מוכרחה לשתף אתכם בסיפור של השגחה פרטית ,ששמעתי מחברה קרובה.
בעיני הוא פשוט מדהים.ואם משהו יתחזק בעקבותיו,היה זה שכרי.
וכך היא מספרת:
"השעה 8:30 בבוקר.התינוק פתח בסדרת צרחות.ובצדק.הוא היה רעב.
לרוע המזל,המנה האחרונה של המטרנה נגמרה זה מכבר.
אבא שלו יצא מהבית,יחזור אחה"צ.וכמו משום מקום צצו עוד אלף ואחת סיבות,
שלא אפשרו לי ללכת לקנות לו אוכל.כן,אוכל.
זה נשמע מצמרר.ילד בוכה מרעב ואין דרך לעזור לו.
צפיתי שהשעות הבאות יהיו סיוט אחד ענק.בעצם,אין ממש מילים שיגדירו את הסיטואציה הזו -
לנסות להרגיע תינוק רעב,באמבטיה,במוזיקה ובכל אופציה אחרת,שנועדה מראש לכשלון.
לצאת מהדעת,זה המעשה הכי שפוי והגיוני שאפשר לעשות במצב כזה....
צעקתי לה' בלי קול :"אין לך מה לנסות אותי.אני ממילא לא יעמוד בזה.אני מאמינה שאתה כל יכול,
אבל לא מסוגלת להתחזק עכשיו.תעשה איתי מה שאתה רוצה.אין לי כח אפילו לבקש ממך עזרה.... "
עברה עוד רבע ועוד חצי ועוד שעה...
עד שאבא שלו יחזור עם המטרנה המיוחלת נותרו עוד שעתיים.ש-ע-ת-י-י-ם!
בבנין יש רק שכנה אחת עם תינוק ,אבל גם הוא ,כבר ניזון ממטרנה בשלב מתקדם יותר.
חלף בי הרהור.
אמרתי לעצמי 'את מאמינה שה' יכול לשלוח לך קופסה מאחורי הדלת ,ממש כמו בסיפורים...?'
משהו קצת נפתח,דברתי עם ה' במילים הכי פשוטות.'אני לא ראויה לנס.אבל משהו חייב לקרות.
לא בשבילי.בשביל התינוק הזה שלא חטא.'
דפיקות בדלת.בדיוק כשהמלאך נרדם לי על הידיים.לא יכולתי לפתוח.
ברקע היתה מוזיקה מחרישת אוזניים.הדופק האלמוני הסיק שלא שומעים אותו והלך.
אחרי כמה דקות קמתי להנמיך ווליום.הדפיקות התחדשו.
זו היתה השכנה.החלפתי אתה כמה מילים נחמדות בחוסר חשק.הבכי ברקע התחדש.היא הרגישה לא בנוח ונסוגה..
הסקתי שאם היא דפקה,מן הסתם רצתה משהו,לא?.היא רק אמרה "רציתי לשאול,אם יש לך מה לעשות
עם דוגמיות מטרנה שקיבלתי,לילד שלי זה כבר לא מתאים..."
מרב הלם מעוצמת הנס שהתרחש לי מול העיניים,רק אמרתי "למה לא?"עלוב כזה.וזהו.במקום לצעוק ולרקוד.
עד אלי.בדיוק ברגע הגורלי והנכון.בלי שום זכות או צדק.רק רחמים עצומים והשגחה אינסופית.
הייתי כל כך משותקת,שאפילו דמעות של התרגשות לא הצליחו לפרוץ.
רצתי להכין את המנה והרגשתי איך כולי בוערת מהודיה.
"חסדי ה' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו"
"
