|
|
| נשלח ב-3/3/2016 21:53 |
 |
| |
ב"ה ממתק לשבת פרשת ויקהל תשע"ו השבוע כמידי חודש קיימנו סדנת מודעות למטיילים צעירים, במהלך הסדנה ניגשה אליי אחת המשתתפות ושאלה אותי, האם באמת הפרטים הקטנים כל כך חשובים לאלוקים? האם באמת משנה לו אם אדליק את האור בשבת? או אחכה דווקא שש שעות אחרי אכילת בשר? *** סיפרתי לה על הרב אהרון מוס מאוסטרליה, שיש לו אתר לשאלות ותשובות ביהדות, מישהו מהגולשים שאל אותו את השאלה הזו, והוא לא ענה, כשעברו כמה ימים, כתב לו אותו גולש "בדרך כלל אתה עונה מיד, האם עלי להסיק שהפעם אין לך תשובה?" תשובתו של הרב לא איחרה לבוא "האמת היא שמיד כשהגיעה השאלה ישבתי לכתוב תשובה, אבל כשהקלדתי את כתובת המייל שלך, בטעות כתבתי "gmailcom" ושכחתי את הנקודה באמצע, וכמובן שהמייל לא הגיע ליעדו, כששאלתי את טכנאי המחשבים שלי למה זה חזר והוא אמר לי שזה בגלל הנקודה החסרה, שאלתי אותו, "זה לא נראה לך קטנוני להחזיר מייל בגלל נקודה? הרי זה ברור שכוונתי הייתה לג'ימייל, והוא הסביר לי שבשפת האינטרנט כל נקודה חשובה ובלעדיה המייל לא יעבור, לכן אם אתה רוצה להבין את חשיבות הנקודה באינטרנט -לך תלמד אינטרנט, אם אתה רוצה להבין את חשיבות הנקודה הקטנה ביהדות, את חשיבות הפרטים הקטנים- לך תלמד יהדות! *** הסברתי לאותה מטיילת שהקשר שלנו עם אלוקים הוא פריבילגיה מיוחדת ומתנה גדולה! ואך טבעי הוא שכמו שאדם פשוט לא יוכל להיפגש עם המלך ולהתחבק איתו אלא אם כן המלך יחפוץ בכך, כך גם האפשרות שלנו לקשר עם הקב"ה היא רק בזכות זה שהוא רצה ואיפשר קשר איתנו. קשר זה מותנה בכך שזה יהיה בדיוק בצורה שהוא ציווה עלינו. הוא נתן לנו את מספרו האישי "613" ואמר לנו שבאמצעות 613 המצוות האלו נוכל להתחבר איתו - באמצעות כולם יחד ובאמצעות כל פרט ופרט ממצוות אלו. זה החיבוק שלנו עם המלך. לכן דווקא אם נקיים את הסיסמא מבלי להחסיר אות או ספרה אחת יווצר הקשר בצורה הנכונה. *** זו בדיוק הנקודה שאנחנו רואים בפרשיות שאנו קוראים בשבועות אלו. אנחנו קוראים על הציווי לבנות משכן ועל הבנייה בפועל. התורה מפרטת על המשכן ועל כל כליו, בדיוק את גודלם וצורתם ומאיזה חומרים הם צריכים להיות, עם הרבה הרבה פרטים שלכאורה לא נראים משמעותיים, משה אומר לעם ישראל על פי ציווי השם, כי גם אם לפעמים כשמסתכלים על התמונה הכללית, לא שמים לב לחשיבות הפרטים, הרי כשמתקרבים נשים לב שכל פרט חשוב, כשאתם הולכים לבנות בית ומשכן להשם, שימו לב לפרטים הקטנים שיבואו לידי ביטוי, לא רק במשכן שתבנו אלא גם בחייכם הפרטיים, וכך תזכו להשראת השכינה בתוככם . *** יהי רצון שנזכה לבנות את המשכן בתוכנו ולראות את אלוקים בכל הפרטים הקטנים בחיינו. שבת שלום נשלח מהאנדרואיד שלי
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-4/3/2016 08:22 |
|
| |
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-4/3/2016 10:46 |
|
| |
יפה מאוד!
|
|
|
|
| נשלח ב-11/3/2016 15:20 |
|
| |
ב"ה ממתק לשבת פרשת פקודי תשע"ו מלך אחד החליט פעם לבדוק אם יש מי מאזרחיו ששמח בשמחה אמיתית, לבש בגדים אזרחיים והחל לשוטט בין העיירות והכפרים בממלכתו, הטה אוזן למתרחש, בכל מקום הוא שמע אנשים שמתלוננים על צרותיהם וקשייהם, עד שהגיע לבית אחד קטן ומט ליפול, שבו ישב יהודי ליד שולחן ערוך עם סעודה צנועה, כינור בידו הוא מנגן להנאתו ונראה מאושר, שאל אותו המלך "למה אתה שמח?" אמר היהודי "ב"ה לא חסר לי כלום". "ממה אתה מתפרנס?" שאל המלך, "אני עובר מדי יום בין הבתים ומתקן מה שצריך, ומזה אני מקבל כמה זהובים שמספיקים לי לסעודה הקטנה שלי", למחרת הוציא המלך כרוז שאסור לתת לזר לתקן דברים, מי שנשבר לו משהו יתקן בעצמו. היהודי שלנו מסתובב כרגיל בין הבתים ואנשים אומרים לו שאסור להם לתת לו לתקן, הלך היהודי וראה איש עשיר חוטב עצים, אמר לו, "אולי תיתן לי לחטוב עבורך ותוכל לנוח בשקט", העשיר הסכים ובסיום העבודה שילם לו כמה זהובים, בערב שוב ישב לו היהודי כהרגלו בסעודתו, הגיע המלך ושואל אותו "איך התפרנסת היום?" והיהודי מספר שהוא החל לחטוב עצים ומתפרנס בסדר, למחרת אסר המלך לחטוב עצים, הלך היהודי שלנו והשכיר את עצמו להיות חייל בצבא המלך תמורת תשלום יומי של כמה זהובים, ובערב שוב ישב לאכול, והמלך שוב מגיע ושומע ממה התפרנס היום, למחרת ציווה המלך לשר הצבא שהיום לא ישלם לחיילים, היהודי הגיע לקבל את משכורתו היומית אך המפקד הסביר לו שלא יוכל לתת לו ושיחכה למחר, הלך היהודי פירק את להב החרב שלו ושם במקומה עץ, את החרב עצמה הוא משכן וכך היה לו כסף לסעודתו הלילית. המלך מגיע בלילה ורואה את היהודי יושב ושמח, שאל אותו "נו? איך התפרנסת היום?" והיהודי מספר לו שהיתה בעיה והוא ניתק את להב החרב ושם עץ במקומה, חזר המלך לארמון וביקש משר הצבא שימצא מחר מישהו שמגיע לו עונש מוות, ויצווה על החייל היהודי להרוג אותו בחרבו, למחרת, קרא שר הצבא ליהודי והורה לו להוציא להורג חייל שלא היה ממושמע, עמד החייל היהודי מול כל החיילים, עצם את עיניו ואמר "ריבונו של עולם, אני הרי לא יודע אם החייל הזה זכאי או חייב, מבקש אני ממך, אם הוא זכאי, עשה עמדי נס והפוך את להב חרבי לעץ" שלף את החרב מנדנה, הניף אותה באוויר, ולתדהמת כולם החרב אכן הפכה לעץ... המלך, שצפה מרחוק במתרחש, ניגש ליהודי ואמר לו בחיוך, "עברת את כל המבחנים, שמחתך היא שמחת אמת". אנחנו היום נכנסים לחודש אדר ב', וידועה אמרת חכמינו "משנכנס אדר מרבים בשמחה" מלשון חז"ל מובן שהמצב הרגיל של יהודי הוא, שהוא צריך כל הזמן להיות בשמחה, אלא שבחודש אדר צריכים להרבות בשמחה, השאלה הגדולה היא, האם זה בכלל אפשרי לדרוש מיהודי להיות בשמחה תמיד, הרי לא תמיד הכל עובד בדיוק כפי המתוכנן, ופעמים רבות יש דברים שמעציבים אותנו? האם יש דרך לשמור על השמחה למרות הקשיים? בתלמוד מסופר על גדולי ישראל שכל דבר שהיה קורה להם, היו אומרים שזה לטובה! בידיעה שהקב"ה הוא זה שמשגיח בהשגחה פרטית על כל דבר שקורה, ולכן כל מה שקורה הוא לא תאונה, אלא תוכנית אלוקית שבוודאי מטרתה לטובה, אבל כדי שנצליח להפנים את זה, ולחיות את זה, עלינו לבטל את האגו שלנו ולהתרגל לעובדה שאני לא מנהל את העולם, רק כך נצליח לשמור על שמחה גם אם לא הכל עובד כפי שרצינו. וכפי שמסופר שפעם דיברו ביניהם תלמידי הבעל שם טוב אמר אחד אם הייתי אלוקים הייתי עושה שלא ימותו אנשים, השני אמר הייתי עושה שלא יהיו עניים וכו' קם הבעש"ט ואמר להם אם אני הייתי אלוקים הייתי עושה בדיוק כמו שהוא עושה כי הייתי רואה את מה שהוא רואה. תפקידו של יהודי הוא אכן להיות בשמחה בכל השנה כולה! אך בחודש אדר, באמצעות זה שאנחנו מרבים בשמחה, אנחנו מקבלים כוחות מיוחדים להמשיך את השמחה לכל השנה. יהי רצון שנזכה לקיים את מצוות השמחה בהידור ומשמיים יזמנו לנו את כל הסיבות לשמוח והעיקר שבקרוב נזכה לשמוח בשמחת הגאולה שתבוא מיד ממש. שבת שלום! נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-18/3/2016 14:15 |
|
| |
ב"ה ממתק לשבת פרשת ויקרא ה'תשע"ו התנא הגדול רבי עקיבא, היה בתחילת דרכו רועה צאן, איש פשוט שאפילו לא ידע קרוא וכתוב, הוא התחתן עם בתו של אחד מעשירי ירושלים, לאחר חתונתו הפצירה בו אשתו רחל, שהאמינה ביכולותיו, שילך ללמוד תורה, עקיבא היה מאד סקפטי, "בגיל 40 את רוצה שאתחיל ללמוד לקרוא?" שאל בפליאה, אך רחל לא ויתרה והוא יצא לדרכו בחששות גדולים. באמצע הדרך ראה עקיבא סלע גדול שבמרכזו נפער חור עגול, שאל שם עקיבא את אחד האנשים, מי הצליח לעשות חור כזה גדול בסלע? אמרו לו שים לב יש מים שמטפטפים כאן וכך נוצר החור, חשב עקיבא שהם צוחקים עליו, עמד אחד האנשים והסביר לו "אמנם המים רכים אבל טיפה ועוד טיפה שמטפטפות בהתמדה מצליחות לחדור אפילו אבן קשה", אמר עקיבא לעצמו, אם סלע כל כך חזק, לא יכול לעמוד בפני ההתמדה של טיפות המים העדינות, גם ליבי הקשה יימס בפני התמדתי בלימוד התורה, ובסוף היא תחדור אליו, הלך ללמוד תורה ונהיה לגדול בדורו. השבוע אנחנו מתחילים לקרוא את ספר ויקרא המדבר על הקרבנות שהוקרבו בבית המקדש, את הקרבת הקורבנות התחילו וסיימו כל יום עם קרבן התמיד, קרבן התמיד היה קרבן זול שהיה מורכב מכבש אחד ומעט שמן, קמח וסולת, כל עם ישראל היו שותפים במימונו של קרבן זה, וכך יצא שבזכות זה שכל אחד שילם סכום קטן פעם בשנה, היה הקרבן נקרא גם על שמו והיה שותף בקרבן ה"תמיד", ונחשב לו כאילו הוא תמיד במצב של הקרבת קרבן, ובזכות זה היה מתברך. גם היום עבודת הקורבנות קיימת בנפשנו, ומקרבן התמיד אנחנו לומדים שלא דורשים מהאדם לתת לקב"ה את כל מה שיש לו, אבל את הקצת שהוא נותן שייתן מכל הלב ובשמחה! וכמו ש"קרבן התמיד" הוקרב רק בבוקר ובערב ובכל זאת הוא נקרא "תמיד", כך גם אצל האדם, למרות שבסדר היום שלו יש הרבה דברים שלאו דווקא קשורים עם הקרבת קרבן רוחני כזה או אחר, הרי שהשעה שהוא מקדיש ללימוד התורה, או ההתנדבות השבועית שלו לעזור לזולת, הם צריכים להיות החלק המרכזי של חייו ועליו להרגיש שבזה הוא עסוק תמיד, אך כדי שיוכל להרגיש כך עליו להתמיד ולעשות את זה כדבר קבוע! ולא כמשהו מזדמן רק כשיוצא לו. כשיהודי מתחיל את היום באופן קבוע באמירת "מודה אני" ומודה לקב"ה שנתן לו את חייו, זה יוצק בכל היום תוכן מיוחד, ומשאיר אותו מחובר לעשייה נכונה גם בדבריו היומיומיים, ומסייע לו שגם בענייני החולין הוא יזכור את הקב"ה ויפעל בדרך הנכונה. את ההתמדה הזו אנחנו רואים גם אצל מרדכי הצדיק שהקהיל את עם ישראל ללמוד תורה גם בזמן גזירת המן, אפשר להבין את זה שעם ישראל לא חשבו להמיר את דתם ח"ו כדי להנצל מגזירתו של המן אבל לכאורה היו אמורים להתחבא בביתם ולשמור על שקט, בא מרדכי ואסף את כולם ועודדם להמשיך בלימודם כאילו אין גזירה, בידיעה שדווקא ההתמדה והשמירה על החיבור האמתי שלהם עם הקב"ה הם אלו שיגרמו לגאולה כפי שאכן קרה בסוף. יהי רצון שנזכה להתמיד במצוות ובמעשים טובים ונזכה שכמו בימים ההם כך גם בזמן הזה נראה את הנסים והנפלאות בגאולה שלימה בקרוב ממש. שבת שלום! נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-19/3/2016 19:07 |
|
| |
יישר כח!!
'מודה אני' שמיאמי שרו באקספריאנס 3
נראה לי שזה לחן של ירחמיאל אבל שרו את זה פרחי טורונטו
|
|
|
|
| נשלח ב-25/3/2016 12:50 |
|
| |
ב"ה ממתק לשבת פרשת צו ה'תשע"ו ליהודי עשיר אחד, מבוגר למדי,, היה בן יחיד - ילד צעיר. יום אחד קרא האיש למשרתו ואמר לו: "אני מרגיש שימיי אוזלים, ולכן אני רוצה לכתוב צוואה. אתה תוציא אותה אל הפועל ביום מותי". הגיש לו המשרת דף ועט, ובעל הבית החל לכתוב: "למשרתי היקר, לאחר פטירתי תן לבן שלי מה שתרצה מרכושי, ואת השאר תיקח לעצמך". העבד הסתכל ולא האמין למראה עיניו, אבל העדיף לשתוק... עברו כמה שבועות והאב נפטר. העבד הוציא את כתב הצוואה והראה אותו לבן. הבן ההמום הלך מיד לרבו ואמר לו: "אני בטוח שנפלה כאן טעות. אבא אהב אותי מאד, ולא ייתכן שהיה נוהג כך". קרא הרב למשרת וביקש לראות את הצוואה. לאחר שהתבונן בצוואה שאל את המשרת: "ובכן, מה החלטת לתת לבן?" "החלטתי לקחת תשעים וחמישה אחוז מהנכסים, ולתת לו חמישה אחוזים", השיב המשרת. חייך הרב ואמר לו: "אם כן, תן לבן תשעים וחמישה אחוז, וקח לך חמישה אחוזים, שהרי האב כתב: 'תן לבן שלי מה שתרצה מרכושי'.. רוצה אתה תשעים וחמישה אחוז? את זה תתן לבן..." ••• בשבועות אלו החלנו לקרוא בתורה את ספר ויקרא, המדבר על עבודת הקרבנות בבית המקדש. התורה פותחת במילים "אדם כי יקריב מכם קרבן לה' ". לכאורה היה נכון יותר לומר "אדם מכם כי יקריב", ולא "אדם כי יקריב מכם". מסביר בעל התניא שהתורה מדברת אתנו בעיקר על הקרבת הקרבן הפנימי שלנו. לכל אחד מאתנו יש שתי נפשות: האחת - נפש אלוקית, שכל רצונותיה הם לחשוב, לדבר ולעשות כרצון ה', והשנייה היא נפש בהמית, עם רצונות חומריים ואנוכיים. באה התורה ומלמדת אותנו: "אדם כי יקריב" - כאשר ברצוננו להתקרב לה', "מכם קרבן לה' " - עלינו להקריב את הבהמה שבתוכנו, זאת אומרת לבטל את רצוננו מפני רצון ה', כפי שהמשנה אומרת: "עשה רצונך כרצונו" - את מה שאתה רוצה, תן לקב"ה. כשהרצון שלנו מתנגש ברצונו של הקב"ה, נוותר על רצוננו ונמלא את רצונו. כל אחד מאתנו חווה בחייו ניסיונות וקשיים. אצל האחד זה בא לידי ביטוי בהיותו מהיר חמה, אצל האחד בקושי לתת לזולת, ואצל השלישי בחוסר יכולת לדון לכף זכות. הנפש הבהמית שלנו תסביר לנו בדרך כלל למה לא מגיע לזולת שנדון אותו לכף זכות, או למה אי אפשר לצפות מאתנו לא לכעוס וכו'. באה התורה ואומרת: אם רצונכם באמת להיות קרובים לה', ותרו על הרצון העצמי, שמעדיף 'חיים קלים', ובחרו בחיים נכונים ואמתיים; התחברו לרצון האלוקי, ובזה תצליחו להשרות את השכינה בתוככם. יהי רצון שנצליח כולנו למצוא בתוכנו את הכוחות ולעשות את רצוננו כרצונו של הקב"ה, ואז נזכה שהוא ימלא את רצוננו ויביא לנו את משיח צדקנו מיד ממש. שבת שלום! נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-25/3/2016 12:52 |
|
| |
יישר כח, רידה!
|
|
|
|
| נשלח ב-25/3/2016 13:19 |
|
| |
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-1/4/2016 12:14 |
|
| |
ב"ה ממתק לשבת פרשת שמיני ה'תשע"ו מספר הרב וילהלם, שליח הרבי בבנגקוק תאילנד: בלילות שבת אצלנו בבית חב"ד בבנגקוק, יושבים עד מאוחר ביחד, ותמיד יש סיפורים מעניינים ותובנות מיוחדות שאפשר לשמוע רק ממטיילים במזרח. לפני כמה שנים הייתה אצלנו מטיילת בשם רעות, ששיתפה אותנו בסיפורה: "מאז שהייתי קטנה" מספרת רעות "ידעתי תמיד שיש לי פחד גבהים, כל טיול משפחתי היה צריך להיות מתוכנן היטב כדי לוודא שאין במסלול מקום גבוה מדי, ובכל פעם שהיינו מתקרבים למקום מעט גבוה, כל המשפחה הייתה נלחצת מהמחשבה איך לעזור לי לעבור את זה בשלום, וכל אחד בדרכו היה מייעץ לי איך להתמודד". "כשטסתי למזרח לבדי, תכננתי כמובן את הטיול במקומות לא גבוהים מדי, באחד הימים יצאתי לטיול, ובאמצע המסלול הגעתי לגשר גבוה מאוד שלא ידעתי עליו, ברגע הראשון נלחצתי ולא ידעתי מה אעשה, אבל אחרי נשימה עמוקה ודקה של מחשבה אמרתי לעצמי 'אף אחד כאן לא מכיר אותי, אף אחד לא יודע שיש לי בעיה ואף אחד לא מלחיץ אותי, אולי אוכל לעבור את זה בשלום', שכנעתי את עצמי שיהיה בסדר ופשוט התחלתי ללכת, סיימתי לחצות את הגשר הארוך עם חיוך על הפנים, ומאז כבר הספקתי לעשות טרק בנפאל לאחד המקומות הגבוהים בעולם ושכחתי מהבעיה שהייתה לי, מסתבר שהפחד שלי לא היה מגבהים אלא מההרגל שלי לראות את עצמי כך". בפרשתנו אנחנו קוראים על תחילת העבודה במשכן. אהרון צריך להתחיל בעבודה אבל הוא חושש, הידיעה שהוא היה שותף לחטא העגל לא מרפה ממנו והוא חושש שאינו ראוי לתפקידו במשכן. משה רבנו פונה אליו ואומר לו "קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך", משה לא נכנס איתו לשיחה על כך שאולי הוא לא באמת אשם בכך שעם ישראל חטאו בעגל או על כך שהקב"ה כבר סלח לעם ישראל, משה אומר לו בא תעשה ועם העשייה יגיע גם הביטחון העצמי. כשהתורה מצווה אותנו על בניית המשכן היא אומרת "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" - לא כתוב "בתוכו" אלא "בתוכם", מסבירים לנו חז"ל שהכוונה היא בתוך כל אחד ואחד מישראל, לכל אחד מאיתנו יש משכן פרטי שלו, בתוכו, שזה עבודת השם האישית שלו; וגם אנחנו, כמו אהרן, לפעמים חסרי ביטחון לגבי העבודה שלנו, האם אני ראוי? האם אצליח לעמוד במשימה? באה התורה ואומרת לנו קום תעשה! ותראה שעם העשייה יגיע גם הביטחון העצמי וההצלחה בעשייה. יהי רצון שנזכה לעמוד ללא חשש במשימות הרוחניות שהקב"ה נותן לכל אחד מאיתנו, כדי שנצליח לבנות את המשכן האישי שלנו וכך נזכה שהקב"ה יבנה לנו את המקדש השלישי שייבנה בקרוב ממש. שבת שלום! נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-1/4/2016 14:59 |
|
| |
יישר כח!!
' אט אט' - שיבנה בית המקדש..(גם הפרטי שבתוך כל אחד ואחד.)
|
|
|
|
| נשלח ב-1/4/2016 15:29 |
|
| |
רק חזק ואמץ מאד...:))
|
|
|
|
| נשלח ב-1/4/2016 16:12 |
|
| |
|
|
|
|
| נשלח ב-1/4/2016 16:55 |
|
| |
תודה רידה!
'הופה' מהלעלעל!!!
|
|
|
|
| נשלח ב-8/4/2016 16:41 |
|
| |
ב"ה ממתק לשבת פרשת תזריע ה'תשע"ו בכפר קטן בפרברי לונדון, חי אדם שהיה כייס מומחה, הוא הצליח לגנוב מכל אדם ואף פעם לא נתפס. אט אט הכפר הקטן כבר לא הספיק לו, והוא החליט לעבור ללונדון העיר הגדולה. כשהגיעה הרכבת ללונדון, הוא ירד אל הרציף וסקר את סביבתו בהתרגשות. לפתע הוא קולט שכייסו ממנו את הארנק. הוא החל להסתכל מסביב בעיני הכייס הרגישות שלו, ומיד עלה על איזו אישה שמכייסת מאנשים. הוא הלך וכייס בחזרה ממנה את הארנק שלו... ואז פנה אליה ואמר לה "הסתכלתי עלייך וראיתי שאת כייסת מאוד טובה, גם אני כייס טוב, אבל שנינו רק למדנו את 'מקצוע הכייסות' בואי נתחתן ונביא ילד לעולם שיגדל על ברכי הכייסות, ואז הוא יהיה יותר טוב משנינו". הסכימה הכייסת והם התחתנו. שנה אחר כך נולד להם בן ולשמחתם לא היה גבול, אלא שאז הרופא הגיע והודיע להם בצער שהתינוק נולד עם מום מוזר, כף ידו הימנית סגורה וצמודה לחזהו וכל נסיונות הרופאים לפותחה עלו בתוהו. זוג הכייסים נעצבו מאוד, חלומם התנפץ, איזה כייס הוא יהיה אם ידו סגורה... הם החלו לחפש אחר רופאים שירפאו את הבן עד ששמעו על רופא גדול שנמצא בעיר רחוקה. הם נסעו לשם, הרופא השכיב את הילד על המיטה, לקח את שעון הזהב שלו והחל להעביר מול עיניו של הילד כדי לבדוק את עירנותו. להפתעת הרופא וההורים, מיד כשראה הילד את השעון חיש מהר פתח את ידו והושיטה כדי לקחת את השעון ואז נפתרה התעלומה, מהיד נפלה טבעת היהלום של המיילדת... *** פרשת השבוע, פרשת תזריע, מתחילה במילים "אשה כי תזריע וילדה זכר... ואם נקבה תלד", שמדברים על דיני הטהרה בלידה. פסוקים אלו באים בהמשך לפרשה הקודמת המסתיימת בפסוק 'והתקדשתם והייתם קדושים', המדבר על כך שעל היהודי לקדש את עצמו בכל תחום בחייו. מפרשי המקרא מסבירים שהפסוקים הללו כתובים בסמיכות בכוונה, כדי ללמדנו, שלפני שאיש ואשה בונים בית, ורוצים לגדל ילדים לחיים של טוב וקדושה, עליהם להתחיל בהם עצמם, על ההורים להחליט איזה ילד הם רוצים להביא לעולם, ואיך הם רוצים לגדל אותו, כי הילד יגדל בדיוק להיכן שיכוונו אותו. מלמדת אותנו התורה שגידול הילדים מתחיל הרבה לפני הלידה, בהתקדשות האדם בחיי היום יום שלו. חינוך הילדים מתחיל בחינוך עצמי, ואת הערכים שאתה רוצה להנחיל לילדיך, עליך לחיות לפיהם בעצמך, הדרך הטובה והיעילה ביותר לחנך ילד היא לא בדיבורים אלא במעשים, באמצעות הדוגמא האישית. ככל שנכניס את אלוקים יותר לחיי הנישואים שלנו ולחינוך הילדים שלנו כך גם ילדינו ישמחו לראות את אלוקים בחייהם. כשנרצה לראות איך אנחנו נראים נסתכל איך נראים הילדים שלנו ונדע שזה מה שאנחנו משדרים להם, לכן ככל שנרבה בהתקדשות ובעשיית טוב נראה ילדים טובים ומחונכים יותר כפי שאנחנו רוצים. יהי רצון שנזכה להתקדש ולהיות עסוקים במצוות ובמעשים טובים ובזכות זה נראה הרבה נחת מילדינו לאורך ימים ושנים טובות. שבת שלום וחודש טוב! נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
|
|
