טוב, זה קשור לפרשת נשא - אבל לא נורא, הארת השבת נמשכת עד יום שלישי...
ובכן:
לאחר שהפרשה מפרטת מה הקריב כל נשיא, היא מסכמת "זאת חנוכת המזבח ביום הימשח אותו, מאת נשיאי ישראל, קערות כסף שתים עשרה" וכו'.
שואל המדרש: מהפסוק משתמע כאילו כל הנשיאים חנכו (חינוך מלשון התחלה) את המזבח, אבל ברור שרק הראשון באמת חנך אותו (כי הבאים בתור זו כבר לא חנכו = התחילו, את ההקרבה הראשונה)! והמדרש עונה, "אלא העלה עליהם הכתוב כאילו כולם הקריבו ביום ראשון וכאילו כולם הקריבו ביום אחרון".
מה שלא מובן בדברי המדרש הוא התוספת "וכאילו כולם הקריבו ביום אחרון". אפשר להבין מה המעלה בהקרבה ביום הראשון, אבל מה המעלה בהקרבה ביום האחרון, עד שהכתוב צריך "להעלות עליהם" כאילו כולם הקריבו בו?
ההסבר לכך נעוץ בכך שאת המזבח חנכו הנשיאים דווקא, ולא משה ואהרן. מעלתם של הנשיאים היא בכך שהם מייצגים את החלוקה של עם ישראל לשנים עשר סוגים. היה חשוב שיהיה ייצוג לכל שבט בחנוכת המזבח, מכיוון שהקרבן הוא דרך להתקרבות אל ה' - דבר שצריך להיעשות בדרך המיוחדת לכל מקריב על פי תכונותיו האישיות המיוחדות.
וזוהי מעלתו של היום האחרון - רק לאחר שכל סוגי העם (המיוצגים ע"י הנשיאים) הקריבו את קרבנותיהם, היתה אכן שלמות חנוכת המזבח.
דבר זה מדגיש את אחדותו של עם ישראל - כי כל עוד לא יוצגו כל הסוגים, עדיין חנוכת המזבח לא היתה מושלמת.
ובפירוט יותר:
לכל יהודי יש שתי תכונות כלליות:
1 - התכונות המאפיינות את כל בני עם ישראל.
2 - התכונות האישיות שלו.
האחדות של עם ישראל בולטת יותר בתכונות המשותפות, אבל היא מושלמת יותר דווקא במעלות האישיות, כאשר אוסף של פרטים שונים וייחודיים יוצרים יחדיו שלמות מאוחדת אחת.
---
כמו במקהלה: האחדות של המקהלה בולטת יותר כשתסתכלים על התכונה המשותפת לכל הפרחים - כולם חברים במקהלת פרחי מיאמי ויודעים לשיר יפה. אבל - האחדות הזו מושלמת יותר כשבנוסף לכך כל סולן תורם את הייחודיות שלו - יהודה גורקין את המתיקות, רבינא את העוצמה, ותסלחו לי אם עוד לא שמעתי את האלבום החדש בשביל להביא דוגמאות עכשוויות :)
---
"ויחן שם ישראל נגד ההר"...
ושנזכה באמת לקבל את התורה בשמחה ובפנימיות!
(ע"פ שולחן שבת במדבר עמ' 81)
