הפינה התורנית

תודה תודה. את תרומתך לפורום אין צורך להעלות על נס מחומש. בכל יום הוא מתגלה לעינינו בדמות תובנות כמו ידיעות חדשות ממש.

רק הערה אחת קטנה, אם ירשו לי תושבי המדינה:

בתחילה, כשהביטה עיני בין בתרי דבריך ובהם ירדתי לטבול, לא הבנתי מדוע מייחס הינך את הביאור האמור אל רבך הגדול.

רעיון מדהים זה כבר הובא לראשונה בדברי המהר"ל מפראג בספרו תפארת ישראל - באותו פרק מפורסם בו הוא יוצא חוצץ כנגד הלימוד במעשי חידודים בדורו ומבאר את דרך הלימוד הראוי [פרק נז] - שם הוא חותם את דבריו בביאור לשון חכמים בברכת 'נותן התורה' וכינונה דווקא בלשון הווה, עיין שם בעיון בשעות ליליות ותמצא מלא חפניים מרגליות.

[אם-כי חשובה כאן ההבהרה, כי בדבריו שם הוא אינו מדגיש כל-כך את עובדת תמידיות התורה, להיותה חדשה בכל יום, כמו את עובדת נצחיות התורה, להיותה למעלה משינויי הזמן].

סביב אותה התקופה, שנים ספורות לפני התייחסותו של המהר"ל לנושא או שנים ספורות לאחר התייחסותו, עסק בנושא אחד מגדולי המקובלים, הלא הוא רבי ישעיה הורוויץ הקדוש בחיבורו שני לוחות הברית (השל"ה) - הספר עצמו נדפס על-ידי בנו לאחר פטירתו, כחמישים שנה לאחר שהוזכרו הדברים האמורים בדברי המהר"ל, אולם שנות חייו חופפות לשנות חיי המהר"ל, כך שככל הנראה את דבריו אלו דלהלן הוא כתב באותה התקופה בה התייחס לנושא זה המהר"ל - שם הוא מציין תוך דבריו בהקדמה כי "ונראה לעניות דעתי שלכך חותם 'נותן התורה' שהוא הווה, כי השפע הנכבד הוא יורד בכל יום תמיד".

שנים ספורות לאחריו נגע בנקודה זו אחד מגדולי נושאי כלי השולחן-ערוך, הלא הוא רבי דוד הלוי סגל בחיבורו הגדול הטורי זהב (הט"ז) - מעניין כי גם כאן, הספר עצמו נדפס לאחר פטירתו, כמאה שנה לאחר שהוזכרו הדברים האמורים בדברי המהר"ל, אולם שנות חייו חופפות אף הם לשנות חיי המהר"ל, כך שסביר מאד שאת דבריו אלו דלהלן כתב שנים ספורות לאחר הדפסת התפארת ישראל ביד המהר"ל. הספר טורי זהב, אגב, הודפס בבית הדפוס שהיה בבעלותו של בעל הפירוש המקראי המפורסם הסובב ומבאר את פירושו של רש"י על התורה ה'שפתי חכמים', הלא הוא רבי שבתי משורר באס [אין קשר משפחתי... מ"ש]  - בפירושו לסימן מז שבאורח חיים, סימן העוסק בדיני ברכת התורה, וכך העיר שם: "ונראה לי שתקנו לחתום 'נותן התורה' שיש במשמעותו לשון הווה, ולא 'נתן' הלשון עבר, אלא הכוונה שהוא יתברך נותן לנו תמיד בכל יום תורתו".

במאמר המוסגר: מה מעניינת מאד העובדה, כי שלושת החכמים, שלושת עמודי ההוראה, הראשונים [והיחידים באותה התקופה] שנדרשו לנושא, וברכת החכמים 'נותן התורה' זכתה בדבריהם להדגש מחודש, חיו כולם באותה התקופה, כשהם מגלים את ההדגש האמור ממש באותה תקופת שנים, וכל זאת מבלי שהאחד יראה את דברי רעהו! ישנם, אגב, רעיונות מחודשים נוספים בהם אנו פוגשים בעובדה כה מעניינת זו של גילויים בידי חכמים שונים כולם בני אותו דור, ומבלי שהאחד יראה את דבריו של רעהו במדור. אולם התייחסות רחבה לנושא זה, תהיה כבר חריגה כבדה מנושא האשכול.

ומשכך, תמה תמה קראתי, מדוע זה החלטת לייחס כמו לנכס את רעיון זה לרבך הגדול [בזמן שמבית מדרשו יצאו רעיונות מחודשים רבים אחרים, והוא בהחלט אינו זקוק לניכוס כאותם הנמושות המלקטים בשדות זרים ומגישים בשם עצמם כביכורים].

אכן, לאחר שהעפתי בדבריך מבט שני, הבחנתי כי נקטת בלשון "כמו שתמיד הרבי מליובאוויטש אמר". כאן כבר נפלו במוחי אותיות פורחות מן הגורן ומן היקב, מן המשנה ומן התלמוד, ויחד הצטרפו והרכיבו את לשון המשנה [מסכת אבות, פרק ד משנה יט] "שמואל הקטן אומר בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל ליבך פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו", שוב התפזרו להם האותיות במחול ושבו והסתדרו להם תוך שהם מרכיבים יחדיו את לשון התלמוד [מסכת יבמות, דף כד עמוד ב] "דאמר רב אסי הסר ממך עקשות פה ולזות שפתיים וגו'".

בפגישה בשני המקורות הללו מיד מזדקרת ועולה לה מאליה התמיהה 'וכי שמואל הקטן הוא שאמר 'בנפול אויבך אל תשמח'? והלא מקרא מפורש הוא בספר משלי [פרק כד פסוק יז]?!; וכי רב אסי הוא שאמר 'הסר ממך עקשות פה'? והלא מקרא מפורש אף הוא בספר משלי [פרק ד פסוק כד]?!'. מה פתאום מייחסת לה המשנה את הפסוק לשמואל הקטן ובעקבותיה מייחס התלמוד פסוק אחר לרב אסי?

לשאלה זו כבר נדרשו גדולי הראשונים, וגילו את אזנינו בתשובה הבאה, תשובה הנבנית לה ליסוד וכלל גדול בהלכות 'האומר דבר בשם אמרו'. רש"י נדרש לשאלה זו בדברי המשנה, ושב כשפיו תשובה בונה: "הכי הוה מרגלא בפומיה [-כך היה מורגל בפיו]". בעלי התוספות [מסכת יבמות, דף כב עמוד ב] נדרשו אף הם לשאלה זו בדברי התלמוד, והמציאו את אותה התשובה ללומדי המובאה בעמוד: "פסוק הוא אלא דרב אסי רגיל להביאו". [אגב, המעיין בסוגיית הגמ' במסכת יבמות שם, ימצא כי רש"י בביאור בן שני מילים בלבד (!!) סיקל את השאלה בדרך הילוכו והוכיח כי לשאלה זו אין יסוד מתחילתה. מדהים].

מעתה, מאחר שבידינו חומה בצורה כשׁוּרוֹ של יוסף, נדמה שבידינו לבנות עליה טירה של כסף: איני יודע האם היה רגיל האדמו"ר מליובאוויטש להזכיר בדבריו את החידוש האמור, אולם אם אכן היה הוא רגיל בפיו ועל לשונו פעמים רבות שמור, הרי שניתן לתרץ את 'ייחוסך' ברעיון הנ"ל ויבא הכל על מקומו כמו בתיזמור.

כלום צדקו דבריי?...

מעניינים מאד אלו הדברים הקדומים, ותודה לך אסתרק על הדברים המחכימים. [כמו גם לך, מיאמוש, על הבאתם אל שוכני הפורום משמה של יושבת עלומים].

אגב, אם ננסה להתאים את הביאורים האמורים, אל נדוננו אנו באשר לחידוש התורה ודבריה אשר בעצמותינו חדורים, הרי שבאשר לביאור הראשון איני רואה כיצד יכול הוא להתאים את עצמו אל הנדון, אולם הביאור השני - וכאן אנו שוב נזקקים לבקיאים בדברי האדמו"ר מליובאוויטש, אם אכן הוא העשיר את הרעיון האמור בתחייה מחודשת והעניק לו מקום של כבוד, הרי שהביאור השני - בהחלט יכול להתאים עצמו אל הנדון, וליישב את דבריו שלnetson תוך שהוא חוסך ויכוח או 'מדון'...

אם כבר העלית את נקודת הראשית, אסיים כאן באנקדוטה בנימה אישית:

הזכרתך כאן את השאלה האמורה המתעוררת בדברי הגר"ז - בעל התניא - בספרו 'שער היחוד והאמונה', הצליחה לנגב מעט גרגרי אבק מלוח זכרוני, ולהעלות אנקדוטה מעניינת שהיתה לי בעיוני.

היה זה לפני שנים מספר, עת עסקתי בעיון במספר סוגיות יסודיות במחשבת-אמונת ישראל. אחת מהם היתה - איך לא? - סוגיית מציאות הא-ל, ובעיקר אחדותו. סוגיא, אגב, מאד מאד מרתקת, ולא פחות מכך ארוכה וכמעט שאינה מסתיימת. משהו בבחינת 'אחד ואין יחיד כייחודו, נעלם וגם אין סוף לאחדותו'. במסגרת מחקרי הגעתי גם נגעתי בחידושה של תורת החסידות בנושא, כמובן. 'נגעתי' זו לא בדיוק המילה המתאימה ולא ממש מהווה הגדרה ממצה למה שאירע בעת לימודי; העיסוק העיוני היה נוטה יותר לכיוון של 'תפסתי בשתי ידיי', משהו שדומה יותר ל'צללתי' בימה של הסוגיא, כשיותר מכל, היה מדהים להיחשף לתורת ההתפתחות של הגרעין החסידותי, כשמספר משפטים בודדים ממש שנאמרו על-ידי הבעש"ט זכו לפיתוחי חותם מדהימים בתורתו של בעל התניא (כשמקומם של אדמור"י חב"ד שלאחריו לא נפקד אף הוא), בדמות הרחבת הרעיון לאורכו ולרחבו, הסברה בהירה בפה מפיק מרגליות, והבאת הוכחות מדהימות לאמיתותו.

טוב, לא אלאה אתכם כעת בעומקה של הסוגיא, וכמובן שלא במחשבותיי ותובנותיי, ואקפוץ בדרכי אל תורפו של סיפורי. בעברי בין בתרי דבריו של בעל התניא ב'שער היחוד והאמונה', בדיוק באותם שורות שצוטטו לעיל, נפגשתי בשאלה האמורה: מדוע זה מייחס הוא את פירוש הפסוק אל הבעש"ט בעת אשר הוא מופיע כבר במדרש קדומים?

לא ארכו השעות ונפגשתי גם בביאור השני אותו הזכירה בדבריה אסתרק, לפיו הזכרת הדברים בשם הבעש"ט נבעה מהדגש המיוחד להם הם זכו בתורתו שלו, דגש שלא היה קיים בתורת התנא במדרש.

אלא שליבי לא היה שלם עם זו תשובה, ומוחי מאן להסכים עם זו המחשבה: ייתכן אמנם שהדברים זכו לעדנה מחודשת בעת אשר התגלגלו על שפתי קדשו של הבעש"ט, אולם עדיין אין זו סיבה להשמיט לגמרי את 'זכויות היוצרים', ולהתעלם לחלוטין מכך שאותם הדברים ממש נאמרו במקור בפי התנא, תוך התעלמות גמורה מדברי המשנה בענין 'האומר דבר בשם אמרו'?!

לימים, פגשתי בגאון רבי יואל כהן שליט"א, והצעתי בפניו את שאלתי. בתחילה הוא הציע כתשובה את ההסבר האמור, אולם לאחר שראה על פניי את חוסר הנוחות שיש לי בביאור - ולאחר שרחרח מעט לבחון את ידיעותיי בסוגיית יחוד ה' - הוא התיישב על כסא סמוך, הורה לי לנהוג כמוהו ולהתיישב על כסא שעמד בצידו, ופתח את פיו הבהיר בהסבר עמוק ונהיר, תוך שהוא מבאר במשך שעה לא קלה (תרתי משמע) ומגלה עומק נוסף בחידושו של הבעש"ט, טפח אחד נוסף בהגדרת אחדותו ית'.

מה אומר לכם? ישבתי מרותק [והאמינו לי, לא כל-כך מהר מצליחים לרתק אותי ולגרום לי להקשיב בשתי אוזניי ולא רק מפני הנימוס] והאזנתי בשקיקה לקולו המיוחד, מלווה אותו עת הוא יורד לעמקים לקטוף שושנים ולחשוף טפח אחר טפח את האמת הזרועה בארץ, כמו בעת שהוא עולה לגבהים ובאיזמל דק מבחין בין רבדים שונים בשמי ערץ.

[במאמר המוסגר: איני מבין כיצד אינכם משווקים אותו לציבור הרחב, ומכירים להם אותו כגאון עצום, ולא פחות חשוב מכך: בעל חוש הסברה מיוחד שבמיוחדים. עתים אני מתחבט בעצמי היכן היא גדולתו האמיתית, בהבנה החודרת עמקי ימים, או בהסברה הפותחת שער לנכנסים אל הכרמים. בעצם? הא בהא תליא. ההסברה המופלאה שלו בהגדרות כה עדינות, עת הוא אוחז באיזמל מנתחים ויוצא לניתוח לב סוגיא פתוח, הם הם המעידים על הבנה כמו אבחנה דקה מן הדקה המסדרת כל סברא בעולמה היאה לה. איך טען מאמר העולם שהיה רווח בישיבת בריסק המעטירה? "חסרון בהסברה מורה על חסרון בהבנה"...].

לאחר שסיים להרצות את הביאור המחכים בשפה ברורה ובנעימה קדושה, ביאור שמאיר חידוש מיוחד של הגר"ז בהגדרת אחדותו ית', ובזה מבאר אל נכון אי אלו תובנות הנובעות מכך כמו גם דקדוקים מרהיבים בלשונו הזהב בדבריו שלו בספרו, פנה אלי הגאון כשבת שחוק נסוכה על פניו וחתם את דבריו באמרו: נו, את הנקודה הזו ראית מבוארת במדרש תהילים?...

...[במאמר המוסגר: איני מבין כיצד אינכם משווקים אותו לציבור הרחב, ומכירים להם אותו כגאון עצום, ולא פחות חשוב מכך: בעל חוש הסברה מיוחד שבמיוחדים. עתים אני מתחבט בעצמי היכן היא גדולתו האמיתית, בהבנה החודרת עמקי ימים, או בהסברה הפותחת שער לנכנסים אל הכרמים. בעצם? הא בהא תליא. ההסברה המופלאה שלו בהגדרות כה עדינות, עת הוא אוחז באיזמל מנתחים ויוצא לניתוח לב סוגיא פתוח, הם הם המעידים על הבנה כמו אבחנה דקה מן הדקה המסדרת כל סברא בעולמה היאה לה. איך טען מאמר העולם שהיה רווח בישיבת בריסק המעטירה? "חסרון בהסברה מורה על חסרון בהבנה"...].

משוררששיער כתב: ...[במאמר המוסגר: איני מבין כיצד אינכם משווקים אותו לציבור הרחב, ומכירים להם אותו כגאון עצום, ולא פחות חשוב מכך: בעל חוש הסברה מיוחד שבמיוחדים. עתים אני מתחבט בעצמי היכן היא גדולתו האמיתית, בהבנה החודרת עמקי ימים, או בהסברה הפותחת שער לנכנסים אל הכרמים. בעצם? הא בהא תליא. ההסברה המופלאה שלו בהגדרות כה עדינות, עת הוא אוחז באיזמל מנתחים ויוצא לניתוח לב סוגיא פתוח, הם הם המעידים על הבנה כמו אבחנה דקה מן הדקה המסדרת כל סברא בעולמה היאה לה. איך טען מאמר העולם שהיה רווח בישיבת בריסק המעטירה? "חסרון בהסברה מורה על חסרון בהבנה"...].

כבר נחשפתי להסבר האמור בשיחות שהיו לי עם חסידי חב"ד. אם להיות הוגנים? איני יודע בוודאות מה מצב תלמידי החכמים בהווה, אולם ההיסטוריה מצביעה גם מוכיחה על עבר מפואר של חסידי חב"ד שהיו גאוני ארץ ובקיאים בחדרי תורה, למודים בשחייה בים התלמוד וידיהם רב להם אף בפלפול ובסברא, ובכל זאת אף אחד בעולם התורני הרחב [למעט קומץ חוקרי תלמוד והלכה, ואני הקטן בתוכם בעיתות פנאי ומנוחה] לא שמע את שמם או גרגר מחידושי תורתם מעולם.

אגב, דבריך אודות ה'ביטול' אל מול ה'יש' הציפו במוחי את המעשייה הבאה: ב'טיש' של ליל שבת הגיד הרבי ענין עמוק על 'ביטול היש', וניטעו הדברים כמסמרות בליבו של חסיד בטלן. בשעה מאוחרת שב החסיד לביתו, שקוע בהרהוריו תפוס בשרעפיו. נרות השבת תם אורם וכבו, והחסיד מתהלך בחשיכה מכותל מערב אל כותל מזרח ומסיח עם ליבו: "הכל בטל ומבוטל; אין כלום; הכל בטל ומבוטל; אין כלום". לפתע הטיח ראשו בתנור הגדול וניצוצות ניתזו לו על פניו. תפס בראשו בשתי ידיו מחמת כאב המכה ונאנח: "משמע, תנור ישנו"...

מאין לקחתי שלא משווקים אותו? 'פוק חזי מאי עמא דבר'. צא לרחובה של עיר ותיווכח למצא כי רובא דאינשי [מתוך הקהל שבכלל מכיר את שמו] מכירו כ'חוזר' של האדמו"ר מליובאוויטש, וכאדם בעל כח זיכרון נפלא שהיה מסוגל לחזור על דברותיו של האדמו"ר שנאמרו משך שעות ארוכות בלולים מכל מכמני התורה, אולם כגאון בעל ראש ברזל וכוח עיוני עמוק מפענח נעלמות ונוקב תהומות יש מי שמכירו מחוץ לחסידות חב"ד? אף אדם אחד מאלף לא מצאתי.

לדעתי, רוב מוחלט מתוך המון העם ששמע את תורתו נחשף לדברותיו באירועים המוניים כאלו ואחרים [בדוגמת האירוע הנערך בשנים האחרונות בארץ הקודש בי"ט כסלו, אולי אליו כיוונת בדבריך] ולא בשיעורי חסידות מסודרים [אם בשיעורים חיים בקולות וברקים ואם בהקלטות שונות משיעורים עתיקים] וכל-שכן שלא בשיחת פנים אל פנים ו'לימוד' חברותא לליבון עניינים. למיטב ידיעתי, ומן המעט שדליתי, באותם האירועים הוא אינו עוסק בשיעור תורני בנוי לתלפיות ושולה מרגליות כמו ב'התוועדות' חסידית ודברות אודות האדמו"ר מליובאוויטש המשלבות גם ביאורים שונים מתוך ואודות תורת החסידות. [שוב, איני בקי דיי בסדר דרכיו והילוך אורחותיו. דבריי נובעים מהידיעה הדלה משהו שיש לי בהם, ואשמח מאד לשמוע שיסודם בטעות]. אם אכן נכונים דבריי, הרי שמשמיעת אותם ההרצאות אף אדם אינו אמור לצאת את האולם תוך קריאת התפעלות 'גאון נורא דורש לפניי', ומכאן מסקנתי כי רוב ההמון אינו מכיר את ראשו העצום. באותם הרצאות שהינך מזכיר בדבריך נעשה אולי שיווק שֶׁמִי, אולם בהחלט לא שיווק תורני; מהפן הזה הוא נותר לגמרי אנונימי.

האמת? כבר שוחחתי על-כך עם מספר חסידי חב"ד, והם בתגובה שיברו את אזני במספר סיפורים - התואמים את תחילת דברך - המוכיחים את סלידתו מכל שמץ פרסום או כבוד אבירים. כך שדומה כי אף את השנים הבאות הוא יעביר בצל הזרקורים, כשהם מצידם יכוונו אל דמותו ויאירו את קומתו, אולם הוא יבחר להישאר עומד סמוך להם, באזור הצל האפרורי של בין הערביים.

כאן כבר נגעת בנקודה עמוקה הנושקת למערכת המוטורית, הן מבחינה מחקרית, והן מבחינה היסטורית. על הדיון בה ניאלץ לדלג ולהניחה לשארית. איך כתב בפנקסו אותו חסיד ישיש? "שלשה דברים למדתי מן הרכבת, מן הטלפון ומן הטלגרף. מן הרכבת למדתי: כל המאחר רגע - מאחר הכל. מן הטלפון למדתי: כל שאתה מדבר כאן - נשמע שם. ומן הטלגרף למדתי: מילה בסלע"...

מעניינים מאד אלו הדברים הקדומים, ותודה לך אסתרק על הדברים המחכימים. [כמו גם לך, מיאמוש, על הבאתם אל שוכני הפורום משמה של יושבת עלומים].

אגב, אם ננסה להתאים את הביאורים האמורים, אל נדוננו אנו באשר לחידוש התורה ודבריה אשר בעצמותינו חדורים, הרי שבאשר לביאור הראשון איני רואה כיצד יכול הוא להתאים את עצמו אל הנדון, אולם הביאור השני - וכאן אנו שוב נזקקים לבקיאים בדברי האדמו"ר מליובאוויטש, אם אכן הוא העשיר את הרעיון האמור בתחייה מחודשת והעניק לו מקום של כבוד, הרי שהביאור השני - בהחלט יכול להתאים עצמו אל הנדון, וליישב את דבריו שלnetson תוך שהוא חוסך ויכוח או 'מדון'...

אם כבר העלית את נקודת הראשית, אסיים כאן באנקדוטה בנימה אישית:

הזכרתך כאן את השאלה האמורה המתעוררת בדברי הגר"ז - בעל התניא - בספרו 'שער היחוד והאמונה', הצליחה לנגב מעט גרגרי אבק מלוח זכרוני, ולהעלות אנקדוטה מעניינת שהיתה לי בעיוני.

היה זה לפני שנים מספר, עת עסקתי בעיון במספר סוגיות יסודיות במחשבת-אמונת ישראל. אחת מהם היתה - איך לא? - סוגיית מציאות הא-ל, ובעיקר אחדותו. סוגיא, אגב, מאד מאד מרתקת, ולא פחות מכך ארוכה וכמעט שאינה מסתיימת. משהו בבחינת 'אחד ואין יחיד כייחודו, נעלם וגם אין סוף לאחדותו'. במסגרת מחקרי הגעתי גם נגעתי בחידושה של תורת החסידות בנושא, כמובן. 'נגעתי' זו לא בדיוק המילה המתאימה ולא ממש מהווה הגדרה ממצה למה שאירע בעת לימודי; העיסוק העיוני היה נוטה יותר לכיוון של 'תפסתי בשתי ידיי', משהו שדומה יותר ל'צללתי' בימה של הסוגיא, כשיותר מכל, היה מדהים להיחשף לתורת ההתפתחות של הגרעין החסידותי, כשמספר משפטים בודדים ממש שנאמרו על-ידי הבעש"ט זכו לפיתוחי חותם מדהימים בתורתו של בעל התניא (כשמקומם של אדמור"י חב"ד שלאחריו לא נפקד אף הוא), בדמות הרחבת הרעיון לאורכו ולרחבו, הסברה בהירה בפה מפיק מרגליות, והבאת הוכחות מדהימות לאמיתותו.

טוב, לא אלאה אתכם כעת בעומקה של הסוגיא, וכמובן שלא במחשבותיי ותובנותיי, ואקפוץ בדרכי אל תורפו של סיפורי. בעברי בין בתרי דבריו של בעל התניא ב'שער היחוד והאמונה', בדיוק באותם שורות שצוטטו לעיל, נפגשתי בשאלה האמורה: מדוע זה מייחס הוא את פירוש הפסוק אל הבעש"ט בעת אשר הוא מופיע כבר במדרש קדומים?

לא ארכו השעות ונפגשתי גם בביאור השני אותו הזכירה בדבריה אסתרק, לפיו הזכרת הדברים בשם הבעש"ט נבעה מהדגש המיוחד להם הם זכו בתורתו שלו, דגש שלא היה קיים בתורת התנא במדרש.

אלא שליבי לא היה שלם עם זו תשובה, ומוחי מאן להסכים עם זו המחשבה: ייתכן אמנם שהדברים זכו לעדנה מחודשת בעת אשר התגלגלו על שפתי קדשו של הבעש"ט, אולם עדיין אין זו סיבה להשמיט לגמרי את 'זכויות היוצרים', ולהתעלם לחלוטין מכך שאותם הדברים ממש נאמרו במקור בפי התנא, תוך התעלמות גמורה מדברי המשנה בענין 'האומר דבר בשם אמרו'?!

לימים, פגשתי בגאון רבי יואל כהן שליט"א, והצעתי בפניו את שאלתי. בתחילה הוא הציע כתשובה את ההסבר האמור, אולם לאחר שראה על פניי את חוסר הנוחות שיש לי בביאור - ולאחר שרחרח מעט לבחון את ידיעותיי בסוגיית יחוד ה' - הוא התיישב על כסא סמוך, הורה לי לנהוג כמוהו ולהתיישב על כסא שעמד בצידו, ופתח את פיו הבהיר בהסבר עמוק ונהיר, תוך שהוא מבאר במשך שעה לא קלה (תרתי משמע) ומגלה עומק נוסף בחידושו של הבעש"ט, טפח אחד נוסף בהגדרת אחדותו ית'.

מה אומר לכם? ישבתי מרותק [והאמינו לי, לא כל-כך מהר מצליחים לרתק אותי ולגרום לי להקשיב בשתי אוזניי ולא רק מפני הנימוס] והאזנתי בשקיקה לקולו המיוחד, מלווה אותו עת הוא יורד לעמקים לקטוף שושנים ולחשוף טפח אחר טפח את האמת הזרועה בארץ, כמו בעת שהוא עולה לגבהים ובאיזמל דק מבחין בין רבדים שונים בשמי ערץ.

[במאמר המוסגר: איני מבין כיצד אינכם משווקים אותו לציבור הרחב, ומכירים להם אותו כגאון עצום, ולא פחות חשוב מכך: בעל חוש הסברה מיוחד שבמיוחדים. עתים אני מתחבט בעצמי היכן היא גדולתו האמיתית, בהבנה החודרת עמקי ימים, או בהסברה הפותחת שער לנכנסים אל הכרמים. בעצם? הא בהא תליא. ההסברה המופלאה שלו בהגדרות כה עדינות, עת הוא אוחז באיזמל מנתחים ויוצא לניתוח לב סוגיא פתוח, הם הם המעידים על הבנה כמו אבחנה דקה מן הדקה המסדרת כל סברא בעולמה היאה לה. איך טען מאמר העולם שהיה רווח בישיבת בריסק המעטירה? "חסרון בהסברה מורה על חסרון בהבנה"...].

לאחר שסיים להרצות את הביאור המחכים בשפה ברורה ובנעימה קדושה, ביאור שמאיר חידוש מיוחד של הגר"ז בהגדרת אחדותו ית', ובזה מבאר אל נכון אי אלו תובנות הנובעות מכך כמו גם דקדוקים מרהיבים בלשונו הזהב בדבריו שלו בספרו, פנה אלי הגאון כשבת שחוק נסוכה על פניו וחתם את דבריו באמרו: נו, את הנקודה הזו ראית מבוארת במדרש תהילים?...