דת השכונה

בעב, 

אם כדבריך ההחלטה הינה אישית, לא אוכל להחליט עבורך. תסיק לבד את המסקנות, תהינה אשר תהינה.

בעל,

אולי.

אבל אז היו מציגים בפניו את המדע ועיניו היו נפקחות.

צענע,

דוקינס מתייחס לאלו המנסים להשלות כי הדת היא הגיונית. אליהם מתייחסת הפרודיה.

את מאמצת את מסקנתו כי הדת הינה אמונה.

אני מסכים לחלוטין כי לאמונה שאינה נובעת מהוכחות או מהגיון, כללים שונים מלמדע. זה בדיוק מה שדוקינס מנסה להוכיח. שהדת אינה נובעת מהגיון. כך הבנתי. לכן קישרתי זאת לאשכול דת השכונה.

אינני "חסיד" של דוקינס. נחשפתי אליו (לספר אחד שלו) הרבה לאחר שכל השאלות והספקות התגבשו אצלי. מה לעשות, האיש מוכשר ובעל כושר ביטוי יוצא מהכלל. יש טיעונים שלו שהם קלושים או מיותרים לטעמי. לא מצאתי אצלו שטויות או כשל לוגי. כשאני רואה משהו שמוצא חן בעיניי אני מצטט.

הרב מיימוני,

כדרכך אתה כותב משפטים המבוססים על אמונתך כאילו הם דברי הגיון בלתי תלויים.

"לכן עדיף להתחבר לחכמים וליראי השם".

וכי לא על זה אנו דנים? מהי החכמה ומהו אותו השם?

אינני פוסל את גישה ב.

אני חוזר ושואל האם מדף חלק היית מגיע לדת משה וישראל.

אם אינני טועה אתה בעצמך כתבת כי הנך מסופק אם ניתן לשכנע גוי באמונת ישראל.

אם יש לך הוכחות סבירות, אני מדגיש סבירות, לא מוכרחות, וכן הסברים סבירים, אני מדגיש הסברים, לא תירוצים, לכל השאלות הקשות והידועות. אדרבה.

בכל מקרה גם לגישה ב. יש צורך בהוכחות כאלו שעליהן יש למסור את הנפש, או שמא תאמר כי אכן אין צריך.

הרב ספרן,

דבריך הם בעצם הקוד הסודי של דת השכונה.

זו דתנו ואין בלתה. גם אם אין "פתרון".

תלמיד,

המשל שהבאת אכן מצדיק החלטות בתנאי אי ודאות. אבל מדובר כאשר מן ההכרח להכריע, בלית ברירה, כחלק מהכרחי החיים. אולם מה מכריח להכריע בעד הדת או להפך, צא וראה אנשים רבים לאין ספור שהבעיה אינה מעסיקה אותם כלל.

מיימוני

זה שבדק את הכל מהתחלה מאליו הגיע לדעה זו שצריך לבדוק הכל מהתחלה או שהושפע ממשהו או מישהו בכיוון הזה. מכיוון שברור לי שהיו השפעות שונות שדחפו אותו לכיוון הזה שוב אין כאן חשיבה מהתחלה כלל. 
ועוד, האם ההחלטה שלא לקבל אלא מה שמוכרח וברור גם על זה חשב מההתחלה או שזו סתם החלטה או שזה גם נשפע ממשהו. 

ממילא בדיקת הכל מההתחלה במובנו  הטהור לגמרי בלתי אפשרית לאדם באשר הוא אדם. אלא אם כן לא יאמר בכל חייו אלא שני מילים "מהיכי תיתי" [שזה פחות או יותר מה שייתכן עושה כאן בפורום. אם כי אני בטוח שבחיים האמתיים גם הוא לא נוהג כך]   וממילא ייתכן צודק שברגע שתגיע לשום מסקנא אז זה לא בדיקה מהתחלה. 

אני מסכים לך שמי שיגיע למסקנא כמו ריה"ל וכו' שיש לו הזכות המלא לוגית לעשות זאת ואין זו סתם קבלת דת השכונה. אבל אי אפשר להתכחש לזה שמרבית הסיכויים שאילו היה נולד בשכונה אחרת לא היה מגיע למסקנא כמו ריה"ל, ואולי לא היה קורא אותו בכלל. אתה באמת חושב שכל חוקרי הפורום וכו' היו מגיעים יהדות אילו נולדו נוצרים. [לי נראה שהיו לכל היותר משתתפים בעצכ"ח הנוצרי] ?

ספרן (וייתכן וכל השאר)

הבה נתבונן לרגע באפשרות 2. כלומר שלאדם יהיו שיקולים שבשלהם יקבל את החלק המהותי (ושוב, צריך לאפיין מדוע זה מהותי ולא אחר) ביהדות. אותו חלק שביקשתי אני לכנות החלק הקלאסי. החלק הרמב"מי-מיימוני-שד"לי-קויפמני-קאסוטואי-גרינצי (הוספתי את גרינץ לרשימה לאחר שהכרתי את ספרו, סמיילי). וכל זה על בסיס ריה"לי. כלומר על פי אמונה בהיסטוריה היהודית.

האם זה רגש? סבורני שלא רק רגש.

סבורני שמן הראוי כבר לפתוח את האשכול המובטח הנ"ל אבל חוששני שיקפוץ מהר מדי לעמודים רבים ולי אין אפשרות לנהל דיון במקביל עם רבים. אם יוסכם לנהל אשכול עם ייתכן ואלי.ס בלבד (ונניח שאתה תעיר מהצד כמשקיף מאוזן) כדי למנוע הסבת הדיון, אוכל לנסות.

כמדומה שאני יכול להציע את אותה "מהות" שמתחלקת לשנים.

א. דאיזם: דתיות מונותיאיסטית כפי שהיא מקובלת במערב (ואל  תטענו שיש גם גרסאות אחרות. גם אני יודע זאת).

יש אלקים. בורא, מנהיג, גומל. רק אחד.

אין: שדים, אמונות טפלות, אסטרולוגיה, מאגיה (זה בסך הכל מדע עם הנחות יסוד מוטעות).

יש: פסיכולוגיה אנושית שפועלת הרבה יותר ממה שנדמה לנו אבל היא לא הכל. (ולכן המדע הנוצרי=ריפוי בכוח האמונה אינו יכול לעשות הכל).

אותה אמונה בסיסית מוצגת יפה על ידי רבנו הגרי"ד ע"ה ולהבדיל רכיבים שלה ניתנים לזיהוי אצל חכמי אומות העולם, כמו רודולף אוטו (אבל שם הם מעורבבים בטעויות, כמו זה שלאדם יש רגשות אשמה מעצם היותו חלקי. ושוב, אפשר לשאול עלי: מאי חזית? לפי מה בררת לאמץ חלק מהשקפותיו של אוטו ולא אחר?)

ב. המסורת היהודית. סיפורי האבות. המקרא. מתן תורה ומצוות. סמכותם של חכמים המעוגנת בכתוב.

אבל לא כל המסורת היהודית. ההכרה שחלקים מן המסורת משקפים את האמת ואת רצון ה', חלק הוא פרשנות שכמעט אינה מעלה ואינה מורידה, והיא אולי טעויות שהתקדשו, וחלק פסול ומוטעה, כגון טעויות בידע מדעי (כפי שאנו מזהים היום) שנחשבו לחלק מן התורה וחלק שמקורו בדמיון ומכנים "מיסטיקה" ולא אאריך.


יהי אור

סבורני שאני בורר במסורת שלי ומעיין ומחליט מה לקרב ומה לרחק. הרי לפניך שהקבלה בעיני שקר (אם כי אפשר שאני טועה - ו"שקר" היא מילה חריפה. רוב העוסקים בתחום טעו יותר מאשר רימו ביודעין, ואם רימו, רימו קודם כל את עצמם).

גם דקארט בדק מה שהיה יכול וסבר שהוא מאמץ ממושג האלוהות שלו את המינימום: אינסופיות מול סופיות ותפיסה שנראית אינטואיטיבית של טוב מוחלט.

כאשר לייבניץ (פיזיקאי ומתמטיקאי אבל גם פילוסוף ספקולטיבי בן דורו של דקארט בערך) אימץ את התפיסה של אלוהים מושלם במנגנון עיון דומה למדי, הוא זיהה את האלוהים שלו בתור "בעל השלמויות". עד כמה שהבנתיו, הוא טעה. יש לדעתי (תחושתי, האור הטבעי של תבונתי...) ראשוניות בתפיסה של אלוקים טוב, בורא וכו' שלא קיימת במונח המפותח הרבה יותר (כלומר לא ראשוני) ולמעשה מלאכותי של "מושלמות". לכן לייבניץ אינו משקף את הנתונים הראשוניים של התודעה האנושית ודקארט כן.

(האם הסברתי את עצמי? האם ברור איך זה נוגע לכאן? זה קשור בעיני לנושא של נתונים ראשוניים שאפשר להגיע עליהם על ידי מעשה דקארט: חשיפת הנחות היסוד שלנו הראשוניות ונכונות לדחותן).

האם יצאנו מכלל ספק? האם לא יתכן שאנו מכונות מתוחכמות/מחשבים עם מודעות או כאילו מודעות/כוורת של אטומים של התנהגות כמו מודעת (כטענת הופשטטר ב"גדל אשר בך" שלדעתי נופלת ואינה אדקווטית=מספקת הסבר הולם לנתונים)? אולי צדקו הבודהיסטים ואין אנו אלא ישים של בורות וטעות שקיימים רק בדמיון של עצמנו. אולי.

והראשוניות של נתוני התודעה על האלקים הטוב עשויה להיות תולדה של אינטלקטואליזציה של תפיסות בלתי מומשגות ולכן משפיעות באופן בלתי ניתן לזיהוי מאוחר של ימי הינקות. (השלימות של החויה של העובר היא הפרדיגמה שהמיסטיקאי שואף אליה של היכללות ביש העליון. האמון של המאמין באלוקיו היא חזרה אל האמון של הילד באביו וכיו"ב).

ועם כל זאת, כפי שניתן להקשות על נתוני ה"שכל הבריא" של רוזנצוויג (דרך אחרת לחזור ולהצדיק את הדת המהותית) אפשר גם לאמצם.

האם זו החלטה רגשית ולא אינטלקטואלית? ודאי שזו החלטה מודעת. כפי שכתב תלמיד-טועה, החלטה על בסיס של ידע חלקי אינה לא נבונה ולא רציונלית. ואדרבה, זה מצבנו האקזיסטנציאלי בעולם (ביטוי נאה שהופך את התיאור למהותי ולפילוסופי).

אז אני חוזר על עמדתי: הכרעה שכלית על בסיס של הנחות יסוד: כן. החלטה שאפשר להגן עליה מפני כל ביקורת פילוסופית ספקנית: לא.

יתכן שייתכן (משחק מילים, כן) ירגיש שעל בסיס זה אינו רוצה לבנות את חייו ואינו רוצה לגדל את ילדיו. זו אחריותו וחובתו לחנך את עצמו ואת התלויים בו בצורה המיטבית. ובכך דומה שאנו כולנו, המשתתפים כאן, שוים: שזו אחריות, זכות וחובה, ויש לברר היטב מדוע אנו עושים זאת ומה האמת. אולם הבסיס שאני מסתמך עליו אינו מספיק עבורו. לי, בלית ברירה, זה מספיק. (כמו כן, יש חויות מסויימות שאני מסתמך עליהן בחיי, אלא שאני יכול, כמו הגרי"ד, רק לספר עליהן. אני משער שגם לייתכן יש אותן, אלא שהוא שכח אותן או שהוא מפקפק בהן, ואני מקבל את הפקפוק שלי כתהליך שהופך את האמונה והאמון למאמץ אבל אינו שולל את תקפות ההסתמכות עליהן).

כתבתי מאד בקיצור. אם יסכימו הכל לדיון סגור למחצה ביני לבין המשתתפים דלעיל, אפשר להרחיב באשכול שבו אוכל להגיב בלי שיחלפו עמודים בין קריאה לקריאה שלי.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

יהי,

כבר כתבתי לך כי הטיעון שאין לנו יכולת לחשוב באופן אובייקטיבי אינו מחזק את הדת אלא להיפך.

שאלת מהיכי תיתי היא השאלה הבסיסית אותה שואל כל אדם רציונלי על הכול כולל על כל האמונות בעולם למעט, כמובן, אמונותו הוא [השכונה?] הלא רציונליות).

 כפשטותה כך עומקה.

 ניסיון ההגחכה של השאלה פשוט פאתטי. ברגע שנוותר עליה עלינו להסכים לכל מה שנאמר על ידי מישהו בכל תחום. (מזכיר קצת את "ההוכחה" האונטולוגית).