מקסמן נעשה קנטיאני. אני רואה עט יקר המונח על השולחן ואין מניעה שאקח אותו לעצמי. אני שואל את עצמי אם, מבחינה מוסרית הדבר ראוי או בלתי ראוי, וקובע לעצמי כלל מדריך לעניין זה: אל תיקח את העט. זו צריכה להיות ההחלטה של כל אחד ואחד במקרה כזה. אחר כך בא הרצון שלי לידי ביטוי ומחליט על הפעולה, לקחת או שלא לקחת את העט. כל זה הוא תהליך פנימי. החירות מתבטאת בדברים הבאים: [א] 'חירות מ'. אני משוחרר מן הסיבתיות הכללית החיצונית לי. [ב] 'חירות ל'. אני מחוקק לעצמי כלל מדריך לפעולה. [ג] 'חירות ל'. הרצון שלי קובע אם לבצע את הכלל המדריך אם לא. גורם חיצוני המתערב במעשה לאחר הקביעה הפנימית שלי, אינו משנה את מצבי הפנימי וערכו.
תורה וחירות, לא רק תורה.
מדוע לומד התורה הוא חופשי? הרעיון הגדול המסתתר, לדעתי, בעניין הזה הוא במה שהלומד אינו לומד לימוד פסיבי, אלא הוא נוכח בדיון עצמו וממש לוקח בו חלק כמשתתף לכל דבר. הוא אינו קורא בספר חוקים שחיבר אחר, אלא הוא עצמו הופך מחוקק שותף, היכול להביא הבנה ופרוש משלו אל כלל חבר המחוקקים. זהו 'חוק המגולם באדם חי' כמאמר הסטואה. התורה אינה חקוקה מאובנת על הלוחות אלא היא חיה, בת חורין.
רעיון כזה קיים גם במדע. לא המורה למתמטיקה מחוקק בשבילי את משפט פיטגורס, אלא הוא מאמן אותי לחשוב ולחוקק בעצמי את המשפט הזה ואת יתר המשפטים. מתקבלת קהילה של אנשים בני חורין העוסקים במתמטיקה, מפתחים אותה ומוסיפים לה חוקים ותובנות.
חירות, אם כן, אינה עניין של רגש אלא תודעה של מצב הכרתי ומעשי.
עודד
