ברמה העקרונית הטיעון כי העולם הזה הוא פרוזדור וכל המתרחש בו מבחינה שולי ביחס לעולם הנצח סביר לחלוטין.
דא עקא כי בתורה אין בכלל זכר לעולם שמעבר לעולמנו. גם אם נמצא סיבה משכנעת להתעלמות זאת, עדיין התורה מתייחסת לשכר ועונש בעולם הזה, כפי שציין ירוחם, בקריאת שמע ופרשיות הברכות והקללות.
יש התייחסות דומה, אם אינני טועה מפי בעל החפץ החיים. אנחנו פשוט לא רואים את כל התמונה ולכן דברים מסוימים נראים לנו כמשפט מעוקל (לשונו הזהב של הרמב"ן בהקדמה לאיוב " ויש דבר מכאיב הלבבות ומדאיב המחשבות, ממנו לבד נמשכו רבים בכל הדורות לכפירה גמורה, והוא הראות בעולם משפט מעוקל וצדיק ורע לו רשע וטוב לו, כי יאמרו מדוע דרך פלוני ופלוני צלחה, ולמה פלוני ופלוני שיראו צדיקים אבדו?").
הבעיה הראשונה, כאמור, המקרא מלא בהבטחות "והיה אם שמוע" ובאזהרות "השמרו לכם פן יפתה לבבכם". בדוחק גדול ניתן לפרש הכול על עולם הבא. הבעיה השנייה היא פסיכולוגית. זה קשה מאד לעיכול.
לגישת החפץ חיים עדיין נשאר מקום להודות על נס. אי ראיית כל התמונה אינה שוללת את הטוב הנראה לנגד העיניים. לדברי דייר כל המתרחש כאן אינו משמעותי ואינו רלוונטי, בחינת משלם לרשעים כדי להיפרע מהם בעולם הבא. מה טעם ליהנות מחיים טובים ומאושרים ומה טעם להודות על מה שנראה כנס ואולי הוא בכלל חיסול חשבון לפני הנקמה הגדולה?
הרב מיימוני,
לכאורה המקראות הם אלו שמנעו מהחכמים להשתמש בטיעון. למעט איוב ותהלים, היכן מצאנו התייחסות לשאלה בנביאים?
עצם הימנעות החכמים להשתמש בטיעון אינה מפריכה אותו. אם זה טיעון שקוף שאנו משוכנעים שהם העלו אותו על דעתם, ניתן להסיק כי הם לא הסכימו לטיעון. עדיין הוא יכול להיות נכון.
מואדיב,
שכר ועונש יכולים להינתן בעולם הבא.
מטפחת,
הסיבה שאיננו שואלים על בעלי חיים כיוון שאנו מניחים שאין להם תודעה. לאדם יש תודעה וצריך למצוא צידוק לסבלו גם אם יש לכך תכלית חשובה מאד. אלא אם כן לא נצפה מאלוהים להיות הגון לפי מושגנו אנו. או אז אין מקום לא לשאלות ולא לתשובות. "שתוק כך עלתה במחשבה לפני".
תלמיד,
העיסוק במושכלות יכול לצמצם את היחס להבלי העולם הזה ולהעלות את רף הסבל. אין בכוחו לבטל את צערו של אב שבניו נשחטים לנגד עיניו או את שאר ייסורי הגוף והנפש "האמתיים".
