הכלב, האישה והחזיר

מיימוני

עסק אבוד.

לאחר שהובאו כאן מימרות שמהן דלו חלק מכותבינו החכמים ראיות למידות לא נאצלות אצל חכמינו, בין ביחס מזלזל לאשה, בין בעיסוק בנושאים שאינם ראויים לאיש המעלה (כפי שזה נתפס אז ועדיין אצל החרדים לדבר ה'), אני מבקש לאזן במקצת על ידי הבאת דוגמא שממחישה רבות מהטענות שהעליתי לעיל: התחשבות באשה והקפדה על לשון נקיה.

הקטע מופיע כדרך התלמוד בגררא (=אסוציאטיבית). אני מציע לדון בו בפני עצמו, וגם כאן הוא בנוי כמובן מדיון בן דורות.

מיימוני

1. מי גילה לך רז זה שמזרעת = מגיעה לסיפוק? שמא מדובר בעוד טעות מדעית של חז"ל? אולי תפסו שהדם הוא אלמנט יסוד לעובר בדיוק כמו הזרע [כמו קמח ומים ביחס לבצק] כמאמרם "אביו מזריע הלובן, שממנו עצמות וגידים וצפרנים ומוח שבראשו ולובן שבעין. אמו מזרעת אודם, שממנו עור ובשר ושערות ושחור שבעין. והקדוש ברוך הוא נותן בו..." (נידה לא.)

2. התלמוד מורכב מאמירות של כל מיני אנשים. חלקם היו מתבטאים הרב-עובדיה-לייק וחלקם היו מתבטאים מיימוני-לייק. בנוסף להבדלים תלויי אישיות היו גם הבדלים תלויי מצב (יש מה שדורשים בדרשה ביזדים במוצ"ש ויש מה שכותבים בשו"ת). ובנוסף יש גם הבדלים מקריים. ועל כל זה יש להוסיף את הפער בין האידיאולוגיה אליה מטיפים לבין מה שמיישמים בפועל (מזכיר משהו?)

3. כיוון שבנית תילי תילים על אנדקוטה במקום לעשות סטטיסטיקה מסודרת על כל ההתבטאויות המלבבות, וכיוון שלי אין באמת כוח לעשות זאת (יש באתר של דעת אמת מדור שלם לכך, אם אתה מרשה לעצמך להיכנס לשם), אני אתמקד בהופעותיהן של נגזרות של השורש ב.ע.ל. להוראת קיום יחסי מין, שראית צורך מיוחד להסביר מאיפה הגיעה אל המקור שציטטת (משמע - אתה סבור שזו דרך התבטאות שאינה ראויה וממילא שאינה שכיחה כלל אצל חזלינו) http://kodesh.snunit.k12.il/cgi-bin/kodesh/search_adv.pl

הנוכח

ראשית, אתה צודק. אין להביע קביעות גורפות בלי לאושש אותן בנתונים ובלי לעשות קודם בדיקה יסודית. עמך הסליחה.

שנית, בכל זאת אני עומד על דעתי. זאת כיון שהתלמוד שלנו, כפי שאתה אולי זוכר, אינו רק אוסף של דיונים נקודתיים ואנקדוטות. כל קטע בו נוסח בקפידה רבה ומביע את הנחות היסוד של בעלי המאמר ועורכיו. בוודאי שמת לב לתימצות הרב של קטעים אלו, שעברו במסורת על פה וקוצרו ככל האפשר.

כללי היסוד של לשון נקיה מחייבים אותי ואת בעלי התלמוד, גם אם אתה סבור אחרת. אם מצאנו שהם חורגים מהם, הדבר טעון ביאור.

כמובן אתה יכול להסכים או לא להסכים. ודבר ראשון עלינו לבדוק נתונים.

אולם יש משקל גם להבעת השקפה והלכה במקום שהיא נאמרת בגלוי ולא רק לבדוק אם הכוונות הטובות מתאמתות. והנה ידוע לנו שחכמים העדיפו לשון נקיה והרגישו מחוייבים לה.

למה אני טורח לכתוב זאת בלי לגבות זאת בנתונים? אני מרשה לעצמי באמת לסמוך על הזכרון. איני אומר שלא תמצא יוצאי דופן ואתה ודאי יכול להניח כי חכמים לא רק היו בני אדם, אלא בני אדם כושלים. כדי להבהיר במה אנו מסכימים בהנחות היסוד שלנו, המתודולוגיות והאחרות, אני מנסה לסכם:

א. חכמים היו בני אדם.
ב. הם היו מסורים לאמת ולמידות טובות ולחינוך עצמי.
ג. הם השתדלו ליישם ערכים כמו מניעת פגיעה וניצול של החלשים ונשים היו המין החלש.
ד. הם התבטאו ככל האפשר בלשון נקיה בהתאמה לענין ולתרבות.
ה. חכמים יכלו לטעות בעניני עובדה ומדע באשר לא עמדו לרשותם כלים שיש לנו היום, כלי עבודה ומחקר וכלי מחשבה.
ו. חכמים היטיבו להבין את הפסיכולוגיה האנושית.
ז. חכמים היו בעלי מודעות עצמית.
ח. חכמים היו בני זמנם. לכן לא ניסו לשנות יותר מדי ולכן היו גם דברים שקיבלו שבעינינו הם פסולים. אדם יכול להתעלות מעל זמנו ומקומו, אבל עד כמה?

שוב, היו ביניהם הבדלים אינדיבידואליים.

אם אמצא זמן אשתדל להביא ראיות לכל זאת. לגבי בדיקה של השורש בע"ל אין לי צורך בסנונית. ניתן לעשות זאת בפרוייקט השו"ת.

אין לי שום הסתייגות מלהגיע לאתרים (כל עוד הם "נקיים" אך איני חושש מדעות והשקפות שונות משלי. אני גם משתמש באתרים כאלו כדי ללמוד ולהרחיב אופקים, בדיוק כמוך אני מקוה, סמיילי).

אני מציע לך שתזכור כי כמו שחכמים היו בני אדם ומועדים לטעות, הם גם היו בני אדם שעבדו על עצמם ואלו שמסופר לנו עליהם ומובאות לנו ממימרותיהם במקורות שלנו היו מבחר החברה והתרבות היהודית של אז. זה לא אומר שהם חסינים בפני כל טעות. אבל זה ודאי מצדיק להתייחס אליהם כאל בני מעלה.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

ראו על חברה שנוהגת הלכות טומאה וטהרה

אמשלום והנוכח וכולם

יש אופנים שונים שבהם אדם לומד להכיר תרבות שרחוקה ממנו בזמן ובמקום. יש טעויות מתבקשות, ומגלים אותן בהדרגה ובמפתיע ולעתים קשה לזהותן.

מצד שני, התלמוד הוא חלק מהותי מחיינו, כוונתי לאלו שלומדים אותו מגיל צעיר. נכון שלומדים אותו ולא לומדים אותו. לומדים אותו בעינים בנות התקופה והמקום. ויש בהחלט סיכון שאנו מחילים הנחות יסוד מאוחרות (למשל: קבלה... או חסידות בת זמננו) על סוגיות. למעשה, גם בתלמוד עצמו ניתן לראות כיצד אמוראים מאוחרים מפרשים סוגיות לפי הנחות יסוד שחידשו (אם כי הדוגמאות שאני חושב עליהן באות להם מסברה).

אין מנוס, כפי שהציע הנוכח, אלא לבחון דוגמאות.

הצעתי אחת מהן לעיל.

ולנוכח אני מציג את השאלה: איך אתה מסביר את זה שהאמוראים השתמשו במילה "דבר מצוה" במקום "ביאה" או "בעילה"? (גם אלו אינן שם מפורש. מצד שני, יש תופעה תרבותית שבה משתמשים במילים רחוקות מן התיאור הפיזיקלי - תיאור מדוייק, שיש בו גם מראה, מגע, טעם וריח), אך מילים אלו משתגרות ולכן מקבלות איזה טעם חי מדי ושוב מחליפים אותן (טענתו של ד"ר ברן, מחבר ופסיכולוג), ושוב האם האם הוא מדבר על החברה המערבית עם השפעה נוצרית או על תכונה אנושית? לא בדקתי בתרבויות אחרות.).

בעיני, באותו תהליך של היזון חוזר שבו לומדים את התלמוד, מבינים אותו, מפתחים יותר מודעות, בוחנים אותו מחדש, באותו תהליך פרשני מתקדם אני מעצב את תפיסתי שהיא שונה לגמרי משל הנוכח. כמדומה שההבדלים היסודיים בינינו בתפיסה ובמתודולוגיה של פרשנות הוצגו על ידי לעיל. אני עדיין טוען שהדוגמאות המצויות בתלמוד מוכיחות אצילות נפש ועדינות גם אם יש דוגמאות ספורות הפוכות (והדוגמא של ביטויים שנראים לנו חדים אך הם מקובלים על גאון הלכה כהרב עובדיה, דוגמא שהביא הנוכח, היא מצויינת), האם אלו "מעידות", הבדלי תרבות? איני יודע. אבל כבר טענתי שהכלל שלי שונה מאד משלו.

כדי לא לחזור על עצמי, אני מציע דוגמא של הבנה פסיכולוגית של חכמים.

מן התורה, מודה במקצת חייב שבועה. דוגמא: ראובן טוען לשמעון שהוא חייב לו מאה שקלים. שמעון אומר שהוא חייב רק 50. אילו שמעון היה מכחיש את כל החוב, היה פטור מכלום ובית דין היו שולחים אותם לדרכם. כיון שהודה בחלק מהחוב, הוא חייב שבועה לברר דבריו.

הגמרא מנסה להבין את טעם התקנה הזו. שבועה היא דבר מפחיד ולכן זה אמצעי להכריח אדם להודות על האמת. אך מדוע יש לחשוד במי שמודה במקצת שהוא משקר יותר מאשר במי שמכחיש הכל? התלמוד מניח הנחה פסיכולוגית. יש בני אדם שיתקשו להכחיש חוב לגמרי ולכן יודו בחלקו ולגבי השאר יתרצו לעצמם שיחזירו אי פעם בעתיד. (אני יכול להבין זאת היטב כי דומה בעיני שהפסיכולוגיה שלי עובדת כך וכן אצל אחרים. אבל האם זה רק בתרבות שלנו היום?).

זה המצב "מדאורייתא". בימי רב נחמן, הוא תיקן תקנה גדולה. בנסיבות מסויימות (שנחלקו לגביהן הראשונים) יתחייב גם המכחיש את הכל בשבועה. שבועה דרבנן, זו המכונה "שבועת היסת". הטעם שמוצג שם וכן מסתבר הוא שבני אדם השתנו, ושוב אי אפשר להסתמך על הכלל שאין אדם מעז פניו בבעל חובו להכחיש הכל.

סבורני שכאן אנו רואים כיצד חכמים התבוננו לתהליכים המתרחשים בתוך הפסיכולוגיה שלנו, והתאימו תקנות לפי הצרכים של הזמן והמקום. יש כאן יותר מכך, לדעתי. יש כאן דוגמא ומופת לכך שחכמים שינו דיני תורה לפי צרכי הזמן, ודוגמא זו ראויה מבחינה זו להכרה ולציטוט. (הרי לפנינו שהתורה משתנה בפועל, לא גוף הידע המסור אלא יישומו).

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

מיימוני
איך תסביר את המימרא בסנהדרין עה ע"ב

מיימוני,
לגבי שינוי המציאות בשבועת היסת, זכורני שיש תשובה ארוכה של בית הלוי (ועוד אחרונים) שדן בשאלה האם היה שינוי מציאותי ומה הוא היה. זה לא כ"כ פשוט. זו תשובה מעניינת שכן היא מבררת עובדות היסטוריות ממקורות ושיקולים הלכתיים.