הפינה התורנית

תודה על החיזוק מיאמית!

יישר כח!

לא קל לחיות כל החיים בתחושה מתמדת של כאב וצער על החורבן והגלות. קשה שבעתיים להאמין באמונה שלמה שהגאולה, אשר עם-ישראל מצפה לה כאלפיים שנה, באה היום ממש. מבחינה מסויימת, אמונה זו תובעת תעצומות-נפש יותר מכל שאר העיקרים שיהודי נדרש להאמין בהם.

הקושי הגדול של האמונה הזאת מקורו בתסכול ובאכזבה שהיא מנחילה לנו מדי יום ביומו. אנו מתעוררים בבוקר ומאמינים שהיום ניוושע – "אחכה לו בכל יום שיבוא". בתפילה אנו אומרים, "כי לישועתך קיווינו כל היום". התקווה היא לאורך כל היום, תקווה, ציפייה ואמונה שהיום יבוא הגואל. עובר היום והגאולה לא באה, ואת מקומה תופסים אכזבה וצער.

מה עושים מחר? לא מתייאשים, חלילה, אלא מוסיפים להאמין. שוב מצפים כל היום לבוא הגאולה, מאמינים ומתפללים, אבל היום חולף ועודנו שרויים בגלות. כך עוברים הימים, כפי שהנביא ירמיה מקונן: "עבר קציר כלה קיץ, ואנחנו לא נושענו".

יש חוששים להתאכזב, ועל-כן מצמצמים את עוצמת הציפייה. כגודל הציפייה גודל האכזבה, וכאשר הציפייה מאופקת, גם האכזבה אינה גדולה. יש חוששים אפילו מאכזבה מועטה, ואינם מצפים כלל. "למה לצפות?", הם שואלים, "כשיבוא, נלך לקבל את פניו; עד אז יש לנו דברים אחרים לעסוק בהם". אך לא זו דרכה של היהדות. יהודי צריך לצפות, לצפות בכל לב. כשחלף יום ועדיין לא בא משיח-צדקנו - צריך להתאכזב ולהצטער, לכאוב ולבכות. ואף-על-פי-כן - לצפות מחדש ולקוות שמחר יבוא.

דבר זה מסביר מדוע דווקא ה'עיקר' העוסק באמונת הגאולה נוסח בסגנון של קושיה ותירוץ: "ואף-על-פי שיתמהמה - עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא". כי לכאורה יש כאן סתירה מובנית: איך אפשר להאמין בדבר שגורם תסכול ואכזבה מדי יום ביומו? אולם זו האמונה בביאת המשיח – "עם כל זה אחכה לו" – למרות האכזבה, על-אף הכאב, עם כל התסכול.

האמונה והאכזבה מלוות את העם היהודי בכל הדורות. כך היה גם בגאולת מצרים. משה רבנו בא לעם-ישראל ובישר לו את בשורת הגאולה. העם התמלא תקווה - "ויאמן העם". ומיד אחר-כך באה האכזבה: פרעה מחמיר את גזרותיו, איננו נותן תבן, מכביד את העול. האכזבה כה עצומה, עד שבני-ישראל באים בתרעומת קשה אל משה ואהרן, ואפילו משה רבנו זועק אל ה': "למה הרעותה לעם הזה! למה זה שלחתני!". אך אחרי כל זה החלו ניסי הגאולה, שהביאו לידי יציאת מצרים.

גם אנו, בעמדנו בימי בין המיצרים, נשואות עינינו בתפילה לה' שתתקיים בנו נבואת זכריה ש"ייהפכו ימים אלה לששון ולשמחה ולמועדים טובים", בשנה זו ממש,ברגע זה ממש ע"י משיח צדקנו,אמן!

אך כדי לזרז את בוא גואל והגאולה האמיתית והשלימה,דווקא בימים אלו ממש מין הנכון ללמוד את הלכות בית הבחירה,בית המקדש, 

בימי בין המצרים מוסיפים בלימוד ענייני המקדש –בתורה שבכתב, בתורה שבעל-פה ובהלכה ובנתינת צדקה. על-ידי כך נזכה שיתקיימו דברי המדרש: "לך אמור להם ויתעסקו לקרות צורת הבית בתורה, ובשכר קרייתה, שיתעסקו לקרות בה, אני מעלה עליהם כאילו הם עוסקים בבניין הבית".

והלוואי ונזכה והרגע הזה ממש ,יהפך לימי שמחה וששון,ימי הגאולה!אמן!

בימי בין המצרים עם ישראל מתייחד עם הזיכרון על חורבן בית המקדש והגלות של עם ישראל. לפיכך הנהיגו חז"ל דינים ומנהגים מיוחדים לימים אלה. הרבי מליובאוויטש קרא להוסיף בימים האלה בלימוד התורה ובנתינת צדקה, ובמיוחד בלימוד ענייני המקדש –בתורה שבכתב, בתורה שבעל-פה ובהלכה. על-ידי לימוד זה נזכה שיתקיימו דברי המדרש: "לך אמור להם ויתעסקו לקרות צורת הבית בתורה, ובשכר קרייתה, שיתעסקו לקרות בה, אני מעלה עליהם כאילו הם עוסקים בבניין הבית".

להלן הבאתי כמה הלכות ודינים בנוגע לימים אלו:

מיום זה עד אחר תשעה באב אין נושאים נשים, אבל שידוכים מותר לערוך אפילו בתשעה באב עצמו, וסעודת שידוכים בלא ריקודים מותרת עד ראש-חודש מנחם-אב (ולאחר מכן אסור לעשות סעודה אפילו בשבת, אלא כיבוד קל²), ואין מסתפרים. ליטול ציפורניים אין איסור³. אין מברכים 'שהחיינו' על פרי או בגד חדש, וגם לא בשבת⁴. (אלא אם-כן אינו מוצאו אחר-כך)⁵. בשירה בפה אין איסור. שמיעת קלטת וכיוצא-בה, שלא לשם שמחה ממש, התיר הגרש"ז גרליק ע"ה עד ראש-חודש מנחם-אב.

סיום והכנסת ספר-תורה - רצוי שלא לעשות 'בין-המצרים', אלא בזמן מתאים יותר⁶.

'בין-המצרים' אינו זמן ראוי לנסיעות וטיולים⁷. גם בקייטנות, משתדלים לדחותם או למעט בהם ככל האפשר. מי שצריך לנסוע בימים אלו, כדאי ונכון שהכנות משמעותיות לנסיעה יתחילו לפני-כן, כדי שיודגש שהנסיעה החלה לפני שבעה-עשר בתמוז⁸.

לא רצוי לקבוע טיפולים רפואיים לימים אלה⁹.

גזיזת השערות [לבן שלוש שנים] - יש לדחותה לאחר 'בין-המצרים'. אבל שאר העניינים שנהוג להדר ולהרגיל בהם את התינוק - נשיאת טלית-קטן, ברכות-השחר וברכת-המזון וקריאת-שמע שעל-המיטה - זאת אין דוחים, אלא נוהגים כרגיל, מיום מלאות לבן שלוש שנים¹⁰.

הנהגות מיוחדות בימים אלו¹¹:

להוסיף בלימוד התורה ובנתינת צדקה [ובוודאי בשבתות שבין-המצרים, בהוספה על העניין ד"ויקהל משה" להקהיל קהילות בכל שבת ושבת¹²], על-פי מה שנאמר "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה"¹³.

תורה: לקבוע¹⁴ (ובמקום שכבר ישנם - להוסיף) שיעורי לימוד בהלכה ופסקי-דינים, ולכל לראש - הלכה למעשה מדיני ימים אלו¹⁵, וגם (בעניני גאולה¹⁶ ו)בתורת בית-הבחירה, בית-מקדשנו, על-פי מה שאמרו רז"ל שעל-ידי לימוד זה "אני מעלה עליהם כאילו הם עוסקין בבניין הבית"¹⁷. היינו: בתנ"ך¹⁸ - בספר יחזקאל מפרק מ' והלאה, במשנה ובגמרא - מסכתות מידות ותמיד¹⁹, וברמב"ם - הלכות בית-הבחירה. ולהוסיף וללמוד הביאורים בענייני בית-המקדש בתורת החסידות, ובפרט בתורתו של הצמח-צדק, שזכה דורנו ונתגלו בו כמה דרושים על הפסוק ביחזקאל (אור-התורה על נ"ך), ומעט גם על המשניות דמסכת מידות (חידושים על הש"ס, במקומו) וכיו"ב²⁰.

צדקה: הוספה בצדקה - באם אפשר - להפריש לצדקת בית-מקדש מעט (בתי-כנסת ובתי-מדרש, ישיבות וכיוצא בזה)²¹.

(באדיבות אתר-"חב"ד -כל הלב לכל אחד")