מאה שערי הרב זילברשטיין

השאלה

בבית כנסת יש מגילת אסתר יקרה, וגנבים מתנכלים לה. הוצע לקדוח חור קטן בארון הקודש, ולהכניס לתוכו מצלמה זעירה, שתצלם את הגנבים. האם זה מותר? או שזה בזיון של ארון הקודש?

תשובה

הרב אלישיב עונה:

כל פעולה שבאה לשמור על תפילין ועל ספר תורה מותרת. וכן מצאנו שמותר להכניס תפילין לבית הכסא כדי לשמור עליהם. "אין בזה בזיון כיון שבא לשמור עליו".

וכן מותר להניח ספר תורה על חמור ולרכב עליו מפני הגנבים (שו"ע יו"ד רפב א, ג).

אם כן, האם מותר לנקוב חור בארון קודש עבור מגילה?

למרבה ההפתעה התשובה היא: "לא מצאנו שמותר". (לקמן אנסה לבאר למה "לא מצאנו". הרי כן מצאנו הרגע).

ובכל זאת מצא הרב אלישיב היתר על ידי כך שאם הגנבים יצליחו לגנוב את המגילה, ימשיכו ויגנבו ספרי תורה במקום אחר. נמצא שהשמירה כאן היא צורך של ספרי תורה.

ועוד נימוק של הרב אלישיב כדי להתיר. כבוד התורה הוא לכבד את המצוות התלויות בה. לתפוס גנבים ולמוסרם כדי שישמרו על מה שכתוב בתורה לא לגנוב זה אינו בזיון לתורה.

האם זו בכלל שאלה שצריך להפנות לרב? מסתבר שזו שאלה, מפני ששאלות דומות מופיעות בגמרא ובפוסקים. אך התשובה הברורה היא שכן, זה מותר.

כאן היה ראוי לספק רקע. מה הם הכללים של כיבוד ספר תורה, או תפילין, שמביאים לכך שאסור להכניסם לשירותים, או לנהוג בהם בזיון בדרך שתוגדר כבזיון? מהיכן לומדים זאת?

אם יש איסור כזה, אז כיצד התירו חכמים להכניס תפילין לשירותים? כיצד התירו להניח ספר תורה על חמור? מהיכן למדו זאת?

אך דומה שגם בלי להיכנס לעקרונות יסוד חשובים אלו, די לנו לראות מן ההוכחה של התפילין שמותר להכניס לשירותים ומן ההוכחה של ספר התורה שמותר להרכיב על החמור שהאדם רוכב עליו, שלמרות שפעולות אלו ייחשבו לבזיון, הן מותרות בשעת הצורך. האם הגנה על מגילת אסתר אינה צורך? (וכמובן יש להסביר מפני מה ארון קודש מקבל חשיבות כזו שגם עליו יש להגן מפני בזיון, והאם נקיבת החור בארון והנחת המצלמה הן בזיון או שיש בהן בעיה אחרת, קלה יותר).

אם כן, מדוע הסתייג הרב אלישיב?

הסיבה היא כנראה שמצאנו היתר לזלזל, בשעת הצורך המיוחד, בתפילין ובספר תורה לצורכם (למעשה, אם נדייק, המקור שמתיר להכניס תפילין לשירותים הוא כדי שלא ייגנבו והגנב יוציא לעז על בעל התפילין. בגמרא מובא מעשה בתלמיד חכם שהשאיר תפילין מבחוץ, הם נגנבו בידי זונה, והיא העלילה עליו שבא אליה ונתן לה את התפילין וסופו, אם אני זוכר נכון, ששלח יד בנפשו מפני הבזיון. לכן יש להתיר להכניס תפילין כדי שלא ייגנבו, אם כי זה לא כבוד התפילין אלא גם גורם נוסף).

אבל מגילת אסתר אינה ספר תורה ואפילו לא תפילין. מקומה בכתבי הקודש נחות יותר. אז אולי אין להתיר את כל הפעולות הבטחוניות האלו רק עבורה?

ושוב אני שואל: מדוע מה שכתבתי לעיל זו שאלה?

יש שתי דרכים של לענות על שאלה זו עד כמה שאני יכול לזהות.

1. יש חילוק בין ספר תורה לבין מגילת אסתר. מבחינה פורמלית, ההוכחה מספר תורה אינה מספקת, אולי הגנה על ספר תורה מצדיקה זלזול בו (הכנסה לשירותים) ופגיעה בארון קודש. אבל הגנה על מגילת אסתר אינה באותה דרגה.

אם זו התשובה, אז זה מעורר תמהון רב. הסברה הפשוטה היא שזה וזה מותר. גם להגן על ספר תורה וגם להגן על מגילת אסתר. שניהם כתבי קודש. מדוע אם כן הרב אלישיב חשש להתיר? האם זה בגלל שהוא ראה חילוק שאיני מספיק רגיש כדי לחוש בו? או, מה שעלול להיות, ליבו נוקפו. רבנים בני זמננו מלאים חששות כרימון. הם מתקשים מאד לומר "מותר" בלי הוכחות, וכל חילוק בין המקור לבין הנושא שהובא לפניהם עלול לגרום להם לפקפק בהיתר. (אין אנו מדמים מעצמנו מילתא למילתא. ושוב: הכלל הזה יש לו מקור בתלמוד וצריך ללמוד אותו בפני עצמו. אבל לא כל דבר הוא "דימוי" שזקוק להוכחה ואסור לנו להכריע בו לבדנו).

ושוב זה מפתיע. כמדומה שהרב אלישיב נחשב לפוסק גדול דיו להתעלם מחששות כאלו, אז אולי ההסבר שלי שגוי. אני יכול לומר כך: אצל רבנים פחותים ממנו הייתי תולה את הפחד להתיר בפחד הכללי לומר דבר שלא כתוב במפורש.

2. הדרך השניה שונה לגמרי. הרב אלישיב מבין ברורות שמותר לעשות הכל כדי להגן על מגילת אסתר. אבל הוא חושש מפני "מה יאמרו". יהיו כאלו שיפקפקו בהיתר שלו. עבורם צריך לספק הוכחה, עבורם צריך לענות על השאלה של "אבל לא שמענו אלא בספר תורה, במגילת אסתר מנלן".

ומה מלמדת אותנו התשובה?                           

כאן אנו מגיעים לנושא מעניין מאד, שאני מקוה לדון בו באופן שיטתי, אך כאן אזכיר אותו רק כדוגמא. לפנינו דוגמא להפעלה של מה שאני קורא "מטא-הלכה".

זה עובד כך.  הרב יודע יפה מאד שצריך להתיר הגנה על מגילת אסתר. אבל הוא זקוק להצדקות. לכן עליו לייצר כאלו. והוא עושה זאת. על ידי שהוא מעלה את הטענה של מדרון חלקלק של גניבות, שגנב שהצליח עם מגילת אסתר ינסה את כוחו בפעם הבאה בספר תורה, הוא מראה שהגנה על מגילת אסתר הופכת להגנה על ספר תורה בעתיד.

אל יהיה דבר זה קל בעיניכם. כדי להעלות את הנימוק הזה, צריך להתמודד עם חילוקים. ראשית, בהלכה יש מרחק בין חשש קיים, ברגע זה, בחפץ זה, לבין חששות עתידיים באירועים אחרים. האם מה שכתבתי כללי מדי? (אני יכול לתת דוגמאות, כמו בכלל של עשה דוחה לא תעשה, אם בעינן בעידנא, אבל די לי ברמז קל זה. איני יכול להאריך יותר).

הבעיה עם התשובה שנבחרת מטעמים מטא הלכתיים שהיא עצמה נושאת תג מחיר. למשל, כאן יהיה מתבקש לשאול. אם מותר לעשות כך וכך למען מגילת אסתר, כי בסוף יש חשש לספר תורה, אז מה עוד אפשר להתיר? האם מותר להתקין מצלמה בארון קודש כדי לפקח משם על בית של אדם שגר ליד בית הכנסת, כלומר לצרכי חולין גמורים? הרי מי שגונב מבית של אדם עלול לגנוב גם מבית כנסת. הרי אין לדבר סוף.

התשובה השניה היא, לדעתי, מאותו סוג. גם היא תולדה של רצון לספק תשובה בכל מחיר למען מטרה מוצדקת, היתר ההגנה על מגילת אסתר, וגם כאן אנו מגיעים לטעמים מפתיעים, בלשון המעטה.

כיצד? הכותב טוען ש"כבוד התורה הוא לעשות על פי חוקיה ומשפטיה". זו הרחבה של המונח "כבוד התורה" שבעצמו משמש בכמה הקשרים בתלמוד. השימוש הרחב מאד במונח זה מאפשר לטעון שלכידת גנבים היא כבוד התורה. בגלל שזה מוביל לכך ש"ישמרו על מה שכתוב בתורה". אך איך בדיוק זה עובד? אם ישבו בבית סוהר זה ימנע מהם לגנוב, ואז זה נקרא שהם שומרים על מה שכתוב בתורה ואינם גונבים? אתמהה.

סיכום

שאלה שיש לה חשיבות מסויימת כדי להתיר פעולות אבטחה בבית כנסת ובארון קודש - גם לא ישירות למען הגנה על ספר תורה - מובילה להעלאת נימוקים תמוהים להיתר. לדעתי זו דוגמא למטא הלכה, כאשר הפוסק מאלץ את עצמו להמציא נימוקים לא נכונים כדי להתיר את מה שצריך להיות מותר. אחד מתגי המחיר הוא שהנימוקים הבעייתיים שלו פותחים שער להיתרים שאכן אין הם כנראה נכונים כלל (מותר להטמין מצלמה בארון קודש כדי להגן על חולין מפני גניבה כי אין לדבר סוף). 

מה קודם, התקנת מזוזה או תפילה במנין?

הסיפור

ראובן מקפיד להתפלל שחרית כותיקין (=עם הנץ החמה). בוקר אחד יצא מהבית, רצה לנשק את המזוזה, וגילה שנגנבה.

הספק: מה קודם? תפילה במנין או קנית המזוזה והתקנתה גם אם זה על חשבון תפילה במנין ובזמן (=יש לקרוא קריאת שמע תוך זמן מסויים מהזריחה ואחר כך זה רק בדיעבד אם בכלל).

התשובה

הרב זילברשטיין סבור שקודם קונים מזוזה ואז מתפללים. וזאת משתי סיבות:

א.      עליו לקיים מצות מזוזה שהיא בכל רגע ורגע.

ב.      בגמרא אמרו כי הקורא קריאת שמע בלא תפילין כמעיד עדות שקר בעצמו. והרי אפשר שהוא הדין במי שאין לו מזוזה.

וכן מצא במשנה ברורה, שאין לאחר קריאת שמע אם אין לו תפילין או ציצית, אך אם אין חשש שיעבור הזמן, ימתין, משום אותה עדות שקר.

נדמה שלפני שדנים בשאלה יש להבהיר מהי. האם יש לו היכן להשיג מזוזה כרגע? זה ענין טכני, אבל באמת היכן ניתן להשיג מזוזה בשעה שלפני הנץ? לכן נראה שהכוונה בשאלה היא האם יש להתעכב מתפילה גם אם אין כרגע להשיג מזוזה אחרת!

לפי זה, אין אנו דנים כלל על סעיף א', תפילה או רכישת מזוזה והתקנתה. אם המצב הוא שאפשר לקנות מזוזה לפתח ואפשר להתפלל, זו שאלה מה להקדים. האם תפילה קודמת בגלל שהיא מצוה עוברת, ושמא אין חיוב להתקין מייד מזוזה, שהריהו אנוס, או שמא יש לטפל במזוזה קודם. (תשובתי בסוף).

אני חוזר: השאלה היא אם להתעכב מתפילה עד שתהיה לו מזוזה בפתחו. וכן לגבי תפילין, מי שאין לו, האם יקרא ק"ש (=קריאת שמע) ויתפלל 18 או ימתין?

דעת הרב זילברשטיין ולדבריו גם המשנה ברורה, היא שיש להמתין! זאת על פי אותה גמרא שהיא המקור לצירוף בין תפילין לק"ש. וכדאי להביאה כאן.

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף יד עמוד ב

אמר עולא: כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין - כאילו מעיד עדות שקר בעצמו.

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כאילו הקריב עולה בלא מנחה וזבח בלא נסכים.

ומייד לקמן:

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף יד עמוד ב

ואמר רבי יוחנן: הרוצה שיקבל עליו עול מלכות שמים שלמה (יט א) יפנה ויטול ידיו, ויניח תפילין ויקרא קריאת שמע ויתפלל, וזו היא מלכות שמים שלמה.

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל הנפנה ונוטל ידיו ומניח תפילין וקורא קריאת שמע ומתפלל - מעלה עליו הכתוב כאלו בנה מזבח והקריב עליו קרבן,

האם דעת עולא שאסור לקרוא ק"ש בלא תפילין כי זו "עדות שקר"? (לגבי השאלה עדות על מה ובמי יעויין בסיכום השיטות בהערה בשוטנשטיין על הדף שם).

אפשר לטעון שאין לדרוש "סמוכין" בתלמוד. אבל גם הסמוכין וגם הסברה מראים כי אין מדובר כאן באיסור לקרוא ק"ש בלא תפילין, אלא להזהיר שחשוב להקפיד על הנחת תפילין בזמן הזה. וכן ייראה מדברי רחב"א בשם ר' יוחנן, שמדמה את הקורא ק"ש בלא תפילין למקריב קרבן בלא הנלוים אליו, כלומר נסכים, והרי קרבנו קרבן, אלא שחייב עדיין נסכים.

אנו עשויים לשער כי דברי עולא ושאר האמוראים נאמרו נגד אלו שלא הקפידו לקרוא ק"ש בתפילין. ואכן הצירוף ביניהם אינו לא מן התורה ולא מדרבנן אלא מעלה בלבד, שקורא "והיו לטטפות" ומקיים את הפסוק בה בשעה.

וכן יש להביא ראיה משני מקורות. האחד באותו עמוד, ממנהגו של רבי יהודה הנשיא.

ומצאנו שני מעשים ברבי.

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף יד עמוד ב

הראשון: רב משי ידיה וקרא קריאת שמע, ואנח תפילין, וצלי (=נטל ידים, קרא ק"ש, הניח תפילין והתפלל=18).

השני, שעשוי להיות הבסיס שממנו תומצת הראשון:

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף יד עמוד ב

והאמר רב חייא בר אשי: זמנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב, ומקדים ומשי ידיה ומברך ומתני לן פרקין, ומנח תפילין והדר קרי קריאת שמע! (=פעמים רבות הייתי לפני רב והקדים ונטל ידיו וברך ושנה לנו פרקנו, והניח תפילין וחזר וקרא ק"ש). אמנם שם דחקו ואמרו ש"השליח הוא שעיוות" ולא הביא לרבי את התפילין בזמן (כלומר שרבי סמך על שליח להביא לו תפילין והדברים צריכים בירור מכמה בחינות).

גם אם נסכים שרבי קרא ק"ש בלא תפילין בדיעבד, כיון שלא היו לו, נמצאנו למדים שאם אין תפילין, קוראים בלעדיהם.

וכן במשנה שאותה מביא הרב זילברשטיין עצמו שם, על היורד לטבול שאינו יכול לצאת מן המים עד הנץ, יכסה עצמו במים ויקרא. ובוודאי שאין לו שם תפילין...

וקל וחומר למזוזה, שאינה מעכבת קריאת שמע.

הדין ברור ואינו צריך לפנים. ואם יש מקום לשאול, הרי זה על כך שהפוסקים האחרונים מתלבטים בשאלה זו, והם סבורים שיש "צד" שאין לקרוא ק"ש עד שיהיו לו תפילין משום אותה "כעין עדות שקר".

איך אפשר לטעות ולהתלבט בכך?

כאן אני מציע הסבר, ואפשר (ויהיה מי שיאמר: ראוי) לחלוק עלי.

יש הלכות ומצבים שבהם העדר של פריט מעכב את עשיית המצוה. הכהנים אינם עובדים במקדש אלא בבגדי כהונה. היה חסר אחד הבגדים, לא יעבוד הכהן ואם עבד פסל.

האם יש לדמות קריאת שמע ותפילין ומזוזה להקרבת קרבן ולבגדי כהונה ? הרי גם ר' יוחנן השווה את קריאת שמע עם תפילין לקרבן שלם?

יש לחלק.

קרבנות הם אכן סוג של מצוה שהייתי מכנה פולחנית. היא מוגדרת לכתחילה באופן מורכב ואכן אין היא מוטלת על כל אדם וכל שעה.

ק"ש לעומת זאת היא חלק מסדר היום ומטרתה להזכיר לאדם לקבל על עצמו עול מלכות שמים.

אפשר לטעות ולחשוב שתפילין מעכבים, למרות שאין לכך שום מקור ברור בפסוקים או בתקנות חכמים (מלבד הפרשנות של מימרה זו כאן) רק אם סבורים – כך ייראה לי – שההלכה היא לא רק עיצוב חינוכי, אלא מחזיקים בתפיסה יותר מאגית. שיש אופנים מסויימים לביצוע ההלכה ואם הם אינם מתקיימים, עם כל הרצון הטוב, המצוה נפסלת.

יש להדגיש: יש אכן רכיבי מצוות שמעכבים. אבל לדעתי יש לחלק בין אותם רכיבים שמהותיים למצוה לבין אלו שלא.

אפשר לטעון שאני טועה ומטעה, והסבורים לפסול, כמו הרב זילברשטיין, סומכים על כך שבאותה ק"ש נאמר "והיו לטטפות בין עיניך".

ובכל זאת, אני סבור שטעות כזו נובעת מהשתנות התפיסה של המצוות במשך הדורות. הן נתפסות פחות כאמצעי חינוכי ויותר כטכסי חובה שפועלים פעולות מעין מאגיות, ולכן יש לבצען באופן מושלם כמוגדר ואם לא אין בהן תועלת ואולי אף יש בהן איסור.

***

לא עסקתי כאן בשאלה אם תפילה במנין קודמת לתפילה סתם, ואכן השאלה של תפילה במנין ראויה לדיון בפני עצמו.
***

מסקנות

מי שאין לו מזוזה או תפילין יקרא ק"ש ויתפלל (18) כרגיל למרות שאין לו.