את שטף החוויות והמחשבות המסורבלות על עמדתי כלפי הדת, אני מכווצת, פעם בכמה טורים, לתוך פוסט של 600 מילה. על התוצר הפובליציסטי הזה, המוגבל מיסודו, אני מקבלת לא מעט פידבקים מצד מגיבים דתיים למיניהם, חלקם אף נמנים על חוג חברי המורחב. מקצתם קורקטים וענייניים, אך מרביתם, אישיים וחודרניים.
עוד ביהדות:
"אז איך ההורים שלך עם זה?" (ברוך השם, לא מתחבאים מאחורי עמודים ברחוב), "איך הכל התחיל?" (קמתי בבוקר, צחצחתי שיניים, ואמרתי לעצמי, אוי, זה יום טוב לחזור בשאלה). עד כאן סביל, ואפילו מתבקש לטור שלדתל"שית, אבל אז מגיעה אותה הערה אגבית שגורמת לווריד במצח להתנפח מעצבים: "בינינו, חזרת בשאלה סתם כי זה יותר נוח, נכון?"
אז התשובה לכם, עדת נביאי התוכחה שבטוחים שחזרתי בשאלה רק כדי לקרוע את העיר, היא לא.
לא חזרתי בשאלה מעצלנות, ונראה לי שכמוני רבים וטובים. אני לא עושה שורות באומן 17, וגם לא יושבת כל היום על כיסא נוח ושותה לימונצ'לו. אני אישה נשואה, מגדלת שני ילדים ועובדת במשרה וחצי. את הזמן שבזבזתי עד היום בקיום מצוות נטולות הסבר משכנע, אני ממלאת בצריכת מידע. חיי הינם לקונים ומשעממים להפליא, והם לא פחות מחייבים ומלאים במטלות מאשר אלו של כל דתי ממוצע.
אל חיי החדשים הגעתי בדם יזע ודמעות של נטישת כל מה שמוכר ורגיל בשבילי, בהבנה כואבת ונוראה שהמידע שקיבלתי עד כה היה מוטה, מסונן, חלקי, ולא מתכתב בצורה רצינית עם אף דעה נגדית. נוח זה בטח לא היה.
כי כשאני אומרת ש"חזרתי בשאלה" אין הכוונה שמצאתי תשובה. חיי כחילונית מלאים בשאלות קשות שלא נותנות מנוח, עם ספקנות מבעבעת. לא קל לחיות בתחושה שייתכן שאין שומר ואין מציל, וחיי נתונים בגורלי. לא קל לשאוף להיות אדם ממומש, מוסרי, נעלה, מתחשב בזולת, ולדעת שאולי
לעולם לא אקבל תגמול על כך באיזה "עולם הבא", ושאלו שאינם בעלי שאיפות דומות, אולי לעולם לא יענשו.
יש משהו מאוד נוח בשיטת חיים שבה הכל כתוב וידוע מראש, ויש הוראות ברורות כיצד לנהוג בכל סיטואציה, ויש רב ללכת אליו כדי לקבל החלטות קשות. הרבה יותר קל לענות על הספקות בכלים שכבר ניתנו לך, ולהיוותר נאמן לאקסיומת "כך רצה אלוהים" מאשר לקבול על אותה אקסיומה ולתור אחר כלים חדשים שלא השתמשת בהם מעולם. יש בזה שחרור גדול מאחריות ופאסיביות מענגת.
אני בהחלט מאמינה לכל אלו שטוענים בפני שהם מאושרים בחייהם הדתיים, כי צורת החיים הזו אכן מסבה אושר למי שיש בו את אותה כפיפות דעת וענוותנות מחשבה, המאפשרות לו להתרוצץ כסוס במכלאתו ולהרגיש חופשי במטרים הספורים שתחמו בשבילו. ואני, אני בסך הכל דהרתי החוצה.
ובעוד אני מיטלטלת כבר שנים בין אמונה לכפירה, מגששת את דרכי באפלה, וקוראת כל ספר שהוסתר ממני עד היום בשקיקה, באים אתם ומטיפים לי על כך שהחלטתי היא אינסטינקטיבית ושטחית ונובעת מעצלנות. אז בואו נברר, מיהו העצלן האמיתי מבינינו? מי שיצא לבחון גם את מה שלא קיבל בכפית לפיו, או מי שמסתפק באוצרות ידע מצומצמים ונשאר דתי מכוח האינרציה?
כמה מכם עסקו אי-פעם בהגות שאינה אורתודוכסית? מי מבינכם עיין ללא דעות קדומות בכתבים של הוקינג, הגל, שפינוזה או קאנט, לפחות באותה רצינות שבה הוא מעיין בספרי הקודש? ניסיתם פעם לפתוח
ספר תנ"ך ולבחון אותו גם לפי פרשנים שאין לנקוב בשמם, שדעתם לא נכללה בכרכים של המקראות גדולות?
אלו אתם שצריכים לענות לעצמכם על מה אתם מבססים את ההנחה שהאמת נמצאת שם אצלכם, מבלי לבדוק בצורה עמוקה, כנה ואמיתית את האופציות האחרות. אלו אתם המגוחכים, שבטוחים, כמו כל שאר בני הדתות האחרות, שנפל בגורלכם, באופן בלתי סטטיסטי בעליל, להיות ברי מזל עד כדי כך שהמקום הקטן והמצומצם שבו נולדתם והתחנכתם, (כן, תקרבו את האצבע לאגודל) הוא-הוא האמת הצרופה ואין בלתה.
אז אני מרשה לעצמי להפנות אליכם חזרה את הערתכם המלומדת: יכול להיות שגם אתם בסך הכל דוסים מעצלנות?
