הפינה התורנית

סיפור חסידי לפני השינה :)

רצועת עזה, גדר המערכת. חשון תשע"ג. כוח צה"ל שנע לאורך גדר הגבול, זיהה מטען חשוד סמוך לאחד השערים בגדר. סרן זיו שילון, מפקד-פלוגה מוערך, בן 24 בעת התקרית, יצא לפעולה ונפגע אנושות לאחר שהמטען הופעל בשלט רחוק, התפוצץ וקטע את ידו.

"היה זה סמוך לשעה שתיים לפנות בוקר", סיפר סרן שילון לאמצעי התקשורת מאוחר יותר. "זחלתי לשם לבדי, כי חששתי שמישהו אחר ינסה לעשות זאת וייכשל. פחדתי להיפגע כי המחבלים פועלים בחכמה, הם למדו לנצל את ימי הערפל כדי להניח מטענים ליד הגדר. הייתה לי תחושה שאני עומד להיפגע אבל ידעתי שזה מה שאני צריך לעשות".

לאחר שהתעשת, הוא הרים את עצמו מהקרקע ורץ לג'יפ שלו מחשש שמחבלים יחטפו אותו. הוא עשה זאת כאשר ידו האחת נקטעה ונותרה על הגדר, וידו השנייה מדממת. הוא צעק לחובש שנבהל למראה עיניו, שיפעל מהר כי הוא פצוע. "תתעשת", אמר לו, "שים עלי חוסם עורקים ותעיף אותי לבית חולים כי אחרת אני אמות".

בעקבות פעולתו ההירואית הוצג סרן זיו שילון באמצעי התקשורת כסמל לאומי, אך הוא עצמו נפגע קשות. הוא איבד את ידו השמאלית ואילו ידו הימנית התרסקה וחדלה מלתפקד. הוא הועבר בבהילות לבית הרפואה 'סורוקה' בבאר-שבע לייצוב מצבו, לאחר שהוגדר בסכנת חיים מידית. מאוחר יותר, הוא הועבר לבית הרפואה 'תל-השומר' לטיפולים נוספים. מאז ועד עתה, הוא נמצא בתהליך שיקום מייגע.

רבים בצה"ל ראו בפגיעתו את הקש ששבר את קש הגמל, והביא לפתיחתו של מבצע 'עמוד ענן' שבמסגרתו תקף הצבא אלפי יעדים ברצועה עזה ובמקביל נורו מהרצועה אלפי רקטות לעבר יישובי ישראל.

•

מיד עם היוודע דבר פציעתו של סרן זיו שילון, החל השליח הרב מנחם קוטנר - העומד בראש מטה צעירי חב"ד למען נפגעי הטרור - בהענקת סיוע ועידוד לחייל הפצוע ולבני משפחתו. הוא ליווה את הפצוע באופן אישי ויצר עמו קשר חם ולבבי, בניסיון לסייע לו התגבר על המצוקות והקשיים הנפשיים שהתחוללו בקרבו בעקבות המהלומה האנושה. קצין צעיר ומצליח, שאיבד את ידיו וחלומו נגדע.

"כמה חודשים אחרי הפציעה", מספר הרב קוטנר, "לאחר שזיו קצת התחיל להתאושש אבל עדיין היה במצב נפשי לא פשוט, הוא קיבל אישור מהרופא וצירפתי אותו למשלחת של חיילים נפגעים שאנו מוציאים לניו-יורק כבר מספר שנים. השנה זה היה בל"ג בעומר".

"היינו במשך עשרה ימים בניו-יורק. לקחנו את המשלחת שהורכבה מחיילי צה"ל שנפצעו באירועים שונים לאתרים ולאטרקציות הכי נחשבות שניו-יורק יכולה להציע לתייר. דברים שתייר ישראלי ממוצע אפילו לא חולם להגיע אליהם. סיור בהליקופטר מעל מנהטן, כניסה למשחק של בייסבול במושבי אח"ם, סיור אופנועים למשך יום שלם ועוד אטרקציות מרהיבות המותאמות במיוחד לנכים.

"את יום שישי אנו מקדישים ליום של קדושה. מהמלון שבמנהטן אנו נוסעים לאוהל ומשם ממשיכים לחדרו של הרבי בבניין 770. לאחר מכן אנו עורכים סיור מודרך בשכונת קראון-הייטס. תמיד מעניין לראות את התגובות של החיילים הישראלים, כאשר הם רואים באמצע אמריקה הגדולה חסידים מתכוננים לשבת. זו אוירה מאוד סוריאליסטית בשבילם.

"כאשר נסענו באוטובוס מהמלון במנהטן לאוהל, לקחתי לידי את המיקרופון באוטובוס. חשבתי ביני לבין עצמי, איך אני מכין אותם לקראת הביקור האוהל הקדוש ובסופו של דבר החלטתי לספר להם כיצד חסיד אותנטי ניגש לאוהל, עם כל ההכנות הכרוכות בכך. בעקבות הדברים שאמרתי, כמה חיילים אפילו נכנסו למקווה וטבלו לפני כניסתם.
לפני הכניסה לאוהל עצמו, חילקתי למשתתפים דפים חלקים ועט והכתבתי להם את הנוסח המקובל לכתיבת פדיון-נפש. הסברתי להם כיצד עליהם לכתוב את שמם ושם אימם ולאחר מכן כל אחד ייקח את הזמן שלו ויכתוב לרבי את כל מה שעל ליבו, עבורו ועבור בני משפחתו. כל אחד יכול לכתוב ולבקש ככל העולה על רוחו.

"בלוח הזמנים של יום שישי, הוקדשה שעה לביקור באוהל. אבל למעשה, רק כתיבת המכתב ערכה כמעט שעה. הם ישבו עם מצח מכווץ ויד על הרקה, בריכוז גבוה מאוד. הם הרגישו היטב את גודל המעמד וכיצד הרבי אוהב כל יהודי, הרבי אוהב אותם.

"יחד עמם התיישב גם סרן זיו שילון, ולמרות הפרוטזה שהותקנה על-ידו הוא עשה מאמץ עצום לכתוב בעצמו את כל המכתב ללא סיועו של איש. הוא נעזר לשם כך במלקחיים מיוחדות, בהעדר אצבעות מתפקדות, ובאותיות קידוש לבנה, לאט לאט, הוא רשם את שמו ואת שם אמו.

"כאשר כולם סיימו לכתוב, הקבוצה כולה נכנסה יחד אל האוהל. התמקמתי בנקודה מסוימת וביקשתי שכל אחד מהם ייגש אלי כאשר נוח לו ויחדיו נאמר את פרק התהילים המיוחד שלו הנקבע לפי מספר שנותיו.

"בזה אחר זה, הגיעו אלי החיילים וקראנו יחדיו את פרקי התהילים. לאחר מכן כל אחד מהם קרא את מכתב פדיון-הנפש וכפי הנהוג קרע את הדף והניח אותו על האוהל.

"כאשר הגיע תורו של זיו, שאלתי אותו בן כמה אתה, כדי לדעת איזה פרק תהילים צריך לומר. הוא ענה שהוא בן 25 וכך התחלנו יחד לומר את פרק כ"ו בתהילים. אחרי שקראנו את כל הפרק מילה אחר מילה, הוא לפתע פנה אלי ואמר שהוא טעה, הוא בעצם רק בן 24. בעוד עשרה ימים יחול יום הולדתו ורק אז הוא יהיה בן 25.

"אם כך" הבהרתי, "קראנו את הפרק הלא נכון וכדאי שכעת נקרא יחד גם את הפרק הקודם בתהילים, פרק כ"ה". קראנו יחדיו את כל הפרק ולאחר-מכן למרות הקושי העצום הכרוך בכך, הוא התעקש לקרוע את הפתק בעצמו ולהניח אותו על האוהל.

"יצאנו מהאוהל. בין החיילים היו כמה מהם שבכו בדמעות שליש שלא ניתן לתאר. הם היו ממש בעולם אחר לגמרי. עלינו על האוטובוס והמשכנו בנסיעה אל עבר 770. אחד מהם היה כל כך מרוגש, שהוא המשיך לבכות כל הדרך מהאוהל עד ל-770. סערת הרגשות בה הוא היה נתון הייתה כה אינטנסיבית, שהוא לא היה אפילו מסוגל לרדת מהאוטובוס ולהיכנס לחדרו של הרבי.

"לאחר הביקור בחדר והסיור שערכנו בשכונה, שבנו למנהטן כדי להתכונן לשבת. את סעודת ליל השבת חגגנו כאורחיו של בית חב"ד באפר-איסט-סייד מנהטן בהנהלתו של השליח הרב אוריאל ויגלר. זו הייתה סעודת שבת מפוארת בהשתתפות חמש מאות איש מבני קהילתו, וחברי המשלחת היו לאורחי הכבוד.

"תוך כדי שהחיילים מתיישבים, ניגש אלי זיו ומבקש להתיישב לצדי. הוא חיכה שהארוחה תתחיל, ואז אמר לי: "תשמע מנחם, אני רוצה לדבר אתך על משהו. תראה, אגיד לך את האמת, יצאתי מהרבי בהרגשת מועקה קשה מאוד".

"מה קרה?" נדרכתי, וזיו ענה: "לפני שנכנסתי לאוהל באה לי מין מחשבה כזאת, תחושה פנימית חזקה, שאם בפרק התהילים שאתה תקרא איתי יהיה רמוז שלוש פעמים את המילה יד, זה יהיה אות וסימן שהרבי יברך אותי והיד שלי תתרפא".

"זיו המשיך וסיפר כי הרופאים בסורוקה רצו לקטוע לו גם את יד ימין, אבל הוא התעקש שלא לקטוע את היד. הרופאים אמרו לו שהסיכוי שהיד הימנית תחזור לתפקד היא אפסית ולכן עדיף לו לקטוע אותה כדי שלא תגרום לנזקים, אבל הוא המשיך להתעקש שהם יבצעו ניתוחים וטיפולים ובלבד שהיד לא תקטע.

"כאשר קראת איתי את הפרק הראשון, פרק כ"ו בתהילים", המשיך זיו לספר, "מצאתי שם שלושה רמזים והתמלאתי באושר. נאמר שם "ארחץ בניקיון כפיי" (פסוק ו'), ואחר כך גם נכתב "אשר בידיהם" (פסוק י') שמשמעותו כמה ידיים. גם נכתב שם "וימינם" (פסוק י"א), רמז נוסף ליד הימנית שלי שעליה אני נאבק.

זיו המשיך ותיאר את תחושותיו. "ראיתי בכך סימן מוחשי מהרבי ושמחתי מאוד. אבל אז כאשר אמרתי לך שזו טעות ואני למעשה רק בן 24 ואמרנו יחד את הפרק הקודם, פרק כ"ה, שבו לא מצאתי אפילו רמז אחד, הבנתי שטעיתי. מאז אני לא יודע את נפשי. מה אני אמור לעשות עם עצמי. הרבי החליט שלא לברך אותי. אני כבר לא יודע מה יהיה".

"ראיתי כיצד הדבר נוגע לו בציפור הנפש. הוא זה שצריך עכשיו להתמודד עם המצב האיום שבו הוא נמצא בו ואני כמובן לא ידעתי מה לעשות. באותם רגעים הקדוש ברוך הוא שלח את המילים הנכונות לפי וביקשתי ממנו לעזור לי לחשב מחדש בדיוק בן כמה הוא. ייתכן ואתה מסתמך על לוח השנה הלועזי במקום העברי, אמרתי, וביקשתי ממנו שיאמר לי מתי בדיוק הוא נולד.

"התאריך העברי שלי הוא כ"ג אייר", הוא אמר.

"היום היה כ"ג באייר!" אמרתי לו בהשתאות. הוא לא ידע שיום הולדתו העברי חל בדיוק באותו יום! ביום בו הוא זכה להיכנס ולהשתטח באוהל של הרבי. פרק התהילים שקראנו בהתחלה התגלה כפרק הנכון, מכיוון שבאותו יום הוא הפך לבן 25. לשמחתו לא הייתה גבול.

"לאחר צאת השבת, המשכנו בטיול כמתוכנן. ביום שלישי בשבוע, זיו ניגש אלי ואמר שאני חייב לראות משהו. "תסתכל מה קורה", הוא אמר והראה לי את אצבעות ידו הימנית, "תראה אני מסוגל לעשות שלום! האצבעות שלי מתחילות פתאום לזוז".

"מאז פציעתו לא הצליח זיו להניע את אצבעותיו. הרופאים ניסו כל העת לגרום למערכת העצבים לשדר אותות ולהביא לכך שהאצבעות תזוזנה, אך נכשלו במשימתם. רק כעת לאחר שביקר באוהל וזכה לברכת הרבי, הם החלו לנוע. "תראה מה הרבי עשה לי!" הוא זעק בהתפעלות, "ביום ההולדת שלי הרבי רמז לי שהוא ירפא אותי, והנה הברכה מתקיימת!"

מאז ועד עתה, חלה תפנית חדה בהחלמתה של ידו הימנית של זיו. כעת הוא מסוגל להזיז את היד והוא החל לחזור לתפקוד. כברת דרך עוד ניצבת בפניו, אך בזכות ברכתו של הרבי חדלו הרופאים להמליץ על קטיעת היד, וכעת הם מדברים על החלמה מלאה.