרים.
האם עשיה כזו יוצרת חיוב? בוודאי שהיא מבטאת השתוקקות גדולה למצוה, אבל האם היא באמת מעניקה קדימות לאדם?
הפעולה של אותו בחור ודאי אינה ניתנת לשיכפול. אם כולם ינהגו כמוהו, יהיו עוד 999 שילבשו באונס בגד של ארבע כנפות בלא ציצית.
ובכלל, הסיפור מעורר את השאלה האם יש לרדוף אחרי מצוה ולהכניס את עצמי למצב של חיוב שלא היה קיים קודם.
לדוגמא, בעיירות באירופה היה מצב במשך מאות שנים שלא היה ניתן להשיג יותר מאשר סט אחד של ארבעה מינים. מה היו עושים? כל בני העיירה היו משתתפים וכל אחד היה מברך עליו.
לפי זה, האם הפתרון הראוי כאן לא היה להכין בגד של ארבע כנפות ולתת לכולם ללבוש אותו איזו שעה קלה ולברך? אם כבר רוצים את המצוה? (ויש לחלק שציצית זמנה כל היום וארבעה מינים זו מצוה שמטבעה היא לזמן קצר. ויש להסביר מה היה מנהג אנשי ירושלים שלקחו איתם את הלולב לכל מקום, וכי את כל ארבעת המינים נטלו? והאם זה מוסיף זמן מצוה או שזה היה בגדר חיבוב מצוה).
***
ירמיהו
אף שאלתך ראויה להישאל. מי שעשה את עצמו עני באופן מלאכותי, האם מגיע לו לקבל כדיני עני?
יש, לפחות לי, תחושה של חוסר יושר במעשים כאלו: קריעת החולצה, הפקרת המטבע. זו יצירה של חיוב באופן מלאכותי. נכון שבמעשה הציצית יש ביטוי של אהבת מצוות. ובכל זאת, זה עדיין מלאכותי. וזה אפילו, באופן מסויים, אנוכי מאד. וכי רק אתה רוצה ציצית? וכי דמך סומק משל אחרים ומצוותיך שוות יותר? הנחת היסוד שלי היא אכן שכל בני האדם יקרים לפני ה' ומצוותינו יקרות לפני ה', ורחמנא ליבא בעי (=ה' רוצה את הרצון - הטוב של האדם).
***
לגבי שאלת הנוי, זו בדיוק השאלה שלנו, הלא כן? איזה נוי הוא החשוב?
בפשטות, או ביסוד הדברים, הנוי הוא במה שהוא חשוב אצל בני אדם. חומרים משובחים, כמו שזהב עדיף מכסף ושניהם מנחושת. מעשה ידי אמן, מעשה בצלאל ולא מעשה אדם שליבו לשמים אבל אין ידיו טובות בעיצוב.
צא וראה מה אנו מחפשים בסת"ם (=ספרי תורה, תפילין ומזוזות).
ויש עוד קריטריון, שכמדומה מתייחסים אליו בזמננו. יראת השמים של הסופר. (לקמן נראה עוד שאלה מעניינת בנושא זה של הרב זילברשטיין, ואולי ראוי להקדימה כבר כאן).
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-11/4/2011 09:33 |
|
| |
דברי תורה למי שלא בירך עליהם (סימן ג עמ' כג) מעשה ב"בן תורה" שנסע באוטובוס ולידו ישב שוטר גלוי ראש "שאינו שומר עדיין תורה ומצוות", ועיין בעיתון. האברך מצא שפה משותפת עם השוטר והחל למשוך אותו לתורה. כיצד? ראה שיש לו את המילה "ישראל" על דש בגדו, והציע לו לספר לו מה פירוש המילה. "לא אגזול ממך הרבה זמן", הבטיח. אמר לו: "ישראל הם ראשי תיבות של אברהם, יצחק, יעקב, שרה, רבקה, רחל, לאה". צריך להיזכר במעשי האבות והאמהות ולהתנהג בהתאם. לאחר נוטריקון זה הביא לו דוגמאות מעשיות. ובסוף סיפר לו שהנוטריקון הזה מופיע ב"תורתו" של הבן איש חי, ממקובלי עירק. בינתים השוטר כבר לבש כובע והטמין את העיתון, ושוחחו כמעט שעה בדברי תורה ערבים. והודה לו השוטר שהנעים לו בדברים יפים רבי ערך יותר מהעיתון. יופי של סיפור. רק מה השאלה? השאלה היא כיצד היה מותר לאותו בן תורה לשוחח עם השוטר בדברי תורה בלי שהשוטר בירך ברכת התורה! זו שאלת הרב זילברשטיין ויאה היא לו... את התשובה מביא הרב ז. בשם הרב אלישיב (ואינו שוכח לכתוב עליו "מו"ח"). מתברר שכמה תשובות בדבר: ראשית, השוטר לא התכוון למצות תלמוד תורה. הוא התעניין לשמוע חכמת ובינת התורה אבל לא לקיים "מצוה עשה ושננתם לבניך ודברת בם". ואם מכוונים לחכמה ולא לתורה, אין כאן מצוה, דברי הרב אלישיב על פי דיוק מלשון החכמת שלמה (או"ח תרפז ס"ב). בזמן אחר ענה הרב אלישיב: זו מצוה, אבל אם אי אפשר לברך, אין איסור ללמוד. והרי לא ניתן לבקש מהשוטר שיברך. עדיף שילמד ולא יתבטל מהתורה.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
|
| נשלח ב-11/4/2011 09:34 |
|
| |
הערות ביקורתיות ראשית, הסיפור יפה, ומראה כיצד אפשר למשוך לב אדם להתעניין ביהדות. זה מתחיל בהבטחה לתורה בתחום שמעניין את השומע. זה נמשך באיזה משחק מילים שבפני עצמו הוא חסר ערך אבל נותן תחושה של חשיבות. ולאחר הקדמה זו כבר אפשר לספר סיפורים על גדולי ישראל שהם אכן ראויים להערכה. ומכאן אפשר להגיע לדברי תורה ממש. מתוך דברי אפשר להבין שהפתיחה של אותו בן תורה לא היתה תורנית כלל, ואכן זה כך. איני יודע אם הבן איש חי ראה במשחק המילים שלו תורה, אבל ודאי שזה לא תורה אלא משחק. ואני חוזר על כך כדי להדגיש זאת שוב ושוב. יש כאן מיסיונריות, אבל כיון שהיא מהצד "שלנו" אנו מקבלים אותה באהבה. ואכן יש לב שומע ואוזן שומעת אצל אחינו. (וחבל שישמעו דברים שאינם תורה כתורה, וצריך חכמה רבה לדעת מה עדיף, לשבת בטל עם עיתון או לשמוע נוטריקונים ולהאמין שזו תורה. ויש לומר שלאט לאט מתקרבים למוטב, ואע"פ שהמלמד אינו חכם בהרבה מן הלומד, ושניהם כתינוקות שנשבו). מכאן לפן הסוציולוגי של חלק מן הדיונים ההלכתיים של הרב זילברשטיין. מדוע בכלל מתעוררת השאלה על הברכה? מסתבר לי שהשאלה הובאה קודם כל כהזדמנות לספר את הסיפור. יש לו תועלת ויותר מאחת. הסיפור עצמו, מלבד מה שהוא נותן דגם איך יכול אברך להשפיע בנסיעה באוטובוס (ומטיל עליו חיוב ותזכורת לקדש את השם בהתנהגותו), הוא גם מעניק לנו "גאוות יחידה" בלשון צה"ל. ראו עד כמה אנו החרדים חכמים ביודענו את התורה וכמה אנו יכולים להועיל לאדם. ואפילו שוטר (אילו זה היה חייל, היינו יכולים גם להסיק שעדיף להיות בחור ישיבה מאשר חייל). אמנם כתבתי מה שלדעתי הוא מניע נסתר לסיפור, אבל המסר נכון. גדולה תורה וגדולים עוסקיה. אם כי כבר אמרו חכמים שאין לאדם להתגדר במתנה שזכה לו, ולא כל אדם זוכה להיות בשם (=מוכר בשמים. בזמנם עבודה קלה, רווחית ומהנה). אמנם התשובה הנכונה לשאלה (איך מלמדים בלי שהשומע יברך) היא שאין כאן שאלה כלל. כמו שאכן נאמר בתשובה השניה בשם הרב אלישיב. הפלפול הראשון גם אינו אמיתי וגם מיותר. ולמעשה, חוששני שמה שנובע ממנו הוא דבר חמור מאד. יש כאן זלזול בכך שנקבע כי מי שאינו מכוון לשם "מצות תלמוד תורה" אינו מקיים מצוה גם כאשר הוא לומד! מדוע אם כן הרב ז. כתב זאת? האם זה רק כדי לתרץ את ה"קושיה" שלו? יתכן שגם כאן, כדרכו, יש לו מטרה חינוכית. שוב, רצונו להראות כי התורה היא מצוה ולא חכמה. לכן רק מי שמכיר במצוותיות שלה זוכה לקיימנה כראוי. ממילא אין ערך לכל מי שאינו מקבל עליו את מערכת האמונות הישיבתית או האברכית שהרב ז. מנסה להנחיל לחברה סביבו (אני טוען שזו כוונתו, כן). וכמובן, זה לא נכון (מסברה) ומופרך מן המקורות. וכי לא אמרו חכמים: הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו? ומי שעוסק בתורה, המאור שבה מחזירו למוטב? וכדי לסיים בדבר טוב אני חוזר לסיפור. ראו כמה גדול כוחה של תורה, שעצם שמה הטוב מעורר את האדם לוותר על העיתון ולעיין בה, ואפילו הצגת משחקי מילים בשמה כבר מושך את האדם להתעניין וללמוד...
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
|
| נשלח ב-11/4/2011 11:32 |
|
| |
מיימוני, הילדותיות והגאווה שלך זועקות עד השמים.  ...
מספיק. שמענו אותך, זכינו ללמוד ממך שהרב זילברשטיין הוא בני ברקי קלאסי שבכל פסקיו רואים במובלע את ההשקפה החרדית הילדותית הפרימיטיבית. ואתה הביקורתי המופלא שמאיר את עינינו.
אם דבריך היו נובעים ממקור המדות הטובות, הרי שהיית עושה זאת רק פעם אחת, על פסק אחד, כדי להועיל לציבור ולהצילו מהבערות, וגם אז בכאב לב רב על שנאלצת לפגוע בכבודו של הרב זילברשטיין (לא כי הוא רב, אלא כי הוא אדם, ויותר מזה, יהודי).
אך, מקור דבריך הם מדותיך הרעות ולכן ברגל גסה הנך רומס שוב ושוב את כבודו של מיודענו, בהנאה על רום חכמתך וביקורתיותך. מזל שמדי פעם רואים את האשכול מוקפץ, כבר כמעט הספקנו לשכוח שהרב זילברשטיין פרימיטיבי (ושאתה מושחת...).
בהודעה זו אינני מתייחס לתוכן דבריך, ולא באתי להביע עמדה עניינית כלל, אלא להביע כאב על מה שרואות עיני.
|
|
|
|
| נשלח ב-11/4/2011 11:36 |
|
| |
מיימוני . מיסיונריות ?
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-11/4/2011 12:26 |
|
| |
יצחק
ברוך הבא אל הפורום.
תודה על התוכחה החשובה. אכן עלי לעיין לפי דבריך אם להמשיך במה שאני כותב. וגם אם לעשות זאת, הרי לא לצאת אישית נגד הרב זילברשטיין.
יישר כוח.
***
פי האתון
לא הבנתי את שאלתך.
האם כוונתך לשאול אם יש מיסיונריות בכך שאנו פונים לאחינו החילונים ומנסים ללמד אותם תורה ולמשוך ולקרב אותם לשמירת מצוות? זה תלוי איך משתמשים במילה "מיסיונריות". לא בדקתי את ההיסטוריה של המילה אבל כמדומה שהיא מציינת את התופעה של נסיונם של נוצרים ללמד עמים אחרים את דתם. כאן אנו, היהודים שומרי המצוות, משתדלים ללמד את אחינו מה שנשכח מהם או נחשך מהם בשל נסיבות ההיסטוריה, וזה ודאי לא אותו דבר.
גם השימוש בלשון "מיסיונריות" בהקשר זה נראה פוגעני.
מדוע אם כן השתמשתי בלשון זו? מפני שיש גם משותף. המשותף הוא בכך שאנו יוצאים מנקודת ראות פטרנליסטית (=מגבוה) לפיה יש לנו ידע שלהם אין וחובתנו לחלוק אותו עמהם. ואנו מחפשים את הדרך הטובה והיעילה לשכנע. אמנם, כפי שבאתי לציין, מסתבר שהיום זו חובתנו בעולמנו, מי שיכול ומי שיש לו הזדמנות, אכן להעביר את מסרי התורה לאלו שלא זכו להם.
והנראה לפי עניות דעתי כתבתי.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
|
| נשלח ב-11/4/2011 12:36 |
|
| |
[עוד על הרב זילברשטיין, יעויין בספרו של רוזנק ההלכה כמחוללת שינוי, מאגנס 2009, עמוד 50.]
תוקן על ידי מרחביה ב- 11/04/2011 12:36:58
|
|
|
|
| נשלח ב-11/4/2011 12:55 |
|
| |
ליצחק
ממתי כל מי שמתייחס בבקורתיות לספר מזלזל בכותבו?
הרי בקורות ספרותיות נכתבות מידי יום ביומו ואף אחד לא מכנה את המבקר מושחת או בעל גאווה.
(וזה שקראת למיימוני מושחת ניתן רק לייחס לחוצפה בלתי מבוקרת הנובעת כנראה מגילך הצעיר ומחוסר הבנתך.)
|
|
|
|
| נשלח ב-11/4/2011 14:42 |
|
| |
| מיימוני כתב: |  | | מתוך דברי אפשר להבין שהפתיחה של אותו בן תורה לא היתה תורנית כלל, ואכן זה כך. איני יודע אם הבן איש חי ראה במשחק המילים שלו תורה, אבל ודאי שזה לא תורה אלא משחק. ואני חוזר על כך כדי להדגיש זאת שוב ושוב. |
|
מאיפה לך, מיימוני, שזה משחק ולא דברי תורה ? האם גדול אתה מהבן איש חי (שודאי ראה בזה דברי תורה כידוע לכל המכיר את מיגוון ספריו ותורותיו) ? אתמהה.
|
|
|
|
| נשלח ב-11/4/2011 16:24 |
|
| |
צענערענע,
אמת שישנם ביקורות ספרים בכל יום. גם כן אמת שחלקם נגועות בשחיתות נפשית גדולה של המבקר, בהתנשאות ובהתכבדות בקלונו ע"י לשון מושחזת. אינני יודע, כי אני לא ממש נוהג לקרוא כאלו ביקורות, אך אני משער שכך הם פני הדברים לפחות בחלק מהמקרים.
זה שאף אחד לא זועק על המבקר שהוא מושחת או בעל גאווה לא הופך את הדבר ללגיטימי. אנחנו גם לא צועקים על הלשה"ר, המחלוקות והפריצות (אם כוונתך ג"כ לעיתונות חילונית).
אפשר שהמילה מושחת אצלך מיועדת רק לבהמות גסות או לחילופין לעברייני צווארון לבן שגנבו מיליונים, אצלי המילה מייצגת גם אדם שמתכבד בקלון חבירו. לא צריך לקנות קלשון ושיניים מפחידות כדי לזכות לכינוי.
|
|
|
|
| נשלח ב-11/4/2011 16:46 |
|
| |
ליצחק
כל מחבר ספר מצפה לביקורות .הוא יודע שיהיו ביקורות טובות ויהיו גם רעות.
כל מי שכותב ספר יודע מראש שיש כאלה שלא יאהבו את כל מה שהוא כותב.
בכל אופן כותבים ממשיכים לכתוב כי יש להם רצון שאנשים יקראו את דבריהם והם מוכנים להסתכן בקבלת תגובות קשות.
אם לא היתה ביקורת ספרים עולם הספרים היה מתמוטט.
לכן למיימוני היתה הזכות המלאה להביע את דעתו וזה לא נקרא מתכבד בקלון חברו כי ,כי כפי שאמרתי זה מקובל גם בעולם התורני ולא רק בעולם החילוני אלא שאתה כנראה לא יודע זאת.
יוצא אם כן שמי שמושחת כאן זה אתה כי אתה התכבדת בקלון חברך ללא שום סיבה.
(אם כי כבודו של מיימוני כמובן לא נפגע מהתגובות שלך)
תוקן על ידי צענערענע ב- 11/04/2011 16:46:18
|
|
|
|
| נשלח ב-11/4/2011 17:10 |
|
| |
צענע
חוששני שהצדק עם חברנו החדש יצחק.
עלי לפשפש ולמשמש במניעי ובכתיבתי. אכן ראוי להיזהר בכבוד הבריות, ובכבודו של יהודי, ובכבודו של ת"ח. וגם אם אני חפץ להמשיך ולנתח את דברי הרב זילברשטיין, יש לעשות זאת בדרך ארץ, וגם אם לחלוק, לחלוק בכבוד ולא מתוך קנטרנות.
***
שותף סוד
(טוב לראותך)
מנין לי שנוטריקון הוא משחק ולא דברי תורה?
שאלה חשובה מאד, וכמדומה שבדבר זה לא נסכים, אבל נוכל לראות את ההבדלים בין גישותינו.
מן הסברה. מהו נוטריקון? איך הוא יכול לעבוד? זה פשוט לקחת מילה ולבחור משפט או אוסף מילים שמתחילות באותיות של המילה הראשונה. כמו כאן.
וזה משחק, מפני שכפי שאפשר להשתמש בנוטריקון כדי לקבל תוצאה מעניינת, כך אפשר לקבל תוצאה ליצנית.
האם תחפוץ בדוגמאות?
ולגבי הבן איש חי, מנין לך שהוא התייחס לכך ברצינות? ואם התייחס לכך ברצינות, מדוע שאקבל את דבריו? עיין נא באשכולו הנפלא, כרגיל, של רדף השיג שלנו, על הכשל אד הומינום, ושם ביאר לדעתי היטב מתי אנו נזקקים להתייחס לטיעונים מסמכות (הבן איש חי אמר, הרמב"ם אמר, ישעיה לייבוביץ אמר, איינשטיין אמר... סמיילי).
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
|
|
