מאה שערי הרב זילברשטיין

שאלה: מה הדין של מי שהיה בבית קברות ערבי. האם כשיצא צריך ליטול ידים? שהרי טעם הנטילה הוא מפני שיש רוח טומאה בבית קברות יהודי, ואולי אין רוח כזו בבית קברות של גויים? וכן מצאנו שנטילת ידים היא משום רוח רעה, אבל זה שייך רק ביהודי ולא בגוי. (אמר המעתיק: כל השאלה מבוססת על הנחות יסוד שגויות לפי דעתי, ועלי להתרות בקורא כבר כעת שלא ילך שולל אחרי דעות אלו, גם אם הן מופיעות פה ושם בספרים מן המסורת היהודית, כפי שיתבאר).

תשובה: על פי הגר"א חייב.

נסקור את סדר הפסיקה.

בתורה יש איסור דורש אל המתים (דברים יח א).

בגמרא סנהדרין סה ב נאמר כי "ודורש אל המתים" הוא "המרעיב עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה".

רש"י פירש שהכוונה לשד של בית הקברות.

והרב זילברשטיין סבור שגם בבית קברות של גויים יש כזה דבר, שהרי בדברים יח יב נאמר "כי תועבת ה' כל עושה אלה, ובגלל התועבת האלו ה' אלקיך מוריש אותם מפניך". מכאן לומד הרב ז. כי שבעת העממין נהגו לדרוש את מתיהם וממילא פנו לבית הקברות שלהם כדי שתשרה עליהם רוח טומאה. מכאן שגם שם יש אותה.

ועוד מקור הוא בחגיגה ד ב, "הלן בבית הקברות... אימור כדי שתשרה עליו רוח טומאה הוא דקא עביד" וגם שם מפרש רש"י שכוונתו להידבק בשד של בית הקברות, ו"מפשטות הדברים משמע שאפילו אם לן בבית קברות של נכרים דינו כך".

קשה יהיה למצוא תשובה של הרב זילברשטיין שתרגיז אותי כמו זאת, אבל זו לא אשמתו.

נתחיל בשאלה אם צריך ליטול ידים כשיוצאים מבית קברות ומדוע.

ר' יוסף קארו כותב:

שולחן ערוך אורח חיים הלכות הנהגת אדם בבקר סימן ד סעיף יח

אלו דברים צריכין נטילה במים: הקם מהמטה והיוצא יח מבית הכסא ומבית המרחץ והנוטל צפרניו והחולץ מנעליו והנוגע ברגליו והחופף ראשו.

ויש אומרים אף ההולך בין המתים. ומי שנגע במת

ומי שמפליא כליו והמשמש מטתו והנוגע בכנה והנוגע בגופו בידו.

 ומי שעשה אחת מכל אלו ולא נטל - אם תלמיד חכם הוא תלמודו משתכח, ואם אינו תלמיד חכם, יוצא מדעתו.

זו רשימה ארוכה ומאיימת, שהרי מי שאינו מציית לה עלול לשכוח את תלמודו או אפילו לצאת מדעתו.

כמה שאלות מפתח: האם זו הלכה או המלצה? האם יש טעם אחד לכל אותם פריטים שנזכרו ברשימה או שמא טעמים שונים להם? ומנא לן רשימה זו?

נציץ בבית יוסף על הטור. הטור, ששימש בסיס שעליו אירגן ר' יוסף קארו את השולחן ערוך שלו, מסתפק בהוראה קצרה בהרבה בסימן זה.

טור אורח חיים הלכות הנהגת אדם בבקר סימן ד

וירחץ בנקיון כפיו ויברך בא"י אמ"ה אקב"ו על נטילת ידים וידקדק לערות עליהם שלשה פעמים מפני שרוח רעה שורה על הידים קודם נטילה ואינה סרה עד שיערה עליהם ג"פ ועל כן צריך למנוע מהגיע בידו קודם נטילה לפה ולחוטם ולאזנים ולעינים מפני שרוח רעה שורה עליהם ואם אין לו מים יקנח ידיו בצרור או בכל מידי דמנקי ויברך על נקיות ידים

כפי שהתבאר באשכולות אחרים בפורום, הטור כאן מחבר יחד שתי הלכות. חובת נטילת ידים של בוקר והאופן שבו יש לסלק רוח רעה השורה על הידים. וגם שם ניתן לשאול אם זו הלכה או המלצה. והתשובה הפשוטה היא שיש כאן שני ענינים. חז"ל תיקנו נטילת ידים בבוקר, ובמקום אחר הזהירו מפני רוח רעה והטור הדביק את שתיהן יחד.

ראיה לדבר, שרוח רעה אינה מסתלקת לפי אותה מימרה מסתורית אלא בשלוש שפיכות של מים מכלי, ואילו לנטילת ידים בבוקר די בפחות, ואפילו שפשוף ב"כל מידי דמנקי" (=כל דבר המנקה) די בו כדי לברך.

ועוד ראיה לדבר שבטעם הנטילה של בוקר כתב הרא"ש שזה מפני שידים עסקניות ובלילה נגע במקום המטונף בבשרו (אז היו ישנים ללא בגדים) והרשב"א כתב שבבוקר הוא "כבריה חדשה". ואיש מהם לא הזכיר רוח רעה...

מי שנתן דחיפה עצומה למאבק ברוח הרעה היה הזוהר, שמועתק בבית יוסף בסימן זה. לא אעתיקנו מפני שגם כך יהיה לי הרבה מה לכתוב ולכם לקרוא. רק אעיר שהבית יוסף עצמו בתחילת העתקתו מעיר:

"וכן כתוב בספר הזוהר פרשת וישב (קפד:) על פסוק (בראשית לז יז) ויאמר האיש נסעו מזה. ועוד כתובים שם בנטילת ידים שחרית חידושין שאינם נמצאים בפוסקים..."

כאן באמת נפרדות הדרכים. מי שרואה בזוהר גילוי קדוש מעולמות עליונים, יראה בדברים אלו סוד טמיר שזכינו ללמוד להיזהר בו. ומי שרואה בזוהר חיבור דמיוני של טיפוסים מבקשי סודות בספרד של המאה ה14 לא ייחס שום חשיבות לדברים, ואדרבה, יראה בהם דוגמא להשתלטות הדמיון על החשיבה.

יש לשים לב כי גם מי שמאמין בקדושת הזוהר אינו יכול שלא להודות, כמו הבית יוסף, שכל הדברים בשבח הזהירות בנטילת ידים אינם נזכרים בגמרא ובפוסקים, וכיון שלא יתכן שבזוהר יתגלו דברים שלא היו ידועים לקדמונים, ובכלל כיון שהוא מעשה ידי רשב"י וחבורתו ותלמידיו, סימן שעורכי המשנה והתלמוד חלקו עליו ובחרו לא להזכיר את ההלכות החשובות האלו וממילא אין הלכה כמותם.

לגבי התיאוריות מהי רוח רעה ומדוע מאמינים בה אציע הסבר משלי בסוף.

עד כאן לענין רוח רעה. ועתה לרשימת הדברים שגורמים לרוח רעה להופיע ומחייבים נטילה.

הרשימה המקורית של הופעות רוח רעה מופיעה בגמרא ואינה כוללת את המבקר בבית הקברות. המקור שלה מתואר גם הוא בבית יוסף כאן.

בית יוסף אורח חיים סימן ד

יח כתב ה"ר דוד אבודרהם בסוף ספרו (סדר נטילת צפרנים) בשם ספר התשב"ץ (קטן סי' רעו) ששבעה דברים צריכין נטילה לאחריהם ואלו הם הקם מן המטה והיוצא מבית הכסא והיוצא מבית המרחץ והנוטל צפרניו והחולץ מנעליו והנוגע ברגליו והחופף את ראשו וכן כתוב בכלבו סימן כ"ג (טו.) וכן כתוב במרדכי פרק אלו דברים (ברכות סי' קצד) אלא שבמקום הקם מן המטה כתב ההולך בין המתים ורבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל כתבם בסימן ז' בשם ארחות חיים (הל' נט"י סי' י) והוסיף עליהם מי שנגע במת ומי שמפלה כליו ויש אומרים המשמש מטתו ואינו רוחץ ידיו מקולקלים אורחותיו ויש אומרים אף הנוגע בכנה ויש אומרים אף הנוגע בגופו בידו ואמרו ז"ל מי שעשה אחת מכל אלו ולא נטל אם תלמיד חכם הוא תלמודו משתכח ואם אינו תלמיד חכם יוצא מדעתו עכ"ל: כתב המרדכי פרק אלו דברים (סי' קצג) וזה לשונו ועל הדברים הצריכים נטילה אשר שאלת אי סגי בנקיון בעלמא בלא מים דבר שאי אפשר להתברר בראיה ברורה אין לעשות פרוקא לסכנתא וטוב להחמיר ליטול במים וכן כתב בכלבו בסימן כ"ג:

עקב קוצר הזמן לא בדקתי את המקורות בפנים. "ההולך בין המתים" נראה חידושו של המרדכי, אלא שמדובר בפוסק שליקט מקודמיו ולכן בלא בדיקה אי אפשר לדעת את מקורו. מהרי אבוהב הוסיף לרשימה את מי שנגע במת, ומסתבר שהדברים קל וחומר ממי שהלך בין המתים (שרק האהיל עליהם, אם בכלל).

מסתבר הטעם של הרב זילברשטיין, שהמרדכי הוסיף לרשימה את "המהלך בין המתים" בשל הגמרות המזהירות מפני שד של בית הקברות.

אך יש לשים לב שאפילו בגמרא שלנו לא מובאת חובת נטילה כזו, אך שערי תירוץ לא ננעלו. אפשר לומר שהגמרא עסקה רק בדברים המצויים, ואילו מי שילך ללון בבית הקברות אין דבר זה מצוי וברשעים לא עסקינן (=אין דנים בהם). ואפילו נגיעה במת שכיחה פחות מאשר ניקוי בגדים מכינים.

האם באמת יש שדים בבית הקברות? האם הפרשנות שהוצעה בידי הרב זילברשטיין היא נכונה?

אני משער שהרב ז. אכן מאמין במה שכתב, שהרי כל המקורות שהוזכרו כאן ועוד אחרים שלא הזכרתי כולם הפכו לחלק מן המסורת היהודית ולכן הם חייבים להיות אמת.