עיונים בפרשת הבריאה

התורה קובעת שהאדם הוא זה שהביא את המוות לעולם: "וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמור: מִכּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לא תאכַל מִמֶּנּוּ, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת"(בראשית ב, טז–יז). וכמובן שהעונש של המיתה הייתה על האדם ובעלי-החיים כאחד. שכן התורה מעידה: "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל; וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל"(שם ג, ו). וגדול פרשני המקרא רש"י, מדייק מהמילה 'גם': "לרבות בהמה וחיה". וביאר ה'שפתי חכמים' (רבי שבתי בס) את דבריו של רש"י: "דאם לא כן למה נקנסה עליהם מיתה?!".

ומקור הדברים הוא בבראשית רבה, וכך נאמר: "גם - רבוי, האכילה את הבהמה ואת החיה ואת העופות, הכל שמעו לה חוץ מעוף אחד ושמו חול, הדא הוא דכתיב (איוב כט): וכחול ארבה ימים".

וראיתי שיצחק שילת, בשם ר' גדליה כותב: "מדובר בעצים כפשוטם וכמשמעם. עצים בעלי סגולות מיוחדות. עץ החיים הוא עץ שפירותיו הם סם חיים. להלן כתוב: "ועתה פן ישלח ידו ויאכל גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם". אנו יודעים ממקומות אחרים ש"לעולם" אין פירושו לנצח, אלא לזמן ארוך. כגון: "ועבדו לעולם" (שמות כא, ו), שפירושו עד היובל. כך גם כאן, "לעולם" – חיים ארוכים מאוד. הרופאים אומרים שרוב המחלות מקורן בתזונה לא טובה. מי שהיה ניזון בקביעות מפירות עץ החיים היה יכול להאריך ימים ביותר. אך האדם גורש מגן עדן בעקבות החטא, וימיו נתקצרו...". (בתורתו של ר' גדליה, כתב יצחק שילת, הוצאת שילת מעלה אדומים, תשס"ד. עה"פ דידן). 

לכאורה קשה, שכן משמע מדבריו שהמוות כבר היה בעולם לפני החטא?

[הערה: הדיון הוא לא מדעי, ואני לא נכנס פה לנבכי האבולוציה וכיו"ב, אלא (בהעדר מילה יותר טובה) ספרותי תורני פרופר].

לגבי הנחש -

אני מתקשה בדבר שנים, ואין לי תשובה. יש לי כמה תשובות, אבל לכל אחת יש תג מחיר, שבדרך כלל קשה לשלם אותו.

א. מדובר בנחש ממש, זה שמוכר לנו.

שאלות:

1. איך הנחש דיבר? כבר שאלו זאת בגמרא, וענו (בלי השאלה) שהיה שונה לגמרי, ואדרבה, שמש גדול הפסדנו בשל חטאו. לפי שיטה זו היו לו ידים, רגלים ושכל ברמה כלשהי. ויכולת בחירה, שהרי נענש.

2. הנחש היום אינו אוכל עפר עד כמה שידוע לי. ויש לומר שהכוונה שיחוש טעם עפר בכל כפי שבאמת תרצו.

ב. לא היה זה הנחש, אלא מלאך/שטן/שד שנכנס בו. התירוץ מופיע בפרקי דרבי אליעזר, וכיון שמדובר בחיבור שלפחות חלקו מאוחר, יתכן שהתשובה אינה ממש של חז"ל.

נקודות לבירור: מהיכן בא אותו מלאך או שטן, האם יש עוד כאלו, והאם עשה זאת מדעת עצמו או מדעת ה'. כל התשובות מעוררות בעיות ושאלות תיאולוגיות. (המקובלים ירוו נחת: יש כאן בסיס להנחה שיש סטרא אחרא כמו עצמאי!).

כמו כן, התשובה מעורפלת מספיק שניתן לפרש אותה מחדש בצורות שונות. שום משל אינו נושא בתוכו את הנמשל באופן חד משמעי, וקל וחומר כאן.

ג. הסיפור כולו אינו אלא משל. יש אפשרות לפרש כך בדעת הרמב"ם. לפי זה, הנחש נבחר כסמל בגלל המקום שהוא עשוי לתפוס בפסיכולוגיה האנושית, כפי שטען כמדומה יונג בשיטת הארכיטיפים שלו (יש לאדם לדבריו דימויי וסמלי יסוד שנובעים מן הפסיכולוגיה שלו כאילו נבנו לתוכו, ודעתי קרובה לשלו) וכפי שהוכיחו חוקרים שונים בעריכת השוואות לדמות הנחש בתרבויות אחרות.

המחיר: עלינו לומר שפרשת בראשית היא רק סיפור. סיפור חשוב, סיפור חינוכי, אבל לא אמת היסטורית. זה דבר שקשה לקבל. אבל אולי זה ההסבר הנכון?

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

לדעתי הרבה דברים היו ברורים ופשוטים בזמן נתינת התורה היו מסורות של איך התנהל העולם
ואסור לשכוח שהם לא היו כל כך רחוקים מבריאת העולם.
לכן דברים שנראים לנו לא מובנים לא הגיוניים אפילו דמיוניים לאותו דור היו נראים פשוטים
וברורים.
זה כמו שננסה להבין בתודעה שיש לנו היום איך פעם האמינו בעבודה זרה
לנו זה נראה מטורף לחלוטין ולהם זה היה אורח חיים פשוט וברור בלי שמץ של פקפוק.

מיימוני, הרי רוב פרשת בראשית מתארת פעולות של הקב"ה כפעולות בשר ודם, וכיון שאין חולק שאינו גוף אם כן כבר הופכת הפרשה למשל.

לדוגמה: "ויאמר אלוקים יהי אור" האם נעשה האור בביטוי שפתיים ממש או שלפנינו תאור משל לתהליך מסויים שבו נברא האור?

וכן יצירת האדם וכן יצירת האשה, וכו', לכאורה כל הדברים הינם תאור מקוצר ותמציתי למה שהתורה רוצה לספר שהתרחש.
 אך הדברים בפועל התרחשו באופן שיתכן וצופה מן הצד היה מתאר אותם אחרת.

כך הצעתי. ולפי זה כפי שה' לא דיבר עם אדם, גם הנחש לא דיבר, והמקרא מתאר את יצירת הקשר בין הנחש לאדם כ"דיבור". כפי שהוא מתאר את חזיון/הגיון אדם הראשון עם האלוקים  - כ"דיבור".

_________________

יהודים

גם כאשר אנו טוענים שמשפט מסויים הוא "משל", יש להבחין כמדומה בין סוגים של משלים. ואולי יתאים כאן יותר לדבר על מטאפורה או השאלה.

נבחן שנים או שלושה משפטים כהצעתך.

1. ה' ברא את העולם.

2. ה' דיבר עם האדם.

3. הנחש דיבר עם האדם.

לזה יש להוסיף דוגמא עכשוית

4. הפורום עצכח מדבר אלי מאד.

או

5. הפרחים שקניתי למיימונית דיברו מאד אל ליבה.

בכל המשפטים האלו יש פועל שמתאר, סליחה על האמירה הפשטנית, פעולה. ופעולה, לפי כללי השימוש שלנו בלשון, היא מעשה ידי מי שעושה משהו מתוך מחשבה ויש לו תודעה.

אך הפרחים אינם מדברים, והפורום אינו מדבר, וגם האלקים מדבר אך לא מתוך כך שיש לו פסיכולוגיה כלשהי.

כאשר אנו מדברים על דיבור הפרחים, זה משל או מטאפורה. אנו יכולים לתרגם את המשפט הקצרצר על הפרחים למשפט יותר ארוך על כוונת מי שנתן אותם, ודיבר בשתיקה על ידי מעשה, אל מי שקיבלה אותם.

כאשר אנו מדברים על אלקים שדיבר אל האדם, אנו מתכוונים שנכון לייחס לאלקים העברת מסר לאדם, אך אנו נזהרים ונמנעים מכל ייחוס של מאפיינים כלשהם לאלקים. אנו רואים אותו כטרצנדנטי בלשון הפילוסופית. כלומר נעלה מכל תכונה אנושית. (ואני מפנה כרגיל לאשכולי "לך דומיה תהילה"). כיון שאי אפשר לומר עליו דבר אבל אי אפשר שלא להתייחס אליו, אנו משתמשים בשפה בזהירות, ואומרים: קח את המילה "דיבר", שמור חלק מתוכנה - העברת מסר מתוכנן של האומר - וזרוק חלק - האמירה מתייחסת לאומר כפי שכתיבת משפטים אלו מתייחסת אלי, רציתי לכתוב אותם וחשבתי עליהם באותו מקום וכלי שבו אנו חושבים.

עכשו הבה ניישם זאת כהצעתך לגבי הנחש.

מה עלינו ליטול מן המונח "דיבר" או "אמר" לאדם ומה עלינו לזרוק? ומה מתחייב מכאן לגבי הנחש?

כעין ראיה לדבר שאנו משתמשים במשלים לגבי ה' אבל לא לגבי שאר המסופר במקרא היא שהבעיה של דיבור על דבר ה' במקרא קיימת בכל הפרשיות, ואילו התיאור המוזר כל כך לפי הבנתנו מצוי רק בסיפור הבריאה ולגבי הנחש (שמא תשאל על האתון של בלעם? או שזה היה נס, או שזה היה חלום לדעתי. ואם תאמר שגם הנחש היה נס, אז למה ה' שלח את הנחש להטעות את האדם? גם הלשון נראה כאילו פעל מרצונו ולא בשליחות ה' באותו אופן ששליחות כזו מוטלת על בני אדם במקרא בכל מקום אחר).

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");