קרבן פסח בזמן הזה

מואדיב
הערה נוספת
אפילו בדוגמא שהבאת, ידועה אמרתו של ר"מ מפני אמרה תורה נידה טמאה שבעה.

ולגבי י"ל - כוונתי היתה שלייבוביץ' שהצהיר על כך שהמצוות הם קבלת עול ללא מעורבות רגשית נוספת ואסור שתהיה מעורבות כזו, ונדמה לי ששועתק כבר התיחס לזה.
לענ"ד, חכמי ישראל בכל הדורות שעסקו בטעמי מצוות, למרות שלא פעם דבריהם אינם נהירים לנו, ניסו לגשת בכיוון הפוך. לדעתי גם הרמב"ם סבר שיש טעם למצוות, בניגוד לפרשנותו של י"ל.
כמובן, שעל כל העוסקים בטעמי מצוות ניתן לשאול, מה הם יענו במקרים שהטעם אינו מכסה, או בסיטואציה שהטעם אינו מכסה אותה, ועיין במו"נ ח"ג פל"ד.

באשכול סמוך עלה הנושא של מכירת חמץ. פעם העליתי סברה שכל מקום שבטל טעמא דקרא, או שהשתנתה הסיטואציה, נכנסו ההיתרים. דוגמא בולטת פרוזבול, כנ"ל מכירת חמץ. כל זמו שהחמץ היה כמעט כולו ביתי, היה ניתן לכלותו לפני פסח, אולם ברגע שעברו למסחר יי"ש, ביעור כפשוטו חדל להיות אלטרנטיבה. כנ"ל היתר עיסקא והיתר מכירה.

_________________

בעב

גם דברי המו"נ לא יעמדו בנושא הקרבנות, כי זה היה טעם לזמנו, ומזה (לפחות) מאות שנים הטעם בטל, ומן הסתם לא יהיה רלוונטי גם בעתיד. נמצא שמחצית ספר ויקרא ניתן בטעמיו אל החריג (בזמן) כתרופה, וזה מאוד דחוק.

אני לא מדבר על הנקודה המקומית של ר"מ, אלא על העקרון שהוא ניסה להעלות.

מואדיב

הרשה לי לא להסכים איתך בנושא הקרבנות.

המטרה שלהם בוודאי לא היתה לכפות עלינו הר כגיגית, או לקיים את המצוה של קרבן פסח כישעיהו לייבוביץ שהיה, אולי, מרכין ראש ואומר "אי אפשי ואי אפשי אבל מה אעשה ואבי בשמים גזר עלי". המטרה היא לשמוח. לחוש חלק מהעם.

ולגבי מצות נידה, אני משער שלגבי רוב עם ישראל ברוב שנות ההיסטוריה היה מיאוס כלפי האשה בזמן שהיא אסורה. ויתכן שהיה מיאוס גם כלפי הזבה שרואה בתאריך הלא נכון. וכי אדם חפץ לבוא במגע עם אשה חולה במחלה דוחה? זאת אם ארשה לעצמי להניח שאכן היה קיים איזה תיעוב כלפי דם הנידה ולכן כלפיה, כפי שנראה בהלכות מסויימות. לפיכך, קיום מצות נידה לא היה קשה. הוא היה מתבקש. התורה נטלה תופעה שממילא הביאה לריחוק וקבעה לה גדרים.

לעומת זאת, ברגע שהחלו בנות ישראל לשבת שבעה נקיים על כתם דם כחרדל, גם הגבר וגם האשה יודעים שבעצם אין כאן ענין של ריחוק. אחזור כי אולי לא הסברתי עצמי היטב. אם אניח שיש מיאוס טבעי באשה בזמן המחזור, הרי שגם הגבר וגם האשה לא ירצו להיות יחד בתקופת הנידה, נניח שבוע, או בתקופת זבה, עד שהוברר שה"בעיה" עברה.

אבל אם כל תופעה שאינה מחייבת כל כך זמן הפרשה יוצרת את החיוב הארוך הזה, מתחילים לחוש שבעצם אנו כפויים לעשות דבר נגד רצוננו. זה עדיין לא פסול, אבל קשה להתחבר לזה, ואז היחס למצוה הוא "אפשי ואפשי ואבי שבשמים גזר עלי". זכר לדבר הוא המעשה באותו תלמיד שאשתו היתה טובלת לאחר נידותה ובימי ליבונה היו ישנים במיטה אחת בריחוק בשר. 

מתוך הדברים נראה שניתן להסיק שיש שתי גישות לשני סוגי מצוות.

א. יש מצוות שאמורים להתחבר אליהן בקלות, שהן המשך טבעי של הנאותינו במסגרת של מצוה. יש בהן לקרב ויש בהן לרחק. קרבן פסח הוא מצוה שאדם אמור לשמוח בה זכר לנס. (היום זה קיים עם חלק ממצוות ומנהגי הפורים וזה טבעי לכל ילד). יש בהן לרחק כמו נידה או צרעת, שמהם אדם מתרחק באופן ראשוני (כי בתרבות היום שמעתי שאין הסתייגות מאשה בזמן נידתה).

ב. יש מצוות שאינן מדברות אלינו, או לכולנו, ואז בהן זה "הר כגיגית".

ולפי הנחות יסוד אלו, ניתן לנסח שוב את השאלה של פתיחת האשכול: האם קרבן פסח הוא "הר כגיגית" או "קירוב לב  טבעי", והאם זה משתנה בין הדורות.

אוסיף עוד שיש מן הסתם לחלק בין סוגים של בני אדם. הטיפוס האינטלקטואלי והמתבודד יתקשה לחוש חויה של שיתוף עם אחרים, בין בבית הכנסת, ובין במקדש. (נניח: מספר הסיפור ב"זורבה היווני"). לעומתו, יהיה אדם שיחוש שיתוף טבעי עם אחרים, ועבורו ברוב עם הדרת מלך. (כיון שאין טיפוס "נקי" לכן גם האינטלקטואל חייב במצוות ציבוריות, וגם אם בשעתו הוא מרגיש דחיה, יש לו גם שמחה שהתגבר ועשה והשתתף עם כולם).

כל זה לא בא לשלול את העובדה שיש היום ריחוק מקרבנות וגם מקרבן פסח, אלא רק להוסיף הגדרות וגדרי משנה.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

מיימוני
ואם בטל הטעם בטלה המצווה? הרי אתה מודה שכיום שאין לנו את התחושה לא בטלה המצווה.
ואולי המטרה היא שדווקא כל המצוות יהיו עלינו הר כגיגית?

ולכן, אולי לדיון בטעמי מצוות אין כמעט משמעות.

כתב 'מיימוני': בשעה שאני כותב את המילים האלו אני חש מצד אחד געגוע רב למצות קרבן פסח. מצד שני, אני יודע שזה חלום, ולכן אני יכול להרשות לעצמי לחלום.

אם יורשה לי לשאול, ונראה לי שהשאלה הזו איננה רק סמנטית אלא היא מהותית לדיון,  לְמַה בדיוק מתכוון אדם כשהוא מדבר על 'געגועים לקרבן פסח'. מה היא המשמעות של מושג ה'געגוע' בהקשר זה. האם אפשר באמת 'להתגעגע' להקרבת קורבנות.
מבלי להיכנס להגדרה מילונאית של 'געגועים', הרי בשפתנו הרגילה כשאנחנו מדברים על 'געגוע' אנו מתכוונים בדרך כלל לרגש כמיהה שמעלה בנו זכרון מסויים מן העבר, אנשים קרובים לליבנו שאיננו פוגשים אותם כיום, מקום שגדלנו בו, ועוד כיוצא בהנה. האם אפשר 'להתגעגע' לטקס דתי עלום שהתקיים בפעם האחרונה לפני אלפי שנים.
האם מי שמדבר על 'געגוע' בהקשר של הקרבת קרבנות מתכוון באמת שהוא 'מתגעגע' לאקט הממשי של השחיטה, הזאת הדם על המזבח, שריפת האברים, וכיוצא באלה. וכי אפשר באמת 'להתגעגע' למחזה הסכין המשספת את צוואר הבהמה. נפרש את מושג הקרבנות איך שנפרש, מושג ה'געגוע' לא ממש הולם כאן, ונדמה לי שלא צריך להיות צמחוני אדוק כדי להבין את זה.

או שאולי הדיבור על 'געגועים לקרבנות' הוא קצת מטעה. ה'געגוע' הזה הוא אולי בעצם כמיהה רחבה ועמוקה יותר לאידיאה שמסומלת ומתקשרת עבור ה'מתגעגע' במושגים כמו מקדש וקרבנות. אידיאה של שלמות לאומית רוחנית ודתית, אידיאה של עם יושב לבטח בארצו, אידיאה של חזון אחרית הימים, ועוד כהנה וכהנה. 'געגועים' כאלה הם בוודאי יותר מובנים, והם אכן חלק אינטגרלי מהדנ"א הדתי והלאומי שלנו. השאלה הנשאלת כמובן לאור הגדרה כזו היא האם אכן הענין הממשי והספציפי של הקרבנות הוא חלק הכרחי בהתגשמותן של האידיאות הנעלות הללו, או לפחות בציור הרגשי והרומנטי שלהן, או שכאמור יש כאן 'התקה' ו'השלכה' לשונית שאפשר גם לוותר עליה. 

הדברים כמובן אינם מצטמצמים למקומו ומשמעותו של ביטוי ספציפי זה או אחר שנכתב כאן, אלא מהווים נסיון לדייק ולברר את המערכת הרגשית הנלווית לדיבור על 'קרבנות', ואולי הם עשויים להתחבר לתהיות נוספות על האופן שבו אנו מגדירים רגשות דתיים, ועל עולמות אמיתיים ומומצאים, ריאליים ומדומיינים.


______________________

היתה זו הודעתו הראשונה של ישעיהוהשני

תוקן על ידי ישעיהוהשני ב- 13/04/2011 14:18:20

הרב מיימוני,

התכוונתי לתערובת של א. וד. ביחס לב. רמת הבלתי מודע עמוקה יותר, זו מחשבה שאפילו לליבא לא גליא. האורתודוקסים לא שייכים כ"כ לג. אבל בהחלט ייתכן שברובד עוד יותר בלתי מודע הם לא מרגישים בנוח עם עבודת הקרבנות.

בעל,

אמת דיברת כי ברגע שאנו אומרים בטל טעם לא בטלה מצווה, אין משמעות פילוסופית לטעמי המצוות אא"כ נקבל שהבורא ציווה על מצוות שבכל דור ודור יתחדש טעם חדש לקיומן.

ברמה הפסיכולוגית טעמי המצוות, גם המשתנים חדשים לבקרים, מסייעים לקיומן.

מיימוני,

דומני שהחקירה בנינו של קרבן פסח הובילה את הרב קלישר לחיבת ציון, ולא ההתעוררות הציונית הביאה את נושא חידוש קרבן הפסח. יבוא נא מי שבקיא בהסטוריה ויזכירנו?

_________________

אני אוחז בידי את הספר האנטי ציוני הראשון "אור לישרים", וזה לשונו לענין הקשור לשאלתך: "בטרם תצלח ביד הלאומיים להסיר לב העם מאחרי תורתו ואמונתו כו' ויחלו להתגדר באהבת ציון, אילנות מצאו להתלות בהם, את הרבנים גאונים הרצה"ק (ר' צבי הירש קאלישר) ורא"ג (ר' אליהו גוטמכר) מגרידעץ, אשר יסדו חברה לישוב א"י כדי לקיים המצות התלויות בארץ והקרבת קרבן פסח, להחזיק מתרומות ומעשרות את הפרושים הלומדים תורה בטהרה, אשר אמנם לא הודו להם חכמי התורה גאוני דורם מפני שני טעמים, האחד: מפני שהתאוו למצוות התלויות בארץ על היותן מסוגלות לקרב קץ משיחנו, וכל פעולה הנוגעת בעקבא דמשיחא, גם בהיותה קדושה וטהורה בעצמה, אין דעת חכמי התורה נוחה ממנה" כו'.