|
|
| נשלח ב-13/4/2011 10:30 |
 |
| |
לא. לא ראוי, אע"פ שמי שעושה זאת אכן נפטר ממעשרות. וביותר יש בכך משום עלבון לתורה ולאינטליגנציה אם יאמרו לך שיש להדר ולהכניס דרך החלון שמא אינך בקי בהפרשת תרו"מ כראוי (וטבל אף באלף אינו בטל).
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-13/4/2011 10:31 |
|
| |
בעל בעמיו
זכיתי לכוון לדעתו של אביך.
טוב לנו אכן למעט במכירת חמץ אם איננו סומכים עליה. ובמשך שנים רבות השתדלתי להימנע מכך. אבל כעת, כשאני מבין שפיקציה הלכתית עובדת לגמרי, איני רואה בכך מניעה. יש כמובן לדון על הצד שהעלו כאן של סתירה רגשית, שאני מרגיש שעשיתי את המצוה בלי לעשות אותה. וזו בעיה עם כל ההערמות.
אבל לגבי מפעלים וחנויות, זו רשעות לתבוע מהם לא למכור את החמץ לאחר שהתקנה קיימת. וכי עליהם להפסיד את רכושם? והרי, כפי שלימדונו הכלכלנים, כל חברי השוק תלויים זה בזה, ונזקו של האחד הוא נזקם של כולם.
ומעל לכל, זו אכזריות (כלומר חוסר איכפתיות לזולת שמזיק לו) שנובעת מבורות וחוסר רגישות שלנו, כלומר אלו שנמנעים מלהסתמך על היתר מכירה אצל אחרים. רצונך להחמיר? החמר על עצמך (אם זה מותר ומעלה) אבל לא על אחרים!
***
מואדיב
איקון ירוק.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
| נשלח ב-13/4/2011 10:34 |
|
| |
ומענין לענין - דעתי אף אינה נוחה ממי שמעגל את אחת מכנפות בגדיו על מנת להיפטר מציצית. (ואותו אדם עלול לכעוס על בנו שלא לבש ארבע כנפות בבוקר, שהרי בעידנא דריתחא מענישים אף על כגון דא...) ניתן להיפטר ממצוות רבות, אבל ככל שהדרך להיפטר משונה יותר, ויותר מוכח שכל מטרת המעשה היא להיפטר מן המצווה, כך צריך סיבה חזקה יותר לעשות זאת במקום לקיים את המצווה בתורה ישרה ופשוטה.
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-13/4/2011 10:43 |
|
| |
.
אני מצטט משהו שכתבתי כאן בדיון אחר, בעבר:
בכמה מקומות בתלמודים (למשל, שבת קכד. , ביצה לז), מובאת מחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע בעניין פר ועגל שנפלו לבור ביום טוב ("אותו ואת בנו שנפלו לבור ביו"ט).
לכולי עלמא, את זה שאותו מתכוונים לשחוט ולאכול, מותר יהיה להעלות.
מוסכם גם על כולם כי לא ניתן לאכול את שניהם, משום איסור אותו ואת בנו.
רבי אליעזר אומר: את אותו אחד שמתכוון לשחוט מעלה, והשני - זורק לו אוכל/מים למקומו ומשאירו שם עד מוצאי החג.
רבי יהושע, מנגד, אומר כך:
"מעלה את הראשון ע"מ לשוחטו ואינו שוחטו וחוזר ומערים ומעלה השני רצה זה שוחט רצה זה שוחט".
והלכה כרבי יהושע.
וכבר הארכנו בדיונים כאן אודות ההערמות ההלכתיות המותרות, לעומת ההערמות שאינן מותרות.
====================
ואם תורשה לי נימה אישית:
רמת החיים הגבוהה בה אני חי - גבוהה לעומת אבותי לאין שיעור - מאפשרת לי לנהוג החמרות שהם לא יכלו לנהגן. אני יכול להרשות לעצמי לזרוק ערב פסח חבילה של קורנפלקס (מכילים לתת שעורה), ויכול לענות לילדי השואלים אודות "בל תשחית" כי מצוות ביעור חמץ גוברת.
בשנים האחרונות, עם התגברות פעילותה של וועדת הצדקה בקהילה, אנחנו גם יכולים למסור את כל החבילות הסגורות של החמץ כתרומה למשפחות נזקקות. הועדה מבצעת מכירת חמץ מרוכזת, ולאחר החג, מעבירה את המזון לנזקקים.
בכל שנה אנחנו מקפידים לסייע לבעל חנות המכולת השכונתית במכירת החמץ שלו, והוא כבר יודע כי מבחינתנו, העובדה שהוא תולה במקום בולט את אישור מכירת החמץ שקיבל מהמועצה הדתית, חשובה לאין ערוך מכל תעודת כשרות שפעם חשב שכדאי לו להחזיק. אנחנו מקפידים לקנות אצלו לאחר הפסח, והוא מקפיד לוודא איתנו טרם החג שעשה את כל הדרוש לדעתנו.
בכל שנה אני מקפיד להגעיל כלי אחד ליד הילדים מטעמי חינוך, ובכל שנה אני מקפיד לומר להם שאנו סומכים על מכירת חמץ, אלא שאין לנו בפועל מה למכור, כי במשק בית משפחתי, בהחלט יתכן כי לא ימצא חמץ. אני מקפיד לומר להם כי ביום בו אפתח מבשלת שיכר לבירה או למשקה חמץ אחר, נמכור גם נמכור את החמץ.
ולו רק שלא יאמרו כי בבית אביהם החמירו שלא למכור חמץ.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-13/4/2011 13:05 |
|
| |
יעקב, הערתך בעניין התרופות נכונה. המכירה נצרכת בעיקר שלא ישהה בפסח תערובת חמץ. נדיר ביותר שייגרם מכך הפסד מרובה. בכל מקרה בתרופות יקרות מאד ימצא ההיתר להשתמש בהן לאחר הפסח גם אם לא נמכרו. הרב מיימוני, למרות הנטייה הכללית להחמיר, במכירת חמץ שהפכה למעין חובה כללית, יש זווית חדשה ומעניינת. הנטייה להחמיר גרמה לא להסתמך על אופציית המכירה המחודשת ולא להשהות כלל חמץ בבית, כפי שהיה לפני פתרון מכירת חמץ. למרות זאת, כולם מוכרים את החמץ. בחינת מזה ומזה אל תנח ידך. רעיון המכירה לא נועד כלל למנוע מצב של השהיית חמץ בשוגג, כי הרי משום חשש זה אמרו "הבודק צריך שיבטל" וכן לא הסתפקו ב"מדאורייתא בביטול סגי" והצריכו בדיקה. כך שכל האפשרויות נלקחו בחשבון והמסקנה הייתה לבדוק ולבטל. כל כולה של מכירת חמץ נועדה למי שרוצה להשהות חמץ במודע מפני הפסד מרובה. בסופו של דבר היא נוספה כפעולת חובה שלישית נוספת לביעור ולבדיקה. כאמור, מכירת חמץ אינה תקנת חז"ל אלא פתרון של פוסקים לבעיה שהתעוררה, כך שגם מי שרוצה להחמיר בכל חומרה אפשרית, אין לו שום סיבה למכור את החמץ אם הוא בודק ומבער את כולו ומבטל את השאר. איה מקום הסוגיה בנדון כלים הבלועים חמץ? פרזנט, 1.במשנה בשבת יש כמה וכמה מיני נרות. ואולי סתם נר למטרת בדיקה הוא דווקא של שעוה. 2. האשכול מתייחס לאלו המבערים בכל מקרה כיון שאינם סומכים על המכירה, כך שאינני פוגע ח"ו בדת הירוקה. אני מצביע על מנהג שהוא לכאורה חסר טעם גם לנוהגים להחמיר בכל חומרה אפשרית. אני מניח שחלק מהגולשים כאן גם נהגו כך ואם חסכתי להם רבע שעה בלחץ של ערב פסח דייני. וכן, כדברי הרב מיימוני, להגדיל תורה ולהאדיר. בעל, שרויה יש לה זכר של טעם ואכן לא נתפשט בכל ישראל. שום וכל חניכיה גם לא נתפשטו בכל ישראל. קטניות גזירת ראשונים עם טעם. כמובן שבטל טעם לא בטלה הלכה. מכירה לכל, גם למי שביער את כל חמצו אין לזה אפילו סרך של חומרה ונהגו בה כל ישראל. מואדיב, כוונתי שמפעל כמו אוסם לא מוכן למכור את כל הסחורה גם במחיר גבוה מאד כי אינו יכול לעצור את כל מערכת השיווק והמכירה. במחיר מופרך שישקף את כל הנזק אולי ימכרו, אבל מי הגוי שיקנה? בפועל מכירה של מפעלים גדולים אינה אלא פיקציה. לא הבנתי את הסיפור של ישראל אומן. הגוי שילם? אז מה הרבותא? לא שילם? למה לא תבע אותו? כדי לקייםן את המכירה לא צריך לוותר על תשלום. נראה לי שחסר איזה פרט בסיפור.
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-13/4/2011 13:11 |
|
| |
ייתכן
שמעתי מיהודי שכיהן ברבנות באיזור המרכז.
לפני פסח הוא ישב במכירת חמץ וניגש אליו יהודי קשיש.
הרב ניסה לגשש אצל המוכר מהו הוא מבין בנושא.
הקשיש ענה לו, אני לא יודע, אבל מקובלני מבית אבא שלפני פסח ניגשים להירשם אצל הרב.
וה"ה בהתרת נדרים.
|
|
|
|
| נשלח ב-13/4/2011 17:47 |
|
| |
,
|
|
|
|
| נשלח ב-13/4/2011 22:05 |
|
| |
מיימוני
כתבת שאתה נוהג להסתמך על המקורות (תלמוד) ולא על האחרונים והלאה.
איבעיא לי: סבוראים, גאונים וראשונים - להאי גיסא או להאי גיסא?
לגבי הניתוח שלך על השתלשלות התקנה -
באופן כללי ובלי ללקות בסַעֶפֶת חמורה, כפי שכתבתי בעבר בפורום הזה,
כל תקנה/הגדרה מתחילה ברעיון אינטואיטיבי, ועם הזמן אנשים מפרמלים אותה (זה כבר רבי מיקי אמר) וכתוצאה מכך מחילים אותה לתחומים ובמקרים שהיו נראים ליוצר התקנה מגוחכים ומופרעים (לא מופרכים! מגוחכים ומופרעים. כמו האיבעיות של רב ירמיה בתלמוד. כבר בשולחן ערוך תוכל למצוא ספקות יותר רחוקות). כמובן זה לא קורה ברגע אחד, כי הקפיצה הזו גדולה מדי ותיראה לקופץ כמגוחכת, אלא בהדרגה; והתוספת של הראשון נתפסת לשני כיסוד הדברים, ועליה הוא מוסיף תוספת קצת יותר רחוקה, וכן הלאה.
למי שחי בזמן ההתרחשות ההרחבה של הרב ויא נראית מופרעת ומגוחכת, אבל כך בדיוק הייתה נראית לכם הדקדקנות בנושא חציצה בטבילה אם הייתם חיים בזמן בו הומצאו (הן אלו שהומצאו בתקופת התלמוד והן אלו שהומצאו בתקופת הראשונים והאחרונים)
איבעיא לי:
מה ראית לקבוע את גבול התוספות והפירמולים בתלמוד/ראשונים? הרי גם הם פירמלו והרחיבו את דברי התנאים. וכשם שהם התקבלו על כלל ישראל, גם השולחן ערוך והרמ"א?
_________________
|
|
|
|
|
| נשלח ב-13/4/2011 22:47 |
|
| |
| thepresent כתב: |  | איבעיא לי:
מה ראית לקבוע את גבול התוספות והפירמולים בתלמוד/ראשונים? הרי גם הם פירמלו והרחיבו את דברי התנאים. וכשם שהם התקבלו על כלל ישראל, גם השולחן ערוך והרמ"א? |
|
[ אולי בניק שבחר לעצמו רמז תשובה לשאלתך ]
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-13/4/2011 23:19 |
|
| |
עד שאתם מדברים בטעם המכירה/ תוקפה, אשאל שאלה ששאלתי כמה מורי הוראה וטרם קיבלתי תשובה ברורה:
מה מוכרים (במגזר הפרטי) ?
הרי חמץ בעין, או כל מוצר המכיל גלוטן- רוב האנשים מבערים.
חמץ בלוע- לא נאסר מדין חמץ שעבר עליו הפסח.
תבלינים וכד' שחוששים שמעורב בהם חמץ- אם זה חשש משמעותי בד"כ מבערים, ואם לאו, הרי זה בטל ולא אוסר את יתר התערובת (אם מבטל בער"פ).
אז מה נשאר למכור??
תוקן על ידי אברהםהעברי ב- 13/04/2011 23:20:50
|
|
|
|
| נשלח ב-14/4/2011 01:05 |
|
| |
ככל הידוע לי האיסור דאורייתא הוא על כמות מינימלית של לפחות כזית חמץ.
פחות מזה אינו דאורייתא, אלא איסור דרבנן מהנימוק "שמא יאכלנו".
המכירה למעשה באה לתת פתרון למקרים של הפסד מרובה.
לדעתי מכירת החמץ נתפסת בתודעת הציבור כאקט בעל ערך "מיסטי" שסגולתו להקנות למוכר "התנערות", התרחקות, וניתוק זיקה וקשר מכל שמץ של חמץ, אפילו שלא כך ההלכה באמת מחייבת, אבל כך נתפסת "מכירת החמץ" בתודעה הציבורית!
ומכאן עד מכירת החמץ הבלוע בכלים, הדרך לא רחוקה.
כי בחשיבה ריאלית, אם נתייחס למכירת החמץ, כמו שצריך להתייחס לכל מכירה, (וככה צריך להתייחס אליה) מימוכן ליקנות חומר מכל סוג "שבלוע בתוך כלים" ואינו בר הנאה בשום צורה?
אלא אם כן מדובר במשהו רוחני, או מיסטי, או בדומה לכך, והחמץ אינו אלא דבר מוחשי, ארצי ולא אחרת, אלא אם ממירים את משמעותו למשמעויות הרוחניות להם הוא מומשל.
התפיסה הזו בתודעה הביאה להערכתי לגישה של מכירת החמץ "הבלוע בכלים".
|
|
|
|
| נשלח ב-14/4/2011 09:54 |
|
| |
אברהם העברי,
אכן אם לא מוכרים מאומה אז לא מוכרים מאומה. לזה לא היית צריך לפנות למורי הוראה.
תבלינים מוכרים גם אם יש חשש חמץ בתוכם. ובכלל, תערובת חמץ (מפני שאינה בכרת), או ספק חמץ. משום מה לא נוהגים למכור חמץ גמור, וגם זה לא לגמרי ברור לי מדוע.
וחמץ הבלוע בכלים, המוכרו נפסל לעדות (מדין שוטה). אי איישר חילי הייתי פוסל גם את הקונה (שהוא גוי, שלא יהיה נאמן אף כמסיח לפי תומו), אבל הקונה ודאי לא מעלה בדעתו לקנות את זה. אלו הזיות של המוכרים ושלוחיהם.
|
|
|
|
| נשלח ב-14/4/2011 09:59 |
|
| |
| mdabraham כתב: | |
תבלינים מוכרים גם אם יש חשש חמץ בתוכם. |
|
תוכל לפרט מדוע? (הרי מצד ה'בל יראה' מהני בביטול, ומצד חמץ שעבר עליו הפסח, לו יהי שהחמץ יותר משישים- זה ספק דרבנן).
|
|
|
|
| נשלח ב-14/4/2011 10:04 |
|
| |
הביטול לא מועיל לבדו, כמבואר ריש פסחים. מדרבנן יש לבער גם את מה שביטלו (והמכירה היא תחליף לזה). ובפרט אם יש משהו שבכוונתו להשתמש בו הרי הביטול לא חל עליו (כי אינו מתכוין לכך ברצינות).
עוד יש לדון לגבי דין חוזר וניעור (חמץ בפסח במשהו).
ועוד, שגם בספק אם אתה יכול לפתור את הבעיה יש לפתור אותה אחרת ולא לסמוך על דיני ספקות (ובפרט דהוי דבר שיש לו מתירין שבספק יש להחמיר אף בדרבנן).
אגב, כשכתבתי 'חשש' השתמשתי במונח המקובל, אבל אין הכוונה דווקא לספק. גם אם ודאי חמץ בתוכם.
|
|
|
|
| נשלח ב-14/4/2011 10:13 |
|
| |
- המבואר בריש פסחים הוא 'שמא ימצא גלוסקא נאה', ולכן צריך לבדוק ולבער. אם אחר שבדק לא מצא ממצא משמעותי (ואין חשש שמא ימצא פירורי פת נאים בתוך הפפריקה ולא יתאפק מלאוכלם), האם גם על זה לא מועיל הביטול לבד?
- 'הביטול לא חל עליו כיון שהוא מתכוון להשתמש בו'- בודאי שאין בדעתו להשתמש בפירורים שהתערבו על כרחו בתבלין. השימוש הרצוי הוא בתבלין, ולא בחמץ המעורב בו
- לענין איסור התערובת: אני ידעתי עד היום (לא למדתי את הסוגיא, העמד אותי על טעותי אם אכן אני טועה), שחמץ שביטלו אותו מערב פסח- לא אוסר את התערובת [ולא נאמר בו הדין שאפי' באלף לא בטיל]. אם אכן כך- לכאורה אין טעם במכירתו.
תוקן על ידי אברהםהעברי ב- 14/04/2011 10:20:16
|
|
|
|
|
