עיונים בפרשת הבריאה

ועל דרך זה ביארו רבים מהמפרשים:

• "ויאמר רב סעדיה גאון, אחר שהתברר לנו, שאין דבור ודעת כי אם באדם לבדו, נצטרך לומר כי הנחש גם האתון לא דברו, רק [=אלא] מלאך דיבר בשבילם". (הו"ד בפירוש הראב"ע ג, א).

• האלשיך הקדוש - הנחש הוא השטן, וראה שאם אדם לא יחטא יחיה לעולם, ורצה להכשילו כי מתאוה לחוה, אך לאדם עצמו לא יכול, כי קודש הוא דבק באלוקיו, וגם חמרו זך מאד ולא יקל לטמאו, לכן הלך אל האשה הנוחה יותר להתפתות, ואדם הלך אז לשוט בארץ כדי לגזר על המקומות הראויים לישוב...". (בראשית ג, א).

• רבי יוסף אלבו (ספר העקרים פרק יא) - "הנחש הנקרא בלשון רבותינו ז"ל סמאל, הוא יצר הרע המטריד את האדם".

• ר' יצחק אברבנאל – "הנחש לא דיבר כלל אל האשה ולא האשה אליו, כי לא איש דברים הוא ולזה לא אמר הכתוב ויפתח ה' את פי הנחש, כמו שאמר באתון בלעם, שלא דיבר כלל לא בטבע ולא בנס, אבל היה העניין שהיא ראתה את הנחש עולה בעץ הדעת ואוכל מפרותיו ולא היה מת והאשה חשבה בזה וחקרה בעצמה כאילו היתה מדברת עם הנחש וכי הוא בעלותו ובאכלו אומר אליה לא מות תמותון, אף היא במחשבתה תשיב אמריה". (ג, א).

• רבי עובדיה ספורנו – "והנחש הוא שטן הוא יצר הרע, רב ההיזק על עם מיעוט היותו נראה. כי אמנם יקרא הדבר בשם איזה דומה לו, כמו שנקרא המלך אריה, כאמרו עלה אריה מסבכו (ירמיה ד, ז), ויקראו האויבים המזיקים נחשים צפעונים אשר אין להם לחש, כאמרו הנני משלח בכם נחשים צפעוניים אשר אין להם לחש (שם ח, יז). ועל זה הדרך קרא בזה המקום את היצר הרע המחטיא נחש, בהיותו דומה לנחש, אשר תועלתו במציאות מועט מאוד ונזקו רב עם מיעוט הראותו. וכבר אמרו ז"ל שהיה סמאל רוכב עליו (פרקי ר"א יג), והוא שהכח המתאווה המחטיא יעשה זה באמצעות הכח המדמה המוביל אליו דמיוני התענוגים החומריים, המטים מדרך השלימות המכוון מאת האל יתברך. כי אמנם הכח המתאווה עם דמיוני התענוגים המובילים אליו, הם מצוים לכוחות הגשמיות הפועלות, ומחטיאים כוונת ורצון האל יתברך, כשלא יתקומם עליהם הכח השכלי וימחה בהם כאמרם ז"ל עינא ולבא סרסורי דחטאה (ירושלמי ברכות פ"א הי"ח), אשר על זה הזהיר באמרו ולא תתרו אחרי לבבכם ואחרי עינכם (במדבר טו, לט); היה ערום מכל חית השדה – כי הכח הדמיוני המוביל תמונות התענוגים אל הכח המתאווה היה חזק בהם יותר ממה שהיה בשאר בעלי חיים, כאמרם (סוכה נב.) כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו; ויאמר אל האשה – כי שכלה החלוש התעצל מהתבונן, ולא התקומם על הדמיון הכוזב, וצייר אז כוחה המדמה כי אמנם אף כי אמר אלוקים, שאף על פי שאמר אלוקים לא תאכלו מעץ הדעת פן תמותון, מכל מקום לא יתאמת זה. ובכן אמר שכשהנחש, והוא הדמיון, התחיל לשים ספק בזה, הנה האשה בשכלה החלוש אמרה מכל עץ הגן נאכל, אין לנו צורך להכנס בסכנת אכילת עץ שהאל יתברך אמר לנו שבאכלנו ממנו נמות. אמנם הדמיון התחזק ליחס קנאה ושקר חס ושלום לאל יתברך, וצייר שאסר אותו הפרי כדי שלא ישיגו בו התועלת להיות כאלוקים, ושלא יסבב מות כלל. ובכן אמר אל האשה: לא מות תמותון כי יודע אלוקים, כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם – לא אסר אותו הפרי מפני חשש מיתה כלל, אלא מפני שהוא יודע שתשיגו באכילתו תוספת ידיעה, ובה תהיו כאלוקים, שלמים במדע". (ג, א).              

• ר' גדליה – "כאן כל המפרשים מתעוררים לכך שמדובר במשל. החיות אינן מדברות, ואינן נושאות ונותנות עם האדם. הנחש הוא יצר הרע, הוא השטן, הוא מלאך המוות. במשל של איוב מתייצב השטן על ה'. מכיוון שכאן מדובר באדם ולא בקב"ה, אין התורה מדברת על שטן, אלא על נחש. הנחש מזכיר לנו את הרוע והערמומיות. הוא בא ממקום סתר, ונושך וממית. נדמה לנו שהנשיכה שלו היא רק להרע, והוא לא נהנה ממנה. מכל חית השדה, מכל הכוחות הרעים שבמציאות, הוא הערום ביותר". (בתורתו של ר' גדליה, כתב יצחק שילת, הוצאת שילת מעלה אדומים, תשס"ד. עה"פ דידן). 

• פרופ' מ.ד קאסוטו - "שאלה: כיצד יכולה חיה מבין החיות לדעת כל מה שהנחש יודע, ואפילו על כוונתו המוסתרת של ה' אלוקים? אולי אפשר למצוא תשובה לשאלות אלו. התכונה המיוחדת שהכתוב מייחס לנחש היא הערמה (בר' ג, א), ומכיוון שאינו מייחס לו שום תכונה אחרת, נראה שכוונתו להגיד שאותו הרע נבע מן הנחש לא נבע אלא מערמתו. והמשל מורה על הערמה שבלב האדם עצמו... הדו-שיח שבין הנחש לבין האשה הריהו בעצם מעין דו-שיח שנערך בלבה של האשה, בין ערמתה לבין תמימותה. האשה מתחילה לחשוב בערמתה שאולי אפשר להשיג איזה מסקנה מן העובדה שהאיסור חל רק על אחד העצים בלבד. היא שואלת את עצמה: וכי אסר לנו אלוקים את כל עצי הגן? בוודאי לא, משיבה היא לעצמה בתמימותה; רק את העץ שבתוך הגן אסר לנו. ואם כן אפוא, כך היא ממשיכה כדרכו של הערום החושב את עצמו לחכם גדול כשהוא מייחס ערמה לאחרים וסובר שגילה בזה את כוונתם המוסתרת, ואם כן אפוא, כשם שהאיסור מיוחד לעץ זה, כך גם סיבתו תהיה קשורה בטבעו המיוחד של עץ זה, המקנה ידיעת טוב ורע, ובוודאי לא ניתן לנו האיסור כדי להרחיקנו מן המיתה, אלא מפני שהאלוקים, היודע טוב ורע, מתקנא בנו ואינו רוצה שגם אנחנו נדע טוב ורע כמוהו. ועל סמך מסקנה זו, עשתה מה שעשתה. לפי פירוש זה, אנו מבינים מפני מה הנחש חושב ומדבר: למעשה האשה היא החושבת ומדברת בלבה; ואין לנו להתפלא על שהוא יודע את האיסור: האשה היא היודעת; ואין לנו להתפלא על שהוא יודע את כוונתו של ה': האשה היא הסוברת שהבינה כוונה זו – ואינה אלא טועה". (אנציקלופדיה מקראית, כרך ה, עמ' 824, ערך 'נחש').