|
|
| נשלח ב-13/4/2011 14:22 |
|
| |
מאחר שגם בפסוק שלפניו נמצאת המילה להם הרי הדרשה הזאת לא נראית לי סבירה מבחינה לשונית.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-13/4/2011 16:06 |
|
| |
הפסוק הקודם מדבר עליהם ורק עליהם. הפסוק דנן מדבר על מי שיזכה לקבל את ארץ כנען
|
|
|
|
| נשלח ב-13/4/2011 16:35 |
|
| |
לצענע ולייתכן:
ראו בפסוקים ותראו שבאמת קשה להבין את הדרש הזה, (ג) וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְקֹוָק לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם,
(ד) וְגַם הֲקִמתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ: (ואיך הוא יקיים ? הרי מתו כבר ?)
(ה) וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אתָם וָאֶזְכּר אֶת בְּרִיתִי:
(ו) לָכֵן אֱמר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְקוָק וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדלִים:
(ז) וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְקוָק אֱלהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם:
(ח) וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקב וְנָתַתִּי אתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי יְקוָק:
(כלומר בזה שאני נותן לכם ?! אני מקיים את הבטחתי להם, וזה פשוטו של הדברים, שאלוקים מסביר למשה למה דווקא רוצה להוציא אותכם ממצריים ?! כי הבטיח להם ולא קיים, אז הוא נותן לכם במקום, או לכם זה בעצם להם, כי הם זרעם,
ולכן מכאן ראיה שאין תחית המתים במובן הקלסי,
מצד שני הרי מה הם (האבות) צריכים ארץ שלמה לעצמם ? הרי ברור שארץ שלם צריך בשביל אומה לדורות, במילא ההבטחה מתחילה היית לזרעם דווקא, שבזמן שיהיו לעם ואומה אז יקבלו את הארץ,
במילא מיותר המילה להם, הרי מתחילה לא הבטיח להם לעצמם את הארץ הרי אין לזה היגיון שיתן לראש אב אחד (כמו אברהם אבינו) ארץ שלם לו לבדו,
במילא כן היית צריך להיות כתוב וגם הקימותי את בריתי איתם לתת לכם (ולא לכתוב להם)
פעם פירשתי שאלוקים כן קיים את ההבטחו לאברהם לעצמו, כי הרי הוא כבש את כל הארץ מי ארבעה המלכים,
זה שאברהם ויתר והחזיר את הכל, לא האלוקים אשם בזה,
אבל שוב: אין הגיון בהבטחה מתחילה לתת לאדם אחד ארץ שלם, ולכן מתחילה ההבטחה היא לזרעו,
ולכן אין טעם לומר להם רק היית צריך לומר לכם כי זה היית כוונת ההבטחה מתחילה,
והיות שכן כתוב להם, נראה שכן הבטיח להם דווקא,
אז מתי יקיים ? מכאן שיש תחית המתים ממש, (אז צענע היקרה: מכאן מובן הדרש)
אבל לפי הפירוש שלי שגם אם נאמר שאלוקים הבטיח לו אישי לעצמו לבדו, הרי האלוקים קיים את הבטחתו, ואברהם באמת כבש את הארץ הוא לבדו ועבדיו,
במילא חייבים לומר שאלוקים התכוון לשניהם ביחד כלומר גם לו אישית וגם לזרעו,
וזה מה שהוא אומר למשה,
איך אני מקיים את החלק שהבטחתי להם לגבי זרעם ?!
בזה שאני יתן לכם !!
תוקן על ידי maxmen ב- 13/04/2011 16:50:15
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-13/4/2011 17:04 |
|
| |
,
תוקן על ידי maxmen ב- 13/04/2011 17:06:33
|
|
|
|
| נשלח ב-13/4/2011 20:41 |
|
| |
| צענערענע כתב: |  | ליעקב
"המשנה בסנהדרין אומרת "האומר אין תחיית המתים מן התורה ואין תורה מן השמים ואפיקורס אין לו חלק לעולם הבא"
"הגמרא אומרת "תניא ר' סימאי אומר מניין לתחיית המתים מן התורה שנאמר וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען - לכם לא נאמר אלא להם - מכאן לתחיית המתים מן התורה"
האם אין קשר בין שני הציטוטים?
האם מפשט הדברים לא ניתן להסיק שבעצם הם מדברים בדיוק על אותו דבר? בוודאי שיש קשר והעניין אכן נדרש בגמרא שם על המקום אלא שכמו שכתב מיימוני וכמו שכתבתי אני וכמו שאת הוספת להקשות וכך משמע בגמרא שם שהדרשות נעשו רק לאחר הנחת המבוקש שתחיית המתים היא מן התורה באו הדרשות האלו בשביל למצוא את הרמז אבל ודאי שלא מסתבר לומר שמשם הדבר עצמו נלמד ובאופן ספציפי ביחס להוכחה הזאת מנתינת הארץ לאבות נראה לי שעיקר הכוונה היא כמו שכתבתי למקס שיש בו מובן מסוים של תחיית המתים בזה שהארץ הובטחה לאבות בשביל שתינתן לישראל ואברהם עצמו כשלא היו לו בנים אמר לה' שאין מציאות שהוא יקבל שכר שהיה ראוי לו כיון ש"הן לי לא נתת זרע" כיון שהוא ראה את השכר הבלעדי האפשרי על מעשיו בירושת הבן את הטובה שהוא יקבל בזכותו ומתוך דבריו נראה שאת מה שאנחנו רואים כמקום השכר וכעולם הבא התורה מפרשת באברהם שהוא בהנחלת הטובה לבנים שיבואו וימשיכו את מה שהוא עצמו לא הספיק והוא העולם הבא שלו אמנם לפי הבנתי העולם הבא הזה הוא רק התוצאה של מי שממילא חי במצב שהוא ראוי לתחיית המתים ואכן אברהם היה ראוי לזה אלא שזה לא הדבר עצמו שנקרא תחיית המתים אלא שזה הבט מסוים שלו והוא דבר ששייך רק באלו שיש להם חלק לעולם הבא כיון שרק הם אלו ששייכים לתחייה כזאת מהסיבה שהם רואים את החיים שמחוץ לגוף של עצמם כדבר העיקרי ששם הוא עיקר החיים והם עצמם רק עומדים מבחוץ ופועלים תמיד רק מתוך הרגשת אחריות על העולם הזה שהופקד בידם
ולגבי ההוכחה הזאת לתחיית המתים מן הפסוק בתורה: ההוכחה נראית לי תמוהה ביותר שהרי לפי ההקשר מתאימה המילה להם ולא המילה לכם ולכן השאלה מופרכת מעיקרה. האם יש לך הסבר?
וגם לאחר דרשתך היפה ומעוררת המחשבה בתכלס לא הבנתי איך אתה עונה לשאלה שהצבת בכותרת של האשכול. |
|
התשובה היא שאכן תחיית המתים היא מן התורה על אף שהיא לא מוזכרת בו במפורש כיון שהיא זאת שבעצם נמצאת בתוכן העצמי של התורה כולה וכך מפורש בתורה שאומרת "ואתם הדבקים בה' אלוהיכם חיים כולכם היום" שזה אומר שכל הפורש מה' הריהו כמת ואם כן אין לך תחיית המתים כמו התורה כיון שהיא החיבור ואם כך אין לך דבר שהוא "מן התורה" יותר מתחיית המתים
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-13/4/2011 21:17 |
|
| |
| מיימוני כתב: |  | הרעיון שלך על החסרון בגסות הרוח הוא מעניין אבל בעיני הוא תולדה של נסיון למצוא מכנה משותף במקום שאין. צריך לבדוק אם "אין עפרו ננער" הכוונה דווקא להעדר תחית המתים. זה בהחלט אפשרי כמובן. ויש באמת לשאול מה בין מקור זה לבין המשנה שהיא היסוד לכל זה במסכת סנהדרין. אבל השאלה טובה והתשובה, לדעתי כמובן, אינה מוכרחת. ואע"פ שהיסוד נפל, הבנין לא נפל, ויש לדון עליו כסברה עצמאית. האם זה משקף את האופן שבו התנאים ראו זאת? סלח לי שאיני סבור כמוך. הדברים תלויים בשיקול הדעת. מתוך דבריך נראה שאתה נרתע מהאפשרות לומר שכל גס רוח הריהו אומר שאין תורה מהשמיים ואין תחיית המתים איך שאני מבין את זה הדבר מגיע מתוך הכרת המציאות שהיא מורכבת יותר ושישנם הרבה אנשים שהם גסי רוח ועדיין הם נמצאים בתוך הכלל של ישראל שיש להם חלק ועדיין יש להם אפשרות להאמין בעיקרים המוזכרים במשנה ואם כן קשה לומר שההגדרה של שניהם היא שווה ואכן מתוך דברי ר' אלעזר נשמע שכל בעל גאוה לא יקום בתחיה ובדבריו הוא בא להזהיר את כל אלו שעדיין נמצאים בכלל ישראל שהדבר הזה יכול להוציא אותם מהכלל אלא שודאי הוא עצמו אמר את הדברים על דרך ההגזמה ומצד העיקרון כיון שדבר ברור הוא שלא כל מי שחוטא בזה כבר אין לו חלק כיון שאם כן את מי השארת.. אלא שר' אלעזר מדבר על העיקרון שידעו כולם שכל החוטא בגאווה הוא מתקרב לאלו שאין אלוהים בכל דרכיו שהם אלו שכפרו בכל אך זה ודאי שכל עוד האדם מאמין שיש אלוהים בדרכים שלו על אף שהוא לא מרגיש את זה בכל זאת הוא עדיין לא יצא מן הכלל ולכן עדיין יש לו חלק הדבר מפורש בברייתא הידועה של רבי פנחס בן יאיר שתורה מביאה לידי ענווה ובהמשך לידי תחיית המתים ומצד שני הגמרא אומרת שבעל גסות הרוח הוא כאילו כפר בעיקר כיון "שאין אלוהים בכל דרכיו" כיון שהתכונה שנמצאת מאחורי כל כפירה במציאות התורה הוא חוסר הרגישות וחוסר היחס לעצם המציאות כדבר שיש לו משמעות מחייבת ולכן מעצם הגדרת העניין המשמעות היא שווה
*** אם שלילת תחית המתים היא עונש, משמע שבלי זה תחית המתים היתה אמורה להתרחש מאליה, הלא כן? מה זה אומר לגבי טיבה? זה אומר שכל אדם מעצם טבעו הוא נוטה לחיים של תחייה בעתיד ולחיים של תחייה בדבקות בה' שהוא מקור החיים שהוא העמדת החיים כדבר עצמי שהאדם לא שולט עליו ולא מתגאה בו כאילו הוא שלו ומהסיבה הזאת אכן כל אדם הוא מועמד ודאי לתחיית המתים גם קודם שהוא ישקול בדעתו ויכריע במודע שהוא מעוניין בעבודת ה' יותר מדברים אחרים
|
|
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-13/4/2011 21:46 |
|
| |
ליעקב חיים כולכם היום -או שחיים בעולם הבא לחיי נצח?
לייתכן
אודה לך אם תבאר את הפסוקים הבאים לפי הבנתך את הדרש הנ"ל:(ובעיקר למי הכוונה במילים איתם,להם בפסוק הראשון והשני ואיך נלמדת מכאן תחיית המתים.)
"וידבר אלוקים אל משה ויאמר אליו אני ה'. וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם. וגם הקימותי את-בריתי איתם, לתת להם את-ארץ כנען--את ארץ מגוריהם, אשר-גרו בה.
אני מבינה בפשטות כך: ה' אמר למשה : נגליתי אל האבות ולא נודעתי להם בשמי וגם הקמתי איתם ברית לתת להם את ארץ כנען ארץ מגוריהם אשר גרו בה. כלומר הכל נסוב על האבות. (כמובן שנתינת ארץ במתנה לאבות פרושה הורשה של אותה ארץ לבניהם אבל זה רק נובע הגיונית מהדברים.) ואיך מפסוקים אלה נלמדת תחיית המתים לעתיד לבוא לכל כלל ישראל -חידה היא בעיניי.
|
|
|
|
| נשלח ב-13/4/2011 21:54 |
|
| |
במה החיים דבוקים בה' אם הם לא חיי הנצח? והדבר הזה הוא היום כיון שהיום אנחנו עושים אותו וממילא היום הוא כאן
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-13/4/2011 22:15 |
|
| |
מרוב דיבורים ועיסוק בתחיית המתים הדמיונית וההזויה. אנשים שוכחים שצריכים גם לחיות, לפני שמתים וקמים לתחיה.
|
|
|
|
| נשלח ב-14/4/2011 07:34 |
|
| |
ירוחם מרוב דיבורים ועיסוק במעשיות הגופנית הדמיונית וההזויה. אנשים שוכחים שצריך גם לחיות אחרי שמתים, בשביל שהם יוכלו לקום לתחייה עכ"פ בעתיד
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-14/4/2011 11:39 |
|
| |
יעקב בתורה כתוב בלי רמזים ואקרובטיקה מחשבתית- חיים כולכם היום- ואכלת ושבעת- ושמחת בכל הטוב וכ'- על הבא אתה מוצא רק רמזים. אפילו ההלכה קובעת בריא ושמא- בריא עדיף. כאן עכשיו זה בריא. ותהיה לי בריא, כפי שהתורה אומרת- לפי דרש- בראשית בריא- אדם צריך להיות קודם כל בריא. ואסור לו לאדם לעשות השדלות מיזערית ביות לקרב את הגעתו לעולם הבא, לא פיסית ולא אחרת. הסבר דברי- כל פעולה שהאדם עושה לקצר את חייו-בסיגופים ובמניעת עצמו מהנאות החיים היכולים להאריך אותם - והאדם מונע זאת- כלומר הוא מקצר את חייו. כאמור והיא אסורה
_________________
מודה ועוזב
|
|
|
|
| נשלח ב-14/4/2011 16:19 |
|
| |
| מיימוני כתב: |  | מהי אמונה זו? לומר בפה? לשנן שוב ושוב בתוך הלב כדיקלום עד שזה משתרש? ומה יעשה אדם שיש לו ספק והוא יודע או מאמין שאינו יודע בוודאות? האם ייענש? זה מפחיד מאד. הפחד מהלא נודע לא אמור לגרום לחשש אלא למי שהמציאות לא ברורה לו רק במקום שהאדם לא מכיר כיון שישנם דברים שנסתרים ממנו יתכן מציאות של פחד וחשש מה שקורה במציאות כיום מאחר שאנחנו כאנושות שמכירה את עצמה נמצאים כאן בעולם כבר קרוב לששת אלפים שנה קשה להניח שישנם דברים שאנחנו עדיין לא התנסינו בהם ושאנחנו לא מכירים ולכן הפחד מהלא נודע הוא רחוק מלהוות סיבה שנצטרך לפעול על פיו ועיין בספר הספרים המודרני על מי שמנסה לגרום לעצמו להאמין בדבר שאינו מאמין בו באמת, הלא הוא "1984" למרן בתחום זה, ג'ורג' אורוול. שם מסופר על גיבור (או אנטי גיבור) הסיפור שנצרך להאמין להצלת חייו בעולם הזה ששתיים ועוד שתיים הן חמש. וזה קשה, כל כך קשה. כיון שזה קשה גם אין בו צורך וודאי שה' לא ידרוש אותו מאיתנו וודאי שלא נצטווינו עליו בשום מקום כיון שהוא ציווי שאין בידינו לקיים ולו מהסיבה הטכנית של חוסר אפשרות כמו שהסברת כאן
אני יכול להבין זאת רק כך: לחז"ל היה ברור שתהיה תחית המתים, מן הסברה (וכי ה' יברא אדם קצר ימים כדי שייעלם לנצח ולא יישאר ממנו דבר? איך המחשבה יכולה לסבול דבר זה?) ומן הנביא (כך נאמר הלא לדניאל מפי המלאך שלו). מצד הסברה לא נראה שיש לה איזשהו תוקף כיון שכידוע מזמן שבטלו דברי הפילוסופים הקדמונים שדימו שאין דבר מחוץ להגיון של המחשבה המופשטת בטל גם הערך להגיון במקום שהשאלה היא שאלה של מציאות ומצד הנביא כיון שחז"ל הם אלו שקידשו אותם ודניאל הוא ודאי לא ספר קדום יותר מקהלת שאותו מפורש שרצו להוציא אם כן אין להוכחה ממנו שום תוקף ובפרט דניאל שלא החשיבו אותו כנביא אלא ככתבי הקודש ואם אפשר להוכיח ממנו זה רק שלדעת חז"ל יש תחיית המתים שהרי הם קידשו את דניאל ואחרי שיודעים זאת, ואחרי שמניחים שכל דבר חשוב כזה צריך להיות רמוז בתורה, עכשו אפשר לחפש. אם התורה לא אומרת את זה קשה להניח שהיא דורשת את זה מאיתנו בלי שתודיע לנו על כך
שהרי אם ריק זה היה, ריק זה ממנו הוא. זהו דבר נכון, כיון שהעולם הוא מלא מברכת ה' הניסיון לרוקן אותו לא יצלח ולכן הוא חסר ערך אמנם הפילוסופים כבר חזו לפני מאתיים שנה את מיתת האל [עפ"ל] אבל זה לא צלח ולא יצלח בעתיד כיון שהאדם לא מלא מעיסוק טכני ולו יהיה אפילו מילולי עדיין הוא בתחום שניתן למידה ומשקל ולכן האדם לכשעצמו את המודעות העצמית של עצמו כדבר נפרד מהעולם המציאותי אין לו אפשרות למלא והדבר הזה הוא הגורם שמצד אחד לאדם יש את המקום המופרד ההוא שהוא ריק תמיד והעיסוק המתמיד שלו הוא מילוי של הריק ההוא ומצד שני הוא לעולם לא יהפוך לחלק מהדברים האלו שהוא ממלא בהם את עצמו הוא אמנם יכול לכבול את עצמו אליהם במידה מסוימת כזו או אחרת אלא שהוא לעולם יישאר נפרד ממנו בדיוק כמו המצב הראשוני שלו וכאן הוא רוח האלוהים שמרחפת על פני המים כיון שהראשוניות הזאת אין לה שם אחר מלבד אלוהים ולכן גם אי אפשר לתת לה משמעות אחרת ומהסיבה הזאת כך האדם גם חייב לבטא את המשמעות של הדבר הזה גם בינו לעצמו [וודאי בינו לאחרים כיון שהם משותפים אתו בחלק האלוהי יותר מבחלק האנושי] וכהמשך לזה בשביל להיות מלא צריך להיות מלא דווקא מברכת ה' שהוא ההתייחסות הראשונית למציאות דווקא על בסיס הריק שאין בו מגע ישיר ללא אמצעי לגוף של המציאות ולכן רק ההכרה בה' כדבר מוצק [שנקראת "יראה" כיון שהיראה היא הנוכחות הדעתית היחידה שיש בו משמעות מחייבת כיון שיש בה הרגשה שמונח בה הכרה חיצונית] שיש לה נוכחות גדולה יותר מהגוף של המציאות רק היא מסוגלת להפוך את העולם האנושי למלא ולכן היא האמת היחידה של עצמינו כיון שהיא בסופו של דבר הביטוי העצמי היחידי שלנו כיון שהיא הכוללת בתוכה את מה שיהיה איתנו לבסוף כשנהפוך להיות מודעים יותר למשמעויות ושקועים פחות בנטיות הטבעיות שנצרכים בשביל צמיחת גופינו ואמנם שכרגע היום הבלבול חוגג ואין איתנו יודע עד מה ובכל זאת כיון שהוא האמת הוא הכוח היחיד של חיינו ולכן אין לנו אלא ללכת איתו ומעבר לזה רק לצפות לישועת ה' נ.ב. אני מניח שהדברים הנ"ל הם חסרי פשר עכ"פ לרוב אלו שיקראו בו ואני מתנצל על כך אלא שהיה לי צורך לבטא את עצמי |
|
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-14/4/2011 20:23 |
|
| |
ירוחם לא הבנתי, איך אתה מסביר את "ואתם הדבקים בה'" בהקשר של "חיים"?
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-14/4/2011 20:37 |
|
| |
יעקב
דברים פרק ד
(ג) עֵינֵיכֶם הָרֹאֹת אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה יְקֹוָק בְּבַעַל פְּעוֹר כִּי כָל הָאִישׁ אֲשֶׁר הָלַךְ אַחֲרֵי בַעַל פְּעוֹר הִשְׁמִידוֹ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ: (ד) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם:
ידידי היקר יש פשט פשוט -אלו שעבדו לפעור נהרגו ומתו- ואלו שדבקו בה' נשארו בחיים. כל הפרשנות האחרת היא צהציא מים מסלע. מה שדרשתי-הדגש הוא על החיים היום ולא מחר ולא בעוד מאה או אלף שנה, שם אין חיים היום חיים
|
|
|
|
| נשלח ב-14/4/2011 20:58 |
|
| |
הפשט הפשוט בפסוק הוא בזה שאתם נבדלים מע"ז הרי אתם דבוקים בה' ומחוברים בכך לחיים השאלה היא מה הוא המיתה שיש בע"ז שהוא בניגוד לחיים שיש בדביקות בה' אתה מבאר שהתייחסות הפסוק הוא למקרה מסוים שעם ישראל הכיר והוא המגפה שהייתה בהולכים אחרי הפעור איך שאני מבין הוא שמשה בא לבאר לישראל עניין כללי עקרוני יותר ואת הדוגמא המוחשית לעניין הוא מביא מסיפור שהיה זמן קצר קודם הדבר הכללי שמשה מנסה ללמד את ישראל לפי הבנתי הוא שלא רק במובן המעשי המקרי שהיה דביקות בה' בניגוד שע"ז הוא בחירה בחיים אלא שככל שידבק האדם בדרך ה' כך החיים שלו יהיו יותר חיים במובן העמוק שלהם לעומת זאת ככל שידבק האדם בע"ז כך לא רק שיש סכנה שפעם נוספת הוא יפגע מכך באופן פיזי אלא באופן מהותי הריהו בוחר במוות וכך מפורש בסיום התורה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך
_________________
|
|
|
|
|