מכירת חמץ - על שום מה

.

הרב מיכי,

פירשת לא כרש"י ולא כתוס', אלא כמאן?

פסחים ו:. " הבודק צריך שיבטל...שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתיה עילויה. וכי משכחת ליה לבטליה דילמא משכחת ליה לבתר איסורא ולאו ברשותיה קיימא ולא מצי מבטיל דא"ר אלעזר וכו.' פרש"י "חשובה היא בעיניו וחס עליה לשורפה". תוס', "פירוש ולא בטיל מאליו כמו פירורין"

איש צפור,

צדקו דברי העברי בחלקם הראשון. (אא"כ נדון כאותו מעשה בחתול שפלש לסוכת לבוד ולפי"ז אם ביטל אי אפשר לאכול...)

ירמיהו,

אתה צודק שיש שתי שאלות הפכיות, אך " שמא ימצא גלוסקא יפה" הוא טעם מדוע הבודק צריך שיבטל ולא להיפך.



איש צפור,

המשך הסוגיא. " שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו ברשותו". זו אחת המימרות היותר מפורסמות בש"ס.

ייתכן ואברהם,
ראשית תודה שאילצתם אותי לפתוח את הגמרא. (בבחינת זכין לו :-))
לעצם הדברים עיינתי בסוגיא ולענ"ד שניכם החמצתם את טענתה, הסוגיא מתחילה כך :
"אמר רב יהודה אמר רב הבודק צריך שיבטל"    ועל כך שואלים מאי טעמא ? ודנים בכך עד שבא רבא ואומר "אמר רבא גזירה שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתיה עילויה וכי משכחת ליה לבטליה דילמא משכחת ליה לבתר איסורא ולאו ברשותיה  קיימא ולא מצי מבטיל" כלומר הבעיה עלולה להיווצר רק כשאר לא מקיימים את דברי רב יהודה אמר רב ולא מבטלים כאשר החמץ עדין ברשותינו, ובבדיקה הפיסית מחמיצים דבר שהוא בר חשיבות בעיננו (=גלוסקא יפה) ולכן צריך לבטל כרב יהודה אמר רב.
אבל אם ביטל הרי שאין כאן בעיה כלל כיון שאותה גלוסקא אינה שלו וכפי שאמרתי למעלה , ולכן הצריך רב יהודה אמר רב בנוסף לבדיקה גם לבטל ולא להסתפק רק בבדיקה כדי שאדם לא יגיע למצב כזה.
            דומני שזהו פשט המחוור כשמלה למי שיעיין בו. הלא כן ?
                       שבת שלום לכם.
       

_________________

לאחר שהסבו את תשומת לבי, 
נראה שאכן "ייתכן" למד נכון את הדבר, וכפי שניכר בדבריו לירמיהו  "אך "שמא ימצא גלוסקא יפה" הוא טעם מדוע הבודק צריך שיבטל ולא להיפך. "  וכנראה התכוין להצדיק את אברהם רק בכך שענין הגלוסקא נוגע לביטול ולא לחשש אכילה, ולא בעצם הצדקת הטיעון העל פניו מוטעה , של ר' מיכי, כפי שאני הבנתי את דבריו בטעות ולכן חשבתי שגם הוא טעה בהבנת הגמרא, ונראה שטעות היתה בידי.
                                        וצר לי על כך.
                           
            
                
                   

_________________

בקצירת האומר לגבי ביטול:
לפי הגמרא מדאורייתא די בביטול, ואילו חכמים הצריכו בדיקה, שמא ימצא גלוסקא נאה. אך זה הסבר בדיעבד, ולא הסבר היסטורי.
ברור שפשט הכתובים מדבר על ביעור לגמרי ולא על ביטול בלב. ביטול בלב הוא-הוא "המצאה" של חכמים, דהיינו דיוק שלהם המבין שגם בביטול בלב די (אני מניח שהמהלך היה כזה: אין אפשרות לבער כל פירור ופירור של חמץ. ועל כרחנו התורה לא התייחסה לפירורים כאלה כאל משהו משמעותי. אבל מדוע? הבינו חכמים, שזה משום שכל מה שאתה לא מתייחס אליו כאל משהו רציני, אתה לא עובר עליו. ומכאן צומח דין ה"ביטול").

במילים אחרות: בדיקת החמץ, שהיא לכאורה תקנת חכמים, היא בעצם הדין המקורי. ביטול החמץ הוא חידוש מאוחר יותר. האמירה שחכמים תיקנו את הביטול שמא ימצא גלוסקא נאה היא ניתוח הלכתי מאוחר ולא ניתוח היסטורי.

ולגבי מכירת החמץ כפי שהיא נעשית בימינו - זו פיקציה שחכמים לא העלו על דעתם להשתמש בה. הם לא אמרו "בודק עד מקום שידו מגעת והשאר מוכרו ודיו", אלא "והשאר מבטלו בלבו ודיו". ויעוין במקורות שהבאתי בקישור הקודם, בהרחבה. מצחיק שחלק מחברי הפורום דפה, שכה קנאים לאמת, מאמצים קולות מופלגות ובעייתיות כאלה כלאחר יד.

 הפרעתוני  (אני מניח שהמהלך היה כזה: אין אפשרות לבער כל פירור ופירור של חמץ .

הבעיה החלה כשהפכו כל פירור כזה לחמץ. גלוסקאה היא חמץ.  ולא פירורים ואבק חמץ- אבל כשקבעו שאין שעור לחמץ וחמץ זה במשהו, אזי החלה הבעיה והצורך של הביטול,
אבל כאמור עי אפשר לבטל במחשבה דבר פיזי, כמו פירור חמץ, ואם הפירור הוא חמץ אזי הוא עובר על בל ימצא. ולא יעזור שום ביטול. אבל החכמים יותר חזקים מכחות הטבע, וגם יותר מהלכות הפקר- שהם קבעו.

_________________

מודה ועוזב

יש פה עניין של ניתוח של חכמים את מהות עניין החמץ והביעור. מה ההבדל בין גלוסקה לבין פירור? האם רק גודל? אפשר היה לטעון: עד כזית (נגיד) אין חובה לבער, מכזית, יש. זה מהלך אפשרי. אבל חז"ל הלכו בדרך אחרת: פירור - אינך מחשיב כמשהו בעל משמעות ולכן גם לא חלה עליו חובת הביעור (שנועד בעצם לכך שלא תאכל חמץ!). גלוסקא - בדרך כל אתה מחשיב, ולכן חלה עליה חובת הביעור. ואם כן לו יצויר שתצליח לבטל בלבך גם גלוסקא נאה, הבינו מתוך כך, הרי שדינה יהיה כדין אותו פירור חמץ אלמוני. ממילא עלתה השאלה מה הצורך בבדיקה, ובאה התשובה שזו תקנת חכמים בלבד. וזה כאמור ניתוח-בדיעבד.

ב"ה.