מאה שערי הרב זילברשטיין

[תלמיד (וגם צענע),

א. איני מתכוונת רק להערה החותמת, אלא לסיפור כולו.
איני קוראת בסיפור התפעלות מן הקורבן אלא ביקורת קשה על מי שמאמין שקורבנות כאלה הן "מתנות" ראויות בעיני א-להים, ואולי אפילו על א-להים ש"מאפשר" ל"נתיניו" להאמין שהוא רוצה במתנות כאלה.

ב. בעיניי, קריאה של סיפור ר' עקיבא בברכות כאילו הוא חפץ בהקרבת חייו (מוות על קידוש השם), היא קריאה שגויה. פירושו של ר"ע ל"בכל מאודך" מסביר היטב, לדעתי, מה כוונתו שם - "בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו בכל מאוד מאוד, בין במדת הטוב בין במדת פורענות" (מדרש תנאים לדברים ו:ה,  ובניגוד לפירוש בן עזאי שם על "בכל נפשך" - "אהביהו עד מיצוי הנפש", שאותם בהחלט אפשר לקרוא כמעט כשאיפה למות על קידוש השם). לענ"ד בסיפור בברכות, ר"ע מצדיק את הדין ושמח בהבנה שמתגלה לו ב"קריאת שמע" רק בעת שהוא חווה באמת את מידת הפורענות של א-להים. יש הבדל משמעותי בין "צידוק הדין" ובין "קידוש השם", והשני - באופן כמעט גורף בספרות חז"ל - אינו נתפש כמכובד ונעלה במיוחד.]
 

ת"ט

אין לי שום בעיה עם קנאות דתית פרימיטיבית, אבל אין כאן שום קיום הדת עד כדי מיתה כדבריך אלא קיום החרדיות. יש דברים שמוסרים עליהם את הנפש ויש דברים שלא. לעודד בחורה שעודנה סמוכה על שולחן הוריה (דהיינו גיל 15-18), שעכשיו חזרה נרגשת מהרצאה של אמנון יצחק, שתחבול בעצמה כדי שתוכל להאריך שרוולים, זה פשע. אכן אם יימצא סיפור מקביל מהמאה ה-18 בפולין בהקשר של התחזקות בחורה ממשפחה משכילה ומתבוללת אפשר יהיה להתפעם מזה. לא מוציאים לעז על חסידים ראשונים, כמו שאמר מהר"ם מרוטנברג על רוצחי ילדיהם. אבל נערים ונערות שחוזרים בתשובה ועושים מורת רוח להוריהם הם נושא עדין שדורש מחשבה מעבר ליכולותיו של הרב זילברשטיין, אם לשפוט לאור החומר שהצטבר לאורך האשכול.

אוח, זה היום עשה ה', יום נגלה אור יקרות של סברת כרסי, להתיר לאב גרוש שחזר בתשובה לרצוח את ילדיו כדי שגרושתו לא תגדל אותם לשמד חילוני. מה, אתה לא מאמין בקיום הדת עד כדי מיתה? האינך מתפעם מסיפורי קידוש ה' במסעי הצלב? אז איפה הבעיה?




הסיפור החדש שהובא כאן בעניין הצימר יותר מפריע לי כי הוא חלק מפשיטת הרגל של יהדות ההלכה והחלפת מוסר אנושי בסיסי באחד הס"קים בחו"מ. אני נזכר בחנות ספרים באמריקה שבחודש אלול הייתה עושה הנחה לבחורי ישיבה. אחד שלא היה בחור ישיבה ביקש מחברו לרכוש עבורו ספר בהנחה. הלכו השניים והתייעצו עם רב, שענה שאין בעיה: הרי בחור הישיבה עושה את הקניין ורק לאחר מכן חברו קונה את הספר מידו, אז ההנחה התקבלה כדין. ולא חרבה ירושלים אלא שדנו בה דין תורה.




לפני מספר שבועות נכנסתי לחנות ספרים במאה שערים (דויטש) לחפש מתנה לבר מצווה. המוכר שאל אם הילד למדן. עניתי שאני אשמח אם עוד עשר שנים הוא ישמור שבת. הציע המוכר את "עלינו לשבח" של הרב זילברשטיין. שמעתי על הספר בפורום הזה ומעולם לא חזיתיהו, אז קראתי בו מספר עמודים. פשוט נדהמתי מהתת-רמה. (בסוף יצאתי עם "העמק דבר")

תהיתי לאחר מכן כיצד רב חרדי, שצאן מרעיתו מעריך למדנות ועמל וזעזוע ובכי ושאר פעולות פשקוויליות, מרשה לעצמו ללבוש גלימה של מלמד תשב"ר חביב. אני מציע שהוא המקביל החרדי לרב שלמה אבינר: תלמיד חכם, אולי אפילו אדם אינטלגנטי (כך אומרים), שעושה מאמץ להיות נגיש אינטלקטואלית לכל יהודי תמים, ושם טמון סוד כוחו. (כמו שאומרים על אחת מקרייני החדשות של רשת פוקס האמריקאי, שהיא אינה טיפשה כפי שהיא נראית, אלא משחקת את התפקיד לתועלת הצופים)

אם הזכרת את "העמק דבר" אז הנה פירוש שלו שמתקשר כמו כפפה ליד למה שכתבת

זה הספר הנקרא "ספר בראשית" - נקרא בפי הנביאים: "ספר הישר", כדאיתא במסכת עבודת כוכבים (כה ע"א) על שני מקראות: בספר יהושע (י יג): "הלא היא כתובה על ספר הישר", ובספר שמואל (ב א יח): "ויאמר ללמד לבני יהודה קשת, הנה כתובה על ספר הישר". ומפרש רבי יוחנן: זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו "ישרים", שנאמר: "תמות נפשי מות ישרים" (במדבר כג י).

ויש להבין הטעם למה קרא בלעם את אבותינו בשם "ישרים" בייחוד, ולא "צדיקים" או "חסידים" וכדומה. וגם למה מכונה זה הספר ביחוד בכינוי "ישרים", ובלעם התפלל על עצמו שיהא אחריתו כמו בעלי זה הכנוי.

והענין דנתבאר בשירת האזינו על הפסוק "הצור תמים פעלו... צדיק וישר הוא" (דברים לב ד), דשבח "ישר הוא" נאמר להצדיק דין הקדוש ברוך הוא בחֻרבן בית שני, שהיה "דור עקש ופתלתל" (שם פסוק ה); ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. על כן, מפני שנאת חנם שבלבם זה אל זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס. ובאו על ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה, ולכל הרעות שבעולם, עד שחרב הבית.

ועל זה היה צדוק הדין, שהקדוש ברוך הוא ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלו, אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם, ולא בעקמימות אף־על־גב שהוא לשם שמים, דזה גורם חֻרבן הבריאה והריסוּת ישוב הארץ.

וזה היה שבח האבות, שמִלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה' באופן היותר אפשר, עוד היו "ישרים", היינו: שהתנהגו עם אומות העולם, אפילו עובדי אלילים מכוערים; מכל מקום היו עמם באהבה, וחשו לטובתם, באשר היא קיום הבריאה. כמו שאנו רואים כמה השתטח אברהם אבינו להתפלל על סדום, אף־על־גב שהיה שנא אותם ואת מלכם תכלית שנאה עבור רשעתם, כמבואר במאמרו למלך סדום. מכל מקום חפץ בקיומם!

תלמיד טועה ואמשלום וכולם

הסיפור היה מוכר לי (אלא שחשבתי שהכוונה לסיפור אחר שלו שבעיני יפה בהרבה). איני יודע אם המחבר התכוון להציג פולקלור יהודי, לבקר את הפולקלור היהודי, או לכוונה אחרת שנעלמה ממני. אני מסכים שיש כאן הערכה שבדיעבד למי שמוסר נפשו על מצוה או אפילו על דבר שקשור איכשהו למצוה. ובוודאי שגישה כזו ראויה לביקורת.

אומר כך: מי שמסר את נפשו בנסיבות כאלו, אין אנו יכולים שלא להתפעל ממסירותו. רצון טוב יש כאן. אבל עשיה נכונה? אני מזכיר שוב את דברי הרמב"ם: כפי שאדם חייב למסור את נפשו בנסיבות הנכונות, כך אסור לו לסכן את עצמו בנסיבות אחרות והעושה כן עבירה היא בידו.

קל וחומר בן בנו של קל וחומר שאסור לשבח הנהגה שגויה (יש לי מילים יותר חריפות ויותר ביקורתיות עבור מה שהנערה ההיא ברצונה הטוב ובאוילותה היתה מוכנה לעשות. אולי היה ראוי לבדוק עם פסיכולוג איך הגיעה למחשבה כזו?). ולכן שגה מאד הכותב שייחס לרב זילברשטיין אמירה כזו חסרת זהירות. ואם הרב ז. עצמו אומר כך, אזי הוא מכשיל את הרבים.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");