הגמ' [תלמוד בבלי, מסכת מכות דף כד עמוד א] מספרת לנו על רבי עקיבא וחבריו [רבן גמליאל, רבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע] שעלו פעם לירושלים, וכשהגיעו להר הבית וראו שועל יוצא מבית קדשי הקדשים, "התחילו הן בוכין והוא מצחק". לשאלת חבריו "מפני מה אתה מצחק?" השיב רבי עקיבא: "לכך אני מצחק, דכתיב 'ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו'. וכי מה ענין אוריה אצל זכריה? אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני. אלא, תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה: באוריה כתיב 'לכן בגללכם ציון שדה תחרש', בזכריה כתיב 'עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם'. עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה – הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה – בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת". השיבו לו שאר התנאים ו"בלשון הזה אמרו לו: עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו".
אם נתבונן מעט במעשה זה, נבחין כי דוקא בכייתם של שאר התנאים בראותם שועל יוצא מבית קדשי הקדשים, יש בו כדי לעורר תמיהה בלב השומע. בניגוד למבט הראשוני, לפיו אנו מבינים היטב את בכייתם של שאר התנאים, וכפי שהסבירו הם עצמם לרבי עקיבא: "מקום שכתוב בו 'והזר הקרב יומת', ועכשיו שועלים הלכו בו, ולא נבכה?", כשצחוקו של רבי עקיבא הוא שמעורר תהייה; כשנראה את הסיפור האמור במבט מעמיק יותר, נגלה כי דוקא צחוקו ותקוותו של רבי עקיבא לגאולת ישראל היא המובנת, ואילו בכייתם של שאר התנאים הוא המעורר תהייה.
צחוקו של רבי עקיבא נבע, כדבריו, מכך שבמצב הווה זה של הגלות, מצב בו בית המקדש חרב ושועלים מהלכים בבית קדשי הקדשים, ראה הוא את העתיד, מצב בו ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ואיש משענתו בידו מרוב ימים. זוית מעמיקה זו, של ראיה במאורע שאינו טוב את העתיד הטוב יותר שיבא בעקבותיו, אכן תואמת במדויק להשקפתו שלו, כפי שבאה לידי ביטוי באמרתו המפורסמת [תלמוד בבלי, מסכת ברכות דף ס עמוד ב] "לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד". המאורע שהתרחש עם רבי עקיבא, שמביאה הגמ' בכדי להמחיש את אמרתו שלו, אודות הגעתו לעיר מסוימת בה לא רצו לתת לו מקום אירוח, דבר שאילץ אותו ללון בשדה, כשמסכת צרותיו לא תמה בזה והמשיכה ברוח שהביאה לכיבוי הנר שברשותי, שונרא (חתול) שאכל את התרנגול המשמש אותו ליקיצה ואריה שטרף את חמורו, ואת כל האירועים הללו מקבל רבי עקיבא באמרו "כל מה שעושה הקב"ה הכל לטובה", מה שהתגלה כנכון בבוקר שלמחרת, לאחר שבמהלך הלילה פשט גייס על העיר ונטל את כולם בשבי, מפורסם אף הוא. השקפה זו שופכת אור יקרות ומסייעת לנו להבין היטב את צחוקו בראותו שועלים מהלכים בבית קדשי הקדשים: בכיבוי הנר והפסד התרנגול והחמור, ראה רבי עקיבא את הטוב ש(י)צמח מכך בסופו של דבר – הצלתו מידי חיילות הגייס. גם בחורבן מקדשנו ושממון היכלנו, ראה הוא את הטוב שיצמח מכך בסופו של דבר – גאולה שלימה בה ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים.
מה שדורש, אפוא, ביאור הוא תגובתם של חבריו התנאים. הלא כלל גדול זה הגורס כי "לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד" אמנם נאמר משמו של רבי עקיבא, אולם בהחלט נראה כי הוא מוסכם על כולם ואינו שנוי כלל במחלוקת, וכך אכן נפסק להלכה [שולחן ערוך, אורח חיים סימן רל סעיף ה]. שומא עלינו, אם-כן, להבין את בכייתם של חבריו התנאים: אם אכן "כל מה שעושה הקב"ה הכל לטובה", מה מקום יש לבכי ועצב בזמן שישנה ידיעה ברורה לפיה "הכל לטובה" ו"עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים"?
נראה לבאר זאת כך: האמת היא, כי אם נתבונן מעט יותר במהותה של האמרה האמורה לפיה "כל מה שעושה הקב"ה הכל לטובה" נווכח לדעת כי היא כלל אינה עומדת בסתירה לבכי ועצבות בהווה.
אף כאשר אנו אומרים כי "כל מה דעביד הקב"ה לטב עביד", אין במשמעות הדברים לומר כי התרחשות זו שאירעה לאדם אינה בעצם רעה; פירושם של דברים הוא, כי אנו בהחלט מכירים בכך שהמצב ההווה, האירוע הנוכחי, הוא רע ומצער, אך יחד עם זאת אנו יודעים כי מאורע מצער זה אירע לאדם לטובתו, משום שלאמיתו של דבר אירוע רע ומזיק זה התרחש לאדם לצורך טובה שתבא לו אח"כ. אולם אין בדברים אלו כל אמירה לפיה אין במאורע כל רע.
ניקח לדוגמא את אותו מאורע המוזכר לעיל שהתרחש עם רבי עקיבא עצמו: מכל אותם האירועים המצערים הללו, זה שהוא נאלץ לישון בלילה בשדה, זה שנרו כבה וזה שהוא איבד את תרנגולו וחמורו, צמחה אח"כ טובה עצומה בכך שחייו ניצלו ונפשו היתה לו לשלל. אמור מעתה: כל אותם המאורעות עצמם, הם אכן מאו-רעות, התרחשויות המהוות צער גופני ונזק ממוני. אלא שמאורעות רעות אלו היו לצורך טובה שתבא לו בסופו של דבר.
לאחר אבחנה דקה זו במהותה של זו האמירה, שוב מבינים אנו היטב כי אין בה כל סתירה לבכי ועצב בהווה; היא ללא ספק אינה שוללת את מקומה של התאניה ואניה, הצער והיללה. זאת משום שאף היא מבחינה בכך שאירוע זה המתרחש בהווה הוא רע ומצער, ורק מגלה היא לנו כי אירוע זה בא על האדם לצורך טובה שתבא לו מכך בעתיד. מובן, אם-כן, כי בהחלט יש מקום לבכי ועצב על האירוע הנוכחי, על מצב ההווה.
[זהו גם ההסבר לכך שאמירה זו אינה עומדת בסתירה להלכה אחרת. הלכה היא בידינו [תלמוד בבלי, שם עמוד א], כי אם אירע לו לאדם מאורע מזיק ומצער, למרות שאח"כ תצמח מכך טובה - לשם דוגמא: אם פקד את שדהו שיטפון שכמובן מזיק לו כרגע, אולם כשיעבור זעם ויחלוף השטף תצמח לו (תרתי משמע) טובה בכך שהשיטפון השקה את השדה - חובה עליו לברך "ברוך דיין האמת". הנימוק להלכה זו הוא משום ש"השתא מיהא רעה היא" (-כעת מכל מקום זו רעה). בהיבט השטחי נדמה כי הלכה זו עומדת בסתירה לאותה האמרה כי "כל מה שעושה הקב"ה הכל לטובה". אם "הכל לטובה", מה מקום יש לברכת "ברוך דיין האמת"?
אמנם, האמת היא כי אין בכך כל סתירה. כפי שאיבחנו והסברנו לעיל, גם האימרה ש"הכל לטובה" אכן מכירה בעובדה שכעת מהווה המאורע דבר רע - "השתא מיהת רעה היא" - מה שבהחלט נותן מקום וחיוב לברכת "ברוך דיין האמת"].
זהו, אפוא, פשר תגובתם של שאר התנאים בבכי ועצב. אף הם ידעו היטב כי "כל מה שעושה הקב"ה כל לטובה" ובסופה של תקופה תבא הגאולה בה "ישבו זקנים וזקנות ברחובות" העיר הגדולה. ובכל זאת, ידיעה ברורה זו לא מנעה מהם את הבכי והיללה בהווה, משום שאחרי ככלות הכל, מצב ההווה בו חרב עירנו, שמם היכלנו ושועלים מהלכים בבית מקדשנו הוא מצב רע, ויאה לו הבכיה.
מהו, אם-כן, פשר צחוקו של רבי עקיבא? אם גם הידיעה כי "הכל לטובה" אינה שוללת את הבכי והעצב בזמן נתון זה, מדוע בכל זאת צחק וראה בכך נחמה?
נדמה כי צחוקו זה של רבי עקיבא מבטא השקפה עמוקה יותר מזו של חבריו התנאים; הסתכלות עמוקה ורחבה יותר שבכוחה לראות את העתיד במצב ההווה. חבריו התנאים אכן ידעו אף הם והכירו בעובדה כי בעתיד תבא הטובה, אולם בכל זאת ראו את המצב בהווה כחורבן ורעה. לעומתם, רבי עקיבא לא ראה בזו הרעה רק את התוצאה הטובה שתבא ממנה לאחר זמן; את הרעה עצמה הוא ראה כחלק ותחילתה של הטובה שתבא ותתגלה מאוחר יותר.
מונחים אפוא לפנינו שתי השקפות עולם שונות, שתי גישות שונות. השקפת העולם מזוית ראייתם של חבריו התנאים אכן דוגלת אף היא בידיעה ברורה כי "הכל לטובה", וכל רעה הבאה על האדם היא ללא כל ספק לצורך טובה שתבא לו מכך לאחר זמן, אולם היא מכירה בעובדה כי במצב הנוכחי זו רעה, בנקודת זמן הזו בהווה בהחלט מהווה המאורע חורבן ואבדן. השקפת העולם מזוית ראייתו של רבי עקיבא, לעומתה, אינה מבחינה בכל רע. כשהיא מביטה ברעה, היא אינה רואה רק את הטובה שתבא ממנה לאחר זמן, אלא היא מזהה את הרע עצמו כתחילתה של הטובה שתצמח ממנה בעתיד.
מובן, אם-כן, כי במעשה זו חידש לנו רבי עקיבא הסתכלות עמוקה יותר מההסתכלות אותה הוא הנחיל לנו באמרו "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד". באותה האמרה גילה לנו רבי עקיבא את ההשקפה לפיה גם רעה בהווה היא לצורך טובה שתבא ממנה בעתיד. במעשה זה, בו צחק רבי עקיבא למראה השועל המהלך במקום המקדש וראה בזה נחמה, גילה לנו רובד עמוק יותר בהשקפה, לפיה לא זו בלבד שהרעה הנוכחית היא לצורך טובה, אלא הרעה הנוכחית לאמיתו של דבר אינה כל רעה, כי-אם תחילתה של טובה.
[השקפה זו, העמוקה יותר, באה לידי ביטוי באמרתו, המפורסמת אף היא, של - רבו של רבי עקיבא - נחום איש גם זו, שהיה מצטטה כל אימת שאירעה לו איזו רעה: גם זו לטובה [תלמוד בבלי, מסכת תענית דף כא עמוד א; שם, מסכת סנהדרין דף קח עמוד ב]. במבט שטחי נדמה כי שניהם, רבי עקיבא ונחום איש גם זו, אמרו דבר אחד. וכי איזה הבדל תכני יש בין "כל מה שעושה הקב"ה הכל לטובה" ובין "גם זו לטובה", מעבר להבדלי לשון וניסוח?
לאור הדברים האמורים ניתן בהחלט להבחין בהבדל תהומי הפעור בין שתי האמרות. אמרתו של רבי עקיבא, תלמידו של נחום איש גם זו, לפיה "כל מה שעושה הקב"ה הכל לטובה", בהחלט מכירה בעובדה כי המאורע הנוכחי מהווה רעה וחורבן, אלא שיודעת היא ברורות כי מטרתה של זו הרעה היא להביא בעתיד לטובה. מטרתם של הלינה בשדה, כיבוי הנר ואיבוד התרנגול והחמור, היא להביא לתוצאה של הצלת חיים. לעומתה, אמרתו של נחום איש גם זו לפיה "גם זו לטובה" מחדדת את העובדה כי לא זו בלבד שהרעה היא בכדי להביא לתוצאה של טובה, אלא הרעה עצמה - "גם זו" - היא בעצם טובה. היא מהוה חלק ותחילתה של טובה].
●●●
בכך נוכל להבין מדוע כשהזכיר רבי עקיבא לחבריו את נבואת הזעם והחורבן, הוא עשה שימוש דוקא בנבואת אוריה בה נאמר 'לכן בגללכם ציון שדה תחרש'. הדבר דורש ביאור, שכן מוצאים אנו נבואות אחרות קודמות המנבאות את החורבן, ומדוע בחר רבי עקיבא להזכיר דוקא את נבואה זו של אוריה?
לאור הדברים האמורים, מתיישרים ההדורים: בכך רצה רבי עקיבא לחדד את השקפתו שלו לפיה הרעה אינה אלא חלק בלתי נפרד מהטובה שתבא לאחריו. נבואת זעם זו אמנם מספרת לנו כי "ציון שדה תחרש", אולם דוקא בהמשלתו של החורבן לחרישת השדה יכולים אנו למצא פתח ותקווה לגאולה. כשם שחרישת השדה, למרות שלמתבונן מהצד היא נדמית כקלקול והשחתה, אך כל בר דעת מבין כי אין בפעולה זו משום הרס וכליה, אלא אדרבא, החרישה היא פעולה מוכרחת בכדי שתבא אחריה הצמיחה ותיתן הארץ יבולה, מה שמביא להבנה הפשוטה כי לאמיתו של דבר החרישה עצמה אינה אלא תחילתה של הצמיחה, וככל שתהיה החרישה טובה יותר, כך תהיה טובה יותר הזריעה ולאחריה הצמיחה. [כלומר, לא יהיה זה נכון להגדיר את החרישה כפעולת קלקול והשחתה שלאחריה תבא ממנה תוצאה של צמיחה; מכיון שהיא תנאי הכרחי לזריעה וצמיחה, מובן שהיא עצמה מהווה חלק בלתי נפרד מהם ומסמלת דוקא את תחילתה של הזריעה והצמיחה]. כך בדיוק הוא החורבן: עלינו להסתכל על חורבן המקדש והגלות שבאה בעקבותיו כעל מלאכת החרישה, שכן דוקא כתוצאה מהם תצמח אח"כ הגאולה השלימה, ומובן אם-כן כי לאמיתו של דבר מהווים החורבן והגלות עצמם תחילתה של גאולה.
זו הסיבה שעמדה בבסיס צחוקו של רבי עקיבא: כשראה רבי עקיבא כי החורבן הגיע לשיאו בראותו שועל מהלך במקדש ככלב השב על קיאו, הוא ראה בכך כי החרישה (החורבן) היתה 'מוצלחת', היא הגיעה עד למקום קודש הקודשים, והסיק מכך מיד כי הצמיחה (הגאולה) שתבא בעקבותיה תהיה אף היא בשיאה. מובן אפוא כי רעת החורבן עצמה אינה אלא חלק ותחילתה של טובת הגאולה.
●●●
נדמה, כי בדברים אלו פתחנו פתח להבנת פרט נוסף: אם נחזור ונתבונן שוב במעשה שהובא בתחילת דברינו נשים לב כי הגמ' טורחת לספר לנו מי היו בדיוק אותם התנאים שהלכו יחד עם רבי עקיבא לירושלים. הדבר מעורר מעט תמיהה: לשם מה טורחת הגמ' לגלות לנו מי היו הם אותם התנאים, ואינה משתמשת בניסוח אחר כ'רבי עקיבא וזקנים' וכיו"ב, בו נעשה שימוש בגמ' ובמדרשים באירועים אחרים, ללא כל פירוט מי בדיוק היו אותם הזקנים?
לאור דברינו לעיל נראה לומר, כי בכוונה תחילה מפרטת הגמ' את שמות כולם, זאת משום שכשנדע מי היו התנאים השותפים למעשה זה, נבין היטב את הסיבה שהביאה לחילוקי הדעות שבין רבי עקיבא ושאר התנאים.
נשוב לרגע לדברי הגמ' ונתבונן מיהם אכן שאר התנאים שהיו שותפים למסעו [או שמא: למשאו] של רבי עקיבא. היו אלו: רבן גמליאל, רבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע. מי מאיתנו הבקי בסדר הדורות ובדברי ימי התנאים המאורות, מודע לכך כי רבן גמליאל היה נשיא ישראל (משבט יהודה), רבי אלעזר בן עזריה היה כהן (דור עשירי לעזרא), רבי יהושע היה לוי (מהמשוררים בבית המקדש), כשלעומתם היה רבי עקיבא בן גרים.
לאחר שאנו יודעים מי בדיוק היו התנאים באותו מאורע מול קדש הקדשים, יכולים אנו להבין את הבדלי ההשקפה שהיו בין רבי עקיבא לשאר החברים. שלשת התנאים שהיו בני ישראלים, נקטו בהשקפה לפיה אירועי החורבן והגלות הם בהחלט רעים אלא שלבסוף תבא מהם תוצאה של גאולה, שכן להיותם בני ישראלים, כשאבותיהם ואבות אבותיהם היו יהודים, לא היה בכוחם לראות ברעה עצמה את הטובה הטמונה בה, להביט על החורבן כחרישה ולראות את המעלה והתועלת הקיימות בו, בכך שדוקא החורבן הוא שיביא לצמיחה ולגאולה. רק רבי עקיבא, להיותו בן גרים, יכול היה לראות ברעה עצמה, גם כשהיא בתקפה וחשכת הלילה סמיכה מאי פעם, את המעלה והתועלת שיש בה, בכך שדוקא כתוצאה מפעולת החרישה תבא אח"כ הזריעה כמו גם הצמיחה. מובן אפוא שהחורבן והגלות אינם כלל רעות, הם בעצם מסמלים את תחילתם של גאולה וכל הטובות.
●●●
בכך יהא בידינו להבין פרט נוסף, ואחרון חביב: אם נדקדק בדברי התנאים בתשובתם לרבי עקיבא בסוף הדברים, נבחין כי הם נקטו בכפל לשון כשהם אומרים לו: עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו. לכאורה היה די בכך שיאמרו לו פעם אחת "עקיבא ניחמתנו". לשם מה כפלו הם את לשונם וחזרו ואמרו לו פעם נוספת "עקיבא ניחמתנו", כשהם מוסיפים בזה נחמה שניה.
אם נתבונן מעט בהפטרה הראשונה של "שבע דנחמתא", הלקוחה מתוך נבואת הגאולה של ישעיה, נבחין כי אף היא מתחילה תוך הזכרה לשונית של נחמה כפולה: "נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם".
האמת היא, כי המדרש [איכה רבה, סוף פרק א; ילקוט שמעוני, איכה רמז תתריח. ועוד] כבר מסב את תשומת ליבנו לאותה נחמה כפולה המובטחת בידי הנביא ישעיה, וזה לשונו: חטאו בכפליים – דכתיב 'חטא חטאה ירושלים', ולקו בכפליים – דכתיב 'כי לקחה מיד ה' כפליים בכל חטאותיה', ומתנחמים בכפליים – דכתיב 'נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם'.
אמנם, שומא עלינו להבין מהו פשרה של הנחמה הכפולה, מהי המשמעות של "מתנחמים בכפליים"?
לאור הדברים האמורים נראה כי הביאור בכך פשוט: נחמה אחת היא לדעת ברורות כי למרות שהמצב בהווה שבע מרורות, והאירועים הנוכחיים של חורבן בית מקדשנו ושממון היכלנו הינם רעים, זאת יש עלינו לדעת כי "הכל לטובה" ולבסוף תבא הגאולה אז ימלא שחוק פינו. נחמה נוספת ועמוקה יותר היא, להכיר ולהרגיש כי מכיון שחורבן הבית ושממון ההיכל הם אלו שיביאו בסופו של דבר לגאולה השלימה, מובן אם-כן שבעומקם ובמהותם הפנימית הם אינם כל רע; עלינו לראותם כחלק בלתי נפרד וכתחילתה של הגאולה.
●●●
» לבבית,
אני מביט לפתע לאחור על דבריי, ומבחין בתדהמה כי הם התארכו מארץ מידה והתרחבו מני ים. אולם מה אעשה? איך אמר Netson? "דברים היוצאים מן הלב – נכנסים אל הלב" [טוב, האמת היא שאמר זאת כבר האבן עזרא, אולם Netson הזכיר את הדברים בהקשר הזה]. וכשהדברים נכנסים אל הלב, עולים אל המוח, ולאחר מכן יוצאים הם בקולמוס [הלב, הלא הוא הניגון...], אין בדיוק איזו דרך לשלוט על מרוצת המוחין...
אני מוכרח לציין, כי דברייך הכתובים בטוב טעם ומתובלים ברגש רב בהחלט מחזקים ומעלים ארוכה בימים כאלו. ולנו לא נותר אלא לבא אחר דברי התנאים בלשון הזה: לבבית ניחמתנו, לבבית ניחמתנו.
אם יורשה לי להוסיף איזו מילה, אעיר מספר הערות בדברייך, לאור מעשה זה של רבי עקיבא וחבריו:
● כתבת "אני רק יכולה להוסיף, בנימה אישית, שלצערי היום עם כל הטרדות מסביב קצת קהו לי הרגשות בנושא".
אני רק יכול להוסיף, בנימה אישית, כי אם הדבר הוא לצערך, כנראה שלמרות כל הטרדות מסביב, לא בדיוק קהו לך הרגשות בנושא...
● כתבת "אבל, צריכים לזכור לא לבקש אותה רק כדי להגיע לרווחה מהצרות הפרטיות והכלליות".
הדברים כל כך נכונים. ברוח הדברים האמורים ומובאים לעיל מסיפור הגמ' בסוף מסכת מכות אודות רבי עקיבא וחבריו אוסיף הערה קטנה: דברי התוספות האחרונים במסכת עוסקים בשתי קושיות אותם הם מעלים בדברי רבי עקיבא לחבריו, כשבתחילת דבריהם הם מקשים קושיא אחת ומתרצים אותה, ולאחר מכן ממשיכים הם בדבריהם ומעלים קושיא נוספת ומתרצים אף אותה. לאחר תירוץ שתי הקושיות האמורות, הם מוסיפים וכותבים כך: וניחא הכל. והשם יזכנו לראות משיח אמן.
מדי דברי בו אני מוכרח לציין, כי זו אחת מהפעמים הבודדות בש"ס בהם פותחים לנו בעלי התוספות פתח כחודו של מחט ל'אישיותם'; להווי חייהם ולרגשותיהם, ודומני שזו הפעם היחידה בש"ס בהם חותמים התוספות את דבריהם בתפילה ובקשה. גם רבינו גרשום בפירושו לסוף המסכת, מסיים וחותם את פירושו במילים: "כמו כן עתיד להתקיים דברי ניחומים של זכריה שיבנה בית המקדש במהרה בימינו אמן סלה".
הדבר בהחלט מזכיר את דברי רש"י בתלמוד בסיום מסכת מועד קטן [דף כט עמוד א] שם לאחר שמפרש הוא את דברי הפסוק "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון" מוסיף הוא תפילה משלו: "יזכנו קל עליון", כמו גם את דברי הר"ן בתלמוד בסיום פירושו למסכת נדרים [דף צא עמוד ב] שם מוסיף הוא את התפילה: "אלקים משמים יאיר עינינו בתורתו כאור החמה שבעתים. ויזכנו לראות בבנין ירושלים אמן", ואת דברי הרמב"ם [המפורסמים יותר] בספרו משנה תורה [ספר טהרה, הלכות פרה אדומה סוף פרק ג] שם לאחר שמביא כי "תשע פרות אדומות נעשו משנצטוו במצוה זו עד שחרב הבית בשניה .. והעשירית יעשה המלך המשיח" מוסיף אף הוא תפילה ובקשה משלו: "מהרה יגלה אמן כן יהי רצון". הדבר רק מוכיח עד כמה האמונה והצפייה למשיח כה גדולים אצל האדם הישראלי, כך שכשהוא מזכיר דבר אודותיו הוא מוסיף מיד תפילה ובקשה משלו.
הבאת דברי התוספות נעשתה על-ידי, בכדי למצא בהם רמז לדברייך. אם נשים לב, הם חותמים את פירושם למסכת במילים "וניחא הכל", ומיד לאחמ"כ הם מוסיפים את תפילתם שלהם לזכות לראיית המשיח.
הפירוש הפשוט של דבריהם הוא כמובן כך: "וניחא הכל", כשכוונתם לומר כי לאחר שתירצנו את שתי הקושיות כבר מבואר הכל ושוב אין כל קושי בדברי רבי עקיבא, וחותמים הם בתפילה "והשם יזכנו לראות משיח אמן".
אמנם, ניתן למצא בהם גם רמז לדברייך האמורים לעיל. ניתן לקרא את דבריהם בפרפרזה כזו: "וניחא הכל", הכל נח ואין כל קושי, ולמרות זאת אנו מוסיפים את תפילתנו "והשם יזכנו לראות משיח אמן". בעלי התוספות באים ללמדנו, כי תפלתנו ובקשתנו כי "השם יזכנו", לא צריכה לבא ממקום של חוסר נוחות וקשיים כאלו ואחרים שיביאו אותנו מטבע הדברים לצפות למשיח. לא ולא. גם אילו יצויר ש"וניחא הכל" – אין כל קושי גשמי, ואפילו לא רוחני; אין אף צרה פרטית או כללית שמציקה ומצירה לנו, גם אז יש עלינו להתפלל ולבקש "והשם יזכנו לראות משיח אמן". אלו בדיוק הם דברי הרמב"ם [משנה תורה, ספר שופטים, הלכות מלכים ומלחמותיהם (ומלך המשיח) פרק יב הלכה ד] באמרו כי "לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בעכו"ם, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה, ולא יהיה להם נוגש ומבטל, כדי שיזכו לחיי העולם הבא".
האמת מוכרחת שתיאמר, כי רק כאשר מבינים אל נכון מהי הגאולה ניתן אכן להפנים כי מהותה אינו פתרון לצרותינו ופדיון לנפשינו; היא במהותה נעלית הרבה יותר מדברים פחותי ערך שכאלו (אלא ש'על הדרך' ואגב אורחא היא גם תביא מזור ותעלה ארוכה לפרט ולכלל). אולם בכדי לבאר את הדברים בטוב טעם דומני שאזדקק למספר עמודים נוספים, מה שמביא אותי למסקנא כי אוותר על-כך, ו"דברי תורה עניים במקומם ועשירים במקום אחר".
● כתבת "כתבתי את הדברים במהירות. אני לא מרוכזת מאד. קצת לא ברור לטעמי... הם מהלב. וכל אחד יקח אותם למקום שלו":
זו בדיוק המעלה בדברים היוצאים מן הלב. לפעמים, כשהדברים מסודרים עלי גליון בסדר מופתי, הרי הדבר כאומר "קבלו דעתי", משום שלקורא הנבון לא נותר אלא להבין את דברי הכותב ולאן חתר. לעומת זו, כשהדברים כתובים כמשאלות לב ורגשות שבורים, כאוסף הרהורים וקצת פחות מסודרים, אכן יש ביד כל אחד "לקחת אותם למקום שלו".
אזכיר בהקשר זה דבר מעניין: מסכת מכות, בסיומה מובא מעשה זה שאירע עם רבי עקיבא וחבריו, שונה משאר מסכתות הש"ס, בכך שבעוד שבהם (ברובם) קיים לפנינו פירוש רש"י על כל המסכת, הרי שבמסכת זו מופיעים לפנינו שלשה מפרשים, האחד אחר השני. עד דף יט עמוד ב אכן מופיע לפנינו פירוש רש"י, כבשאר מסכתות הש"ס. אולם פירושו נפסק באמצע המשפט, כשלאחריו מופיעה הערה מרתקת מהמדפיס וזה לשונה: רבינו גופו טהור ויצאה נשמתו בטהרה, לא פירש יותר, מכאן ואילך לשון תלמידו ר' יהודה בר' נתן. משמעות הדברים היא כי רש"י היה עסוק לפני הסתלקותו מן העולם בכתיבת פירושו למסכת מכות, ומילותיו האחרונות היו "מדכתיב כי אם רחץ הא רחץ טהור", כשהוא מספיק לכתוב את המילה "טהור" ומיד לאחריה יצאה נשמתו בטהרה. לתיעוד היסטורי זה של הסתלקותו של רש"י נשמר מקום של כבוד מעל-גבי דפי הש"ס, כיאה לגדול מפרשי הש"ס...
מפאת עובדה מצערת זו, הפירוש המופיע על דפי הש"ס מדף זה ואילך הוא של ריב"ן (-רבי יהודה בן נתן), חתנו ותלמידו של רש"י.
אולם ראו זה פלא: אם נביט בדף האחרון של המסכת, דף כד עמוד א, נבחין כי ממש מספר שורות לפני מעשה זה של רבי עקיבא וחבריו החותם את המסכת מופיעה הערה נוספת מהמדפיס לפיה "מכאן ואילך מפירוש רבינו גרשום", כשהמשמעות היא שריב"ן משום מה הפסיק את פירוש דברי הגמ' בנקודה זו ולא סיים לכתוב את הפירוש למסכת מכות, והפירוש המודפס מכאן ואילך הוא של רבינו גרשום, שרש"י היה כידוע תלמיד תלמידיו, כשפעם התבטא עליו וכתב: רבנו גרשם זכר צדיק וקדוש לברכה, שהאיר עיני הגולה, וכולנו מפיו חיין, וכל בני גלות אשכנז וכותים תלמידי תלמידיו הן.
[אציין, כי ייתכן וריב"ן אכן השלים את פירושו עד תום המסכת, אלא שמקטע זה האחרון לא הגיע לידינו. אולם בשונה ממסכתות אחרות בהן אין לפנינו כלל פירוש רש"י, והתחבטו החוקרים אם רש"י העלים עינו ולא העניק להם את פירושו, או שמא הוא אכן פירש את כולן אלא שלא הגיעו הדברים לידינו, במקרה זה בו 'החליף' ריב"ן את חמיו הגדול רבן של כל ישראל, כשהוא משלים את הפירוש למסכת מכות וכותב את פירושו שלו כמעט עד תום המסכת, קשה לשער כי דוקא השורות האחרונות של פירושו אבדו ולא הגיעו לידינו, וסביר להניח כי הוא, מאיזו שהיא סיבה, הפסיק את פירושו שורות ספורות לפני חיתומה של המסכת].
עוד בהיותי ילד עול ימים ורך בשנים, קיננה בי התחושה כי הסיבה לכך שהפסיק ריב"ן את פירושו כשהוא אינו מקיף את המסכת עד תומה, היא משום שמעשה זה המובא אודות רבי עקיבא ושאר התנאים שהיו מהלכים בחרבות ירושלים, תוך שהם בוכים והוא מנחמם, הוא 'מרגש' מדי מכדי לכתוב עליו פירוש ולהגבילו במילות הפירוש. עדיף להניחו כפי שהוא, ללא מגע יד אדם [אף לא קדוש עליון כריב"ן] שמטבעה מצמצמת ומגבילה את תיאור המעשה למילים ברורות ומסודרות, לומר 'כך היה מעשה ולא אחרת', ולתת לכל בית ישראל את האפשרות [והחובה] להתבונן בעצמם במעשה נורא זה, שלב אחר שלב, צעד אחר צעד בחרבות ירושלים, עד לסיום המנחם כל כך: 'עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה – בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת'. 'עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם'. 'עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו'.
אט אט קומט משיח - - -
תוקן על ידי משוררששיער ב- 17/07/2014 02:27:00
משיח משיח בכל יום שיבוא ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו. (הסולו של ארי בשקט ושל שאול בקצבי.. :)
