וכי אתם ודאי חושבים שיש כאן טעות. יום של תענית וצום, הוא יום של שמחה?תוכלו לתאר מישהו מאחל לחברו לפני יום הכיפורים: "צום שמח", או משהו דומה?!
על פניו, באמת אין הדבר מתקבל על הדעת.
מדוע? משום שמשמעות הצום הוא שלא אוכלים ולא שותים. עבור האדם, מזון הוא לא רק תענוג, אלא צורך. הצורך הבסיסי ביותר שיש לו לאדם מדי יום. אם מנעת זאת ממנו – הרי אתה מענה את נפשו.
בסיום הצום, כולם רעבים וצמאים, עייפים ותשושים. כיצד אפשר לצפות מאדם במצב זה, להיות שרוי בשמחה?
* * *קוראי טור זה כבר יודעים שיש שני צדדים לכל מטבע, ושהשאלה היא מאיזה צד מסתכלים.
אבל רגע, האם אין גבול? הרי אי אפשר לומר על חושך שהוא אור – האם על יום בו אנו מנועים מאכילה ניתן לומר שהוא יום שמח?
הסכיתו נא ושמעו, כי יתכן ועכשיו ישתנה מבטכם על עצם מהותו של היום הקדוש ביותר בשנה היהודית.
יום כיפור הוא לא רק היום הקדוש ביותר; הוא גם מככב כאחד הימים השמחים ביותר(נא לשים לב לפונט המודגש) בלוח השנה העברי. כך למדנו במשנה (בסוף מסכת תענית), אודות הנהגת עם ישראל ביום קדוש זה בזמן שבית המקדש היה קיים. העם היה יוצא בריקודים ציבוריים(!), ריקודים של שמחה על כך שזכינו להגיע ליום שבו יש סליחה ומחילה.
"רגע", תשאלו, "אבל נא לא לסטות מעיקר הנושא. מה עם האוכל? מה עם הצער של התענית? איך עונים לשאלה חזקה זו?".
בואו ניתן מבט נכון על העניין – כפי שאמרנו, יש שני אופנים שונים, הפוכים, כדי להבין מה מתרחש כאן.
*--**אפשר להתנתק מאוכל – ועדיין לחשוב עליו כל היום. הקשר הרגשי אל האוכל הוא שחסר. גם זו מדרגה מסוימת, כי בכל אופן האדם מוכיח בכך את היכולת שלו לשלוט בדחפים ובתאוות, ולהגביר את הרצון הפנימי שלו. אין בכך פגם. אבל יש מדרגה גבוהה יותר, נעלית יותר, המדרגה של מי שצם עקב הקשר הרגשי שלו לאטמוספרות עליונות-רוחניות ולא רק מתוך כך שהוא התעלה מעל לצרכי הגוף ה'נחותים'. כמובן שהוא עדיין בן אדם, ובגמר הצום הוא ילך ויאכל כמו כולם, אבל למשך אותו יום – הוא נמצא בעולם רוחני, עולם של מלאכים, עולם שממנו אין בכלל חשק לרדת למצב הנחות של מי שזקוק לאוכל.
דעו לכם, שזהו עניינו של צום יום הכיפורים – במבט פנימי. כתבתי מאד בקיצור, ונכון להאריך ולבאר יותר:
היודעים אתם מהו המקום השמח ביותר שיש בבריאה? לא היינו שם עדיין, אבל ידוע שזהו העולם הבא. זהו מקום מעודן ואלוקי, שהשמחה בו היא בדרגה כה גבוהה, שאין העולם התפל שלנו מסוגל בכלל לקלוט, אפילו בדמיון.
ומה עושים שם? –לא אוכלים. גם לא עוסקים בשום עסק ששייך לעולם הגשמי שלנו.
שם ההנאה היא מהרגשת הקרבה אל האלוקים. מה שנקרא בלשון חכמינו: "נהנים מזיו השכינה". מזה חיים, זו ה'תזונה' של הנשמה.
ובכן, 'פרוסה' קטנה מהעולם הבא נוחתת בעולם הגשמי שלנו פעם בשנה – ביום כיפור. אז ה' נמצא בקרבה גדולה מאוד, יותר מאשר בשאר הימים. ולכן בסוף התפילה מכריזים שבע פעמים "ה' הוא האלוקים", כדי ללוות את ה' בחזרה למקומו העליון ברקיע השביעי – כי עד אז, במשך יום הכיפורים עצמו, הוא 'יורד' ונמצא אתנו, כאן בעולם התחתון.
מי שאוכל ושותה, אינו יכול להתחבר לשכינה שיורדת לעולמנו. החיבור הרוחני אינו מתקיים כשיש גם קשרים גשמיים 'גסים' (אכילה ושתייה וכו').
מי שמצליח להתחבר לפן הפנימי המתואר כאן, אפילו אינו חושב על אוכל. כל מחשבותיו נתונות הן על התענוג של קרבת השכינה, על ההתגלות השייכת רק ביום הזה. כל עסקו הוא בעולמות רוחניים, שאפשר להתקשר אליהם רק בזמן המוגבל שבו האכילה היא לגמרי מחוץ לתחום ולמחשבה.
לאדם כזה, יום כיפור הוא תענוג מרומם, שמחה אינטנסיבית, כזו שבמשך השנה כולה פשוט אין כדוגמתה. כשנשארות הדקות הספורות האחרונות של היום הקדוש, הצער שלו איננו על כך שאי אפשר לאכול מיד בלי להמתין – אלא על כך שאין הצום מתארך בעוד כמה שעות!
ברשותכם, שני ציטוטים קצרים מגדולי רבותינו המקובלים, המציגים את הגישה הזו ליום הכיפורים במלוא יופייה והדרה.
זה לשון השל"ה בספר "שני לוחות הברית":
"יום הכיפורים עצמו אין בו אכילה, מפני שצריך לענות הגוף – ולהחזיק הרוחני שהוא הנפש והרוח והנשמה. ומזון יוה"כ הוא מזון העולם הבא. לכך צריך לענות הנפש הבהמית הזאת ולהגביר הנפש הרוחני משפע עולם הבא. ומטעם זה מזון יוה"כ הוא להיות נהנין מזיו השכינה".
*--**וזה לשון הספר "תולעת יעקב" (מתלמידי האר"י ז"ל):
"יום הכיפורים הוא יום התגלות המאור העליון ששאר המאורות זורחים משם. הוא סוד העולם הבא שאין בו אכילה ושתייה לפיכך נצטווינו להתענות בו לרמוז אל המאור המתגלה ביום ההוא אשר בהתגלותו יופיע כל מיני צהלה ושמחה וכפרה כי היום גורם".
*--**הרשו נא לי לסיים בהמלצה חמה.
לצום – ממילא תצומו ביום כיפור, זו אפילו אינה שאלה. השאלה היא, איך.
יכול אדם לצום, וכל מחשבותיו על האוכל החסר, שלמשך יום שלם אין הוא יכול לאכול ממנו. ויכול אדם גם לצום מתוך חוויה מרוממת של השתוקקות למלוא עומק הרגשת הקרבה, ויהיו כל מעינותיו נתונים למחשבות אלו.
שני האנשים הללו יאכלו במוצאי היום בדיוק באותו הרגע. אבל האחד עבר יום של סבל, והשני חווה יום של קרבה ורוממות, דביקות ורוחניות עליונה. יום של שמחה מיוחדת.
קחו נא את ההמלצה שלי, ותשייכו את עצמכם לסוג השני המתואר כאן!
מאת הרב הדר מרגולין.
