תחיית המתים מן התורה?!

צענע,

לדרשות יש מהלך מסוים.

הפסוקים מדברים על האבות. הפסוק הראשון אי אפשר לייחס לו משמעות נוספת מפשוטו.

בפסוק השני נאמר. וגם הקימותי את בריתי איתם, הכוונה לא לקיום ההבטחה כפי שכתבתי בחוסר שימת לב (מקס, שים לב) אלא להקמת הברית. רש"י כותב, "הצבתי והעמדתי בריתי". אבן עזרא כותב "בעבור שהקימותי עם האבות לתת להם או לבניהם כמותם".

בהמשך נאמר, לתת להם. כאן יש מקום לדרש (אם כי אני מסכים שאין זה מפורש ברמה שמי שאומר אין תחיית המתים מן התורה אין לו חלק לעוה"ב) ש"הם" יזכו בפועל לרשת את הארץ.

ראוי לציין כי בהבטחות נאמר לאברהם (בראשית יז ח) "לך ולזרעך אחריך", ליצחק (שם כו ג) כי לך ולזרעך אתן", ליעקב (כח ג) לך אתננה ולזרעך. כאן לא נאמר להם ולזרעם אלא להם בלבד.

לא ברור לי כלל למה אתה מביא את ההבטחות .
כאשר הקב"ה מדבר עם האבות הוא מבטיח להם הבטחות מסוימות.

כאן הקב"ה מדבר עם משה באפן כללי על האבות בלבד:א. שהוא לא נודע להם בשמו המפורש.
ב. שהוא הקים איתם ברית.
הנושא הוא האבות ולא הבטחות.
(ואגב אני כתבתי בהודעה קודמת שהכוונה להקמת ברית כי זה ברור מהפסוק ואין לי מושג למה היתה נחוצה פרשנות.)

_________________

מה שהרמב"ם אומר הוא שבמשנה הזאת ישנם שני הגדרות יש את האמונה בתחיית המתים ויש את המציאות של ה"חלק לעולם הבא" 
תחיית המתים הוא אמונה והדבר מתבטא בזה שהיא דבר שאפשר להתכחש אליו
ואילו עולם הבא משתמע מהמשנה [וכך ביאר אותו הרמב"ם] שהוא מציאות שאפשר אפילו לאיים על ידו שכל שאינו מאמין בתחייה הוא מאבד גם את החלק שלו לעולם הבא
וכהמשך לדברים הנ"ל בקשר לשאלה מי יחלום על תחייה כזאת ?
התשובה היא שדווקא החלום הזה הוא החלום האידיאלי האפשרי בשבילנו
החלום הזה הוא חלום על עולם מתוקן שיש בו סדר נכון ויש בו אמת עולם שבו צדיקים יושבים ונהנים מזיו השכינה ואין מי שיפריע להם ולהפך הכל רואים בהם כבוד ויותר מכך כל אחד "נכווה מחופתו של חברו " בדברים שהוא יכול להשיג והוא התעצל מלהשתדל עליו והוא מה שעליו אמרו חכמים "קנאת סופרים תרבה חכמה"
- זהו העולם האוטופי שאנחנו יכולים ויותר מכך גם מצווים לחלום עליו תמיד כיון שהוא העולם האידיאלי האפשרי ולכן הוא גם הגובה המקסימלי שאנחנו יכולים לשאוף אליו כאנשים בעלי דעת
בקשר לשאלה השניה מי ימות על אמונה כזאת?!
הרמב"ם אומר שאכן מהסיבה הזאת התורה הייתה צריכה לכתוב את השכר והעונש במשמעות של טובה בעולם שלנו שהם כל הברכות והקללות שבתורה כיון שהוא דבר שהתאים יותר לזמן ההוא
בקשר לזמן שלנו לעניות דעתי נראה שהעולם כבר בוגר מספיק בשביל להבין את התוכן שיש בתחיית המתים כפשוטו
בעוד שבנוסף לזה יש את האמונה במופתי התורה של חידוש העולם שהוא דבר שהופך את הרוח לשוב לאלוהים כיון שברגע שהיא מתנתקת מהמציאות שיש בה טבע וגוף בלבד למציאות אמיתית יותר שיש בה נס שגובר על הטבע הפשוט, ברגע הזה היא יוצאת מאפילה לאור גדול ומשיעבוד לגאולה של נצח,
ומהסיבה הזאת חידוש העולם הוא המופת העיקרי [וכן כתב הרמב"ם שם] שכל שאר המופתים  [כולל זה של תחיית המתים] - באים רק להצביע עליו בשביל לבסס אותו בלב הכל 
באופן ממוקד יותר - מי ימות על אמונה כזאת?
מי שמרגיש אחריות ולא רוצה לקחת חלק בחילול שם שמים שהוא דבר שיש בו את המתת העולם כולו בתוך הגוף של עצמו
במילים אחרות - כיון ש"בטובו חיינו" אם כן אין כל ערך לחיינו אם יש בו קלקול של הטוב ההוא שבו אנחנו חיים וכיון שהקלקול שבו גדול יותר מהחלק המצומצם של החיים של עצמינו כיון שהוא משפיע על העולם לרעה אם כן עדיף הגבורה של המיתה למען ה'
השאלה הנוספת היא רק מי יעמוד בנסיון כזה? והתשובה היא שמצינו את רבי עקיבא כדוגמא לדורות ושעליו עומדת התורה שבעל פה ועוד עשרה צדיקים שנקראים עשרה הרוגי מלכות והם שעמדו לנו בכל הדורות ועד היום הזה

_________________

אתה רוצה לחיות היום על אף שאתה יודע שלבסוף גם אתה תמות?!
הרצון בחיים לא מתחשב בהרגשה של הגוף שעומד לכליון ולכן הרצון בחיים בעתיד בזמן שלאחר המיתה הוא דבר שלא מתבסס דווקא על מה שיקרה אתו בסוף אלא שהוא רצון להמשיך את ההוויה הרוחנית של עכשיו וכיון שהרצון הזה הוא האמת גם בהווה וכיון שחותמו של הקב"ה אמת בהכרח שלאמת הזאת יהיה גם קיום בעתיד והוא הדבר שמתקן שלא יהיה חידלון לרוח
לגוף השאלה - ודאי שאני מעוניין לחיות בעתיד על אף שאני יודע שאני אמות כיון שהמיתה שבסוף אין בה כל אמת מידה לחיים עצמם שיש בהם מציאות שלמה גם אילולי החיים הגופניים שעומדים להיפסק
[מדובר במילים ובפסיכולוגיה ובכל זאת כיון שהרקע לכל זה הוא גוף החיים והחיים הם דורשי משמעות לכן קשה שלא להפריז בערך של המילים האלו שהמציאות עצמה יוצרת]

_________________