ובכן, כאן אתחיל להוכיח את טענתי השנייה, שספר התורה נכתב בתקופה בה ארעו המאורעות עליהן הוא מדווח.
המחקר המדעי טוען, שהתורה נכתבה בסוף תקופת הבית הראשון, ואף בראשית ימי הבית השני. כמו"כ הוא טוען שספרי הנביאים קדמו לספר התורה והוא נכתב בעקבותיהם.
כיצד ניתן לאמת או להכחיש טענות מעין אלו?
בכל ספר היסטורי ניתן לזהות את רוח התקופה בה נכתב הספר על פי מספר מאפיינים בולטים:
1. ידיעות כלליות הכתובות בספר. למשל, אם נמצא ספר המתאר תקשורת בין בני אדם בקשר לעניינים שונים, ובתיאור יהיה תמיד טלפון קווי – נוכל לשער שהספר נכתב לפני המצאת הטלפון הסלולארי. בדומה, אם נמצא ספר שברקעו עומדת מתיחות בין אנגליה וגרמניה – נוכל לשער שהוא לא נכתב לאחר מלחמת העולם השנייה. מאידך, ספר שיתאר ישראלים שנסעו לטייל ברמת הגולן, נכתב בוודאי לאחר מלחמת ששת הימים. דוגמא נוספת: ספר שיגדיר את ההתפתחות המדעית החשובה ביותר כתורת היחסות הכללית, ודאי נכתב לפני פרסום מכניקת הקוונטים או גילוי ה-DNA.
2. מושגים – למשל, אם ספר מתאר קרב במושגים של קרב פנים אל פנים מטווח קצר – נסיק שנכתב בתקופה בה ההתנהלות הקרבות הייתה בחרבות וברמחים. מאידך, ספר שנמצא בו את המושג אמנציפציה, ודאי לא נכתב בימי הביניים. בדומה, התייחסות של ספר ל"אימפריה הרוסית", ל"ברית המועצות", ל"חבר העמים" או ל"רוסיה" תנחה אותנו באשר לזמן כתיבת הספר.
3. כתיב וסגנון – הכתיב והסגנון משתנים מתקופה לתקופה ומהווים אינדיקציה משמעותית לזמן כתיבתו של הספר (פילולוגיה). ספר שנכתב בעברית תנ"כית טהורה ונטולת אנכרוניזמים – לא חובר בתקופת המשנה, ולהיפך. ספר שכתוב בעברית בת ימינו, אך בולט בו הכתיב החסר, סביר שנכתב לפני כמה עשרות שנים, שכן בימינו נפוץ יותר הכתיב המלא.
לאור הקדמה זו נבחן את ספר התורה לעומת הספרים האחרים.
שבטים
אחד הנושאים הבולטים ביותר בתורה הוא החלוקה השבטית של עם ישראל. העם נחלק ל-12 שבטים; ראובן הוא הבכור; ישנם 8 בני אמהות ו-4 בני שפחות; יוסף הוא הבן המועדף; שבט יוסף נחלק ל-2 – מנשה ואפרים.
לו היו הספרים יהושע, שופטים, שמואל ומלכים נכתבים בזמן שבו נכתבה התורה, הייתה השבטיות אמורה להשתקף בהם כבתורה. מאידך, אם ספר התורה נכתב בתקופת הממלכה או אחריה, אין כל הבנה וכל קשר בין מפת השבטיות בתקופת כתיבתו לתקופה שעליה הוא מדווח. מדוע שספר ידווח, ללא בסיס ריאלי, על מפה מציאותית השונה ממנו תכלית שינוי?
· בזמן המלוכה היה שבט ראובן שבט נידח מעבר לירדן. מדוע שמישהו ידווח שהוא הבכור?
· מנשה היה בכורו של יוסף, הבן האהוב על יעקב. במציאות הממלכה הוא היה שבט ככל השבטים, ללא כל אפליה והעדפה. אין בתקופת התנ"ך קשר מיוחד בינו לבין אפרים, ולהיפך, ישנן לפחות שתי מתיחויות ביניהם (בתקופת גדעון ובתקופת יפתח). שוב מתגלה כאן אי התאמה בין האמור בתורה ובין המסופר בנביאים.
· שמעון ולוי מוצגים בתורה כשבטים קשורים, אך במציאות הארצישראלית אין לכך כל ביטוי. לעומת זאת יהודה ובנימין קשורים מאוד במציאות, אך התורה אינה רומזת על קשר כזה.
· אין כל זכר בתקופת הממלכה והכיבוש לחלוקה בין שבטי אמהות לשבטי שפחות. גד ואשר, דן ונפתלי, הם שווי זכויות לכל דבר, מנחלה ועד שפיטה. מדוע חפץ מי שחפץ להציגם כנחותי ערך? מדוע הניחו לו השבטים הללו לעשות כך? ואילו הייתה פוליטיקה כזו בתקופת השופטים או המלוכה, מדוע אין למצוא לה הד או שיקוף כלשהו?!
· שבט גד מוזכר בתורה כגיבור באופן מיוחד (בברכת יעקב, בברכת משה, ובהיותו בחיל החלוץ). בנביאים אין כל זכר לכך. לא יצא ממנו מלך או שופט מפורסם, ולא ברור מדוע ימציאו עליו דבר הרחוק מהמציאות בזמן הכתיבה, כביכול.
· נחלות רוב השבטים רמוזות בברכות יעקב ומשה (יעקב: שמעון, לוי, יהודה, זבולון; משה: זבולון, אשר, דן, נפתלי, יוסף ובנימין). נחלות ראובן, גד ומנשה, שנטלו בעבר הירדן בניגוד למתוכנן מראש, לא נרמזו. אם אכן נכתבה התורה למפרע, מדוע לא נכתבו מספר פסוקים המתארים את נחלות השבטים הללו?
· השבטים החשובים ביותר בתקופת הממלכה היו יהודה, אפרים ולוי – שבט הכהנים והלויים. בברכת יעקב מוזכר לוי רק לנזיפה על מעשה שכם. אם הייתה התורה נכתבת (ע"י הכהנים!) בתקופה מאוחרת, הכיצד לא נכתבו פסוקי שבח ללוי בברכת יעקב? הלא בברכת משה כבר כן נעשה כן, ומדוע לא הושוו הדברים?!
עמים
גם ההתייחסות לעמים אחרים ולאויבי העם, שונה תכלית שינוי מתיאורה המציאותי בנביאים הראשונים לבין התיאור בתורה. אין כל אפשרות להניח שתורה הנכתבת בתקופת הנביאים או אחריהם לא תשקף את המפה המדינית של התקופה בה נכתבה, אלא של תקופה קדומה, פיקטיבית ולוטה בערפל סמיך.
· האויב המשמעותי בתקופה שלאחר הכיבוש, לאורך תקופת השופטים, שאול, דוד ואף עד חזקיהו היו הפלשתים. בתורה, לעומת זאת, הם מוצגים כעם ידידותי שאברהם ויצחק כרתו עמו ברית שלום, כעם שניתן היה לחצות את ארצו בדרך ממצרים לכנען, כעם שאין ציווי לסלקו, לגרשו, ולא להתחתן עם גרים מבניו (השווה לכנענים, מואבים, עמלקים).
אכן, ביהושע ושופטים מתואר כי הקרבות הראשונים היו עם הכנענים, ורק בתקופה מאוחרת, יחסית, החלו הבעיות הפלשתיניות. זהו תיאור הנכתב בעת המאורעות ולא תיאור רטרוספקטיבי הנכתב מאות שנים לאחר מכן.
אפילו הכינוי של מושלי הפלשתים משתנה לאורך התקופות המתוארות. ביהושע ושופטים מוזכרים "סרני" פלשתים. בשמואל, מתקופת שאול והלאה, מוזכרים גם "נציבי" פלשתים. בימי דוד יש כבר מלך גת, ובנביאים אחרונים יש "מלכי" פלשתים. האם ספרים שנכתבים בתקופה אחת עשויים לשמור על הבחנות ברורות כאלו?!
· העמים שהתורה מדברת עליהם פעמים רבות הם עמי כנען – שבעה עמים שחיו בארץ ישראל. לעומת זאת, מהתיאורים בספרי נ"ר לא נמצא כלל הגרגשי – אחד העמים הללו (מלבד ביריחו), ושאר עמי כנען יורדים מהמפה בפרק ד' של שופטים. לשם מה יטרח סופר, שכתב ספר כשמונה מאות שנה לאחר ההתנחלות, לדווח על אויבים שאיש אינו מכיר ואינו זוכר? מנין לו שמות העמים שישבו בארץ זו? מדוע לא כתב, למשל, שיש מצווה להשמיד את הארמים, המדיינים והמואבים – עמים שאתם כן מוצאים מלחמות חוזרות ונשנות לאורך מאות שנות הממלכה?! לא די בזאת, אלא שספר התורה אוסר להלחם בעמונים ובמואבים, למעט במקרים שהם יוזמי המלחמה.
ואם משום מה החליט הסופר לעשות דמוניזציה לשבעת העמים הכנעניים הקדומים, מדוע הוא מדווח על ידידות אברהם עם בני חת? על חבריו הכנעניים ענר, אשכול וממרא, ועל נישואי יהודה לבת איש כנעני? הלא בזאת הוא מפחית מרמת הדמוניזציה הרצויה?!
· מדיין – אויבים מרים במשך מאות שנים. מדוע מתואר כי משה נשא מדיינית לאשה?!
· שירת בלעם מתארת את עמלק כראשית גויים, ויודעת מלחמה במואב, אדום ובני שת. היא אינה מכירה את הפלשתים, ארם, אשור (כאויב ישראל), מצרים, בבל ופרס. אכן, ו. פ. אולברייט מצא בשירה זו את מפת העולם של תחילת המאה ה-12 לפנה"ס, ראשית תקופת ההתנחלות והכיבוש.
שונות
גם מציאויות אחרות שונות תכלית שינוי בין התורה לבין סיפורי הנביאים.
· גבולות הארץ הכתובים בתורה אינם מתחילים לשקף את הגבולות המציאותיים בתקופות השופטים והממלכה. אין אלו ביטויים לשאיפות אימפריאליסטיות כמוסות, שכן אין אנו רואים כל נסיון לכבוש את הלבנון בתקופת הממלכה, ולהיפך, ידידות שררה בין חירם ובין שלמה. גם הדיבורים בתורה על נהר הפרת כגבול לא התקיימו מעולם, ובשמואל ובמלכים אף אין לכך כל ביטוי, שכן שטח הארץ מוגדר "מדן ועד באר שבע".
· חוות יאיר מוזכרות בתורה כשייכות לו "עד היום הזה", אך בתקופת השופטים כבר נכבשו, כמתואר בדברי הימים (אין אלו חוות יאיר שהיו שייכות לשופט יאיר הגלעדי).
· בתורה רוכבים על גמל, סוס, חמור ואתון, ומפורטים גם מיני בקר וצאן נוספים, ואילו הפרד הנפוץ בנ"ר אינו מוזכר בתורה אפילו פעם אחת.
קרבנות
כמעט חמישית מן התורה מוקדשת להלכות הקרבנות, פירוט רב של סוגיהם ואופן הקרבת המדויק, וציוויים חוזרים ונשנים על עבודת ה' בבית המקדש. הקורא את ספר התורה מוצא שחשיבות מרובה מאוד רואה התורה בהקרבת הקרבנות.
בנביאים ניתן למצוא הדגשות שונות לחלוטין, הבאות במפורש על חשבון חשיבות הקרבנות, ומעמידות את הקרבנות במיקום שונה בסולם העדיפויות הפולחני. הנביאים דורשים מהאדם להיות בתחילה אדם מוסרי ואיש חסד, ורק אז להקריב את קרבנותיו. מוסר הנביאים זועק – מוסר אישי הוא החשוב ביותר, והוא קודם לקרבנות בסולם העדיפויות.
שמואל אומר: "החפץ לה' בעולות וזבחים, כשמוע בקול ה'?"
דוד אומר: "לא תחפוץ זבח ואתנה, עולה לא תרצה, (אלא) זבחי אלקים רוח נשברה..."
הושע: "חסד חפצתי ולא זבח!"
וכך גם ישעיהו בפרק א', ירמיהו ונביאים אחרים.
לו הייתה התורה נכתבת בתקופת הנבואה או אחריה, היעלה על הדעת שלא היו משלבים בה פסוקים ספורים על חשיבותו של המוסר האישי ועל קדימותו לפולחן הקרבנות?!
האמת היא, שבזמן כתיבת התורה טרם היה צורך להדגיש שעבודת ה' העיקרית היא המוסרית והקרבנות הם במדרגה שנייה. רק אחרי מאות שנים, חל תהליך של ירידה רוחנית, עבודת הקרבנות הפכה טכנית במידת מה, ואף אנשים חסרי יראת שמים ובעלי מידות שליליות השתתפו בפולחן הקרבנות. אזי נדרשו הנביאים להוכיח את העם על כך, ולהורות לו את סדר העדיפויות הנכון בעיני הא-ל.
עבירות
התורה מזהירה את העם עשרות פעמים שלא יעבדו ע"ז. למרות זאת אין התורה מכירה אלא את הפסלים והאשרות, ולא את הבעל והעשתורת, האלילים העיקריים שעבדו החוטאים בכל תקופת התנ"ך. השמטה זו מראה שהתורה נכתבה לפני המאורעות הנ"כיים.
אחד החטאים החוזרים ונשנים לאורך תקופת המלוכה הוא חטא הבמות. בבמות היו מקריבים קרבנות לשם ה', אך הדבר אסור ע"פ התורה שדרשה הקרבה בבית המקדש בלבד. והנה, הנביאים עצמם מלאים ביקורת על חטא ההקרבה בבמות, וניתן להבין כי חלק גדול מהביקורת הרוחנית בתקופתם התמקד בנושא זה. לעומת זאת, בתורה עצמה אכן מוזכר שאין להקריב קרבנות, אך ההזכרה היא לאקונית וקצרה ביותר, והיא אינה מאריכה להתריע על חטא זה, כדרך אזהרות התורה כנגד ע"ז, שחוזרות ונשנות עשרות פעמים. סיבת הדבר היא קדימותה של התורה ושל הספרים יהושע, שופטים ושמואל, שגם בהם לא מוזכר חטא זה, לתקופת המלכים והנביאים בה היה חטא הבמות סוגיה מרכזית בשיח הרוחני-נבואי.
חזון
נוכחנו אפוא שהתורה והנביאים עוסקים בהדגשות מוסריות שונות ובחטאים שונים. נפנה לסקור את חזון התורה על עתיד העם והעולם לעומת חזון הנביאים.
מימי ישעיהו ואילך מוצאים מגמה בולטת בנבואות, מגמה שאין למוצאה בתורה בשום צורה. נבואות ישעיהו, תרי עשר, יחזקאל ועוד, נסובות סביב ציר של גאולה אוניברסלית, שלום עולמי, גואל אחד שיגאל את העולם, הכרה של כל העמים בה', בתורתו ובעמו, ועבודת אלוקים עולמית ומאוחדת. עשרות נבואות מתייחסות באריכות לכל אחד מפרטי חזונות אלו.
בתורה אין כל זכר מפורש לדברים אלו. ע"פ התורה שבע"פ ישנה התייחסות בשירת האזינו למאורעות העתיד, אך בגלוי אין כל דיבורים על גואל אחד עולמי – משיח, על שלום בין כל העמים, על ידיעת העולם כולו את ה' ועל שאר נבואות הנביאים הללו.
לו הייתה התורה נכתבת באותה תקופה שבה ניבאו הנביאים הללו או אחריהם, כיצד זה נעדרה ממנה אותה משיחיות לוהטת שבה מוצפים כתבי הנביאים?!
יתירה מכך, אפילו הביטוי בעל הקונוטציה המשיחית "אחרית הימים", משמש בתורה לזמן שונה לחלוטין מאשר בנביאים: בבראשית הכוונה לזמן ההתנחלות (ברכות יעקב), בבמדבר הכוונה למלחמת ישראל במואב (נבואת בלעם), בדברים הכוונה לגלות הראשונה שתבוא על עם ישראל, ולשיבה ארצה לאחריה, ואילו בישעיהו, ירמיהו ויחזקאל הכוונה לקץ הרוע האנושי ולביאת משיח. כך גם בדניאל. מוכח אפוא, שכל ספר מכנה את התקופה שאחריו בשם "אחרית הימים". זו ראיה נוספת לקדמותה של התורה.
שינויים לשוניים
נפנה לבחון שינויים לשוניים ומושגיים בולטים בין התורה לבין הנ"ך, הכתוב אף הוא בעברית תנ"כית.
· בעוד שבתורה כינוי רווח לשנה הוא "ימים", הרי שבנ"ך נדיר למצוא כינוי זה.
· בתורה נמנים המספרים מהאחדות אל המאות (למעלה ממאה פעמים), ואילו בנביאים הסדר מהמאות אל האחדות.
· בתורה כתובה המילה הוא "הִוא", כמאתיים פעמים. נדיר ביותר למצוא את הצורה "היא" (17 פעמים). לעומת זאת בנ"ר תמיד כתוב היא (מלבד פעם אחת ויחידה!).
· בתורה מוזכר תמיד יְרֵחוֹ, ואילו בנ"ר יש רק פעם 1 מופע כזה. בשאר עשרות הפעמים - יריחו.
· בשמואל ומלכים "דוד", ובדברי הימים "דויד" – עדות לאיחור ד"ה למלכים. מעניין שגם בתרי עשר הכתיב הוא דויד, ואכן חז"ל מדווחים כי נערכו ע"י אנשי כנה"ג.
· בתורה ובשופטים מוזכרים בני דודנו בשם ישמעאלים, ואילו בנביאים אחרונים בשם ערבים.
· בתורה מוזכרת חברון בשם "ממרא קרית הארבע היא חברון" וכדומה, ואף ביהושע כן. לעומת זאת משופטים והלאה מוזכרת חברון בלבד בלא שמות לוואי. סביר שבזמן התורה השם קרית ארבע היה נפוץ עדיין ולכן היה צורך לציין שמדובר בחברון. בתקופה המאוחרת יותר כבר נשתכח השם הקדמון.
· בני ישראל מכונים במקרא גם "עברים", וכך עד תקופת דוד. לאחר מכן אינם מכונים כך.
· המילה "שבתון" ככינוי לימי מועד וחגים מופיעה רק בתורה ולא לאחריה.
· שמות החדשים הבבליים מופיעים בכל הספרים שנכתבו לאחר החורבן. פלא על החוקרים המייחסים את התורה והנ"ר לתקופה זו, שלא הבחינו שאין בהם שמות אלו.
· ספרי המקרא המאוחרים מלאים בהשפעות מהשפה הארמית, ה"לינגואה פראנקה" של המזרח התיכון. בספרות המאוחרת ביותר ניתן למצוא גם השפעה פרסית ניכרת. לעומת זאת ספר התורה והספרים שעד מלכים נקיים מארמאיזם ופרסאיזם אלו.
שינוים מושגיים בולטים:
· בתורה אין מלאך בעל אישיות מוגדרת (מלבד מלאכי אברהם ולוט), וההתייחסות אליהם היא כמוציאים לפועל את רצון ה'. אין צורך לומר שאין מלאך בעל שם בתורה. לעומת זאת הנ"ך מלא במלאכים עם פעילויות ואישיויות מוגדרות, ובדניאל אף התפרשו שמות למלאכים.
· אחד משמות האלוקים בתנ"ך הוא צב-אות. שם זה אינו מופיע בכל התורה ואף לא בספרים יהושע ושופטים. זו, אגב, הוכחה מוחצת לקדמותם על פני שמואל ומלכים.
· לעומת זאת, השם א-ל נפוץ הרבה יותר בתורה מאשר בנ"ך.
· ניתן להצביע על שינויים בהכרת עולם החי והשימוש בו בין תקופת המקרא, השופטים והמלוכה. הפרד, למשל, אינו קיים בתורה, אך בתקופת המלוכה הוא שכיח למדי.
· בתקופת שיבת ציון הוחלפו המידות המדבריות למידות ירושלמיות, וע"כ מצוין בדברי הימים (ב ג' ג) "אמות במידה הראשונה" ומתורגם "במידה הקדומה העתיקה". (לאחר החורבן השני הוחלפו שוב המידות למידות ציפוריות).
שמות
הבדלים ניכרים נוספים בין תקופת התורה לתקופת הנביאים ניתן למצוא בשמות התאופוריים (שמות המשלבים כינויים של ה') שבספרים השונים.
ניתן להבחין במנהגים שונים בנתינת השמות על פי התקופות השונות – תקופת האבות, תקופת מצרים, תקופת יציאת מצרים ותקופות מאוחרות יותר בנ"ך.
· בתקופת האבות אין כמעט שימוש בשמות תאופוריים. השמות הם על שם מאורעות, ופעמים רבות בבנין עתיד: יצחק, ישמעאל, יעקב, יוסף. גם השמות התאופוריים הספורים הם תמיד בלוויית השם "א-ל", ותמיד בסוף השם: ישמעאל, ישראל, ימואל, יחלאל, אראלי, מלכיאל, ויחצאל. יוצא מן הכלל הוא השם יהודה, שבו משולב שם הוי"ה.
· בתקופת מצרים השמות הם מצריים בדרך כלל: משה, אהרן, מרים, פנחס, חור, איתמר, אחירע, אסנת ועוד.
· לאחר יציאת מצרים אנו מוצאים עלייה רבה בשמות התאופוריים, וכאן מצטרף לתמונה גם השם "ש-ד-י". השם "א-ל" ממשיך להופיע ולפעמים הוא בא בתחילת השם. בשום מקום אין עדיין שילוב של שם הוי"ה, מלבד יהושע בן נון, שבעצם נולד בשם הושע. שמות מתקופה זו: אלעזר, אליעזר, אלקנה, בצלאל, אליצור, שלומיאל, צורישדי, עמישדי, אליאב, אלישמע, גמליאל, אליסף, דעואל, עמיאל, מיכאל, גאואל, שמואל, אלידד, חניאל, אליצפן, פלטיאל ופדהאל.
· בתקופת הנביאים משתנים הדברים מאוד: אחזיהו, אמציהו, אליהו, עזריהו, חזקיהו, ישעיהו, ירמיהו, יאשיהו, יהונתן, צדקיהו, יהורם, יהואש, אליהועיני, יהוצדק, יהויריב, בניהו, זכריהו, שמריהו, עוזיהו, ועוד עשרות שמות ממין זה!
מעניין להווכח, שהנטייה להשתמש בתחילה בשמות א-ל וש-ד-י ואח"כ גם בשם הוי"ה, תואמת את האמור "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל ש-ד-י ושמי הוי"ה לא נודעתי להם".
הרי לנו הבדלים בולטים בין התקופות השונות. קשה להניח שסופרים מאוחרים היו יודעים לשתול בדיוק שמות המתאימים לתקופות בצורה מסודרת כל כך.
מכל זה מוכח שהתורה קדמה לנביאים הראשונים.
גם נביאים ראשונים עצמם מסודרים כרונולוגית כפי שנוכיח:
קדמות יהושע לשופטים:
· ביהושע (כא מא-מג) "הכל בא" (אופוריה שמזכירה את זו שלאחר ששת הימים), בשופטים כבר בעיות.
· ביהושע המאבק הוא רק נגד הכנענים, בשופטים, מתקופת שמשון והלאה (270 שנה אחרי יהושע) נגד פלישתים, פעמים רבות ושונות. מטרד לאומי.
· ביהושע מפורטות הערים שקיבלו השבטים יהודה, בנימין, שמעון, יששכר וזבולון, אשר, נפתלי ודן, אך לא הערים שקיבלו השבטים מנשה ואפרים (מלבד ספורות ביותר). הסיבה לכך כי רוב ערי אפרים ומנשה נבנו אחרי תקופת יהושע, כי באותה תקופה היה הר שומרון מיוער ולא נושב. (גם בכנען המתוארת באגרות אל עמרנא ובתעודות המצריות מאותה תקופה נמנים ישובים בדרום ובצפון, ואילו במרכז - חלל ריק כמעט). אילו נכתב אח"כ היו מונים ערים אלו.
· נאמר בו על רחב: "ותשב בקרב ישראל עד היום הזה", דבר המצביע על כתיבה בחייה. אילו נכתב מאוחר יותר, לשם מה נכתב ציון כזה?
· שופטים מאזכר בקצרה את קורות יהושע, תוכחתו לעם, מעשי הכיבוש והעמים שנשארו.
· מעשה הגבעונים מוזכר גם בשמואל, המאוחר ליהושע.
· קללת יריחו מוזכרת במלכים.
קדמות שופטים לשמואל ומלכים:
· גלות הארץ היא חורבן שילה (רד"ק).
· סרני פלישתים לעומת נציבים ומלכים.
· סביר ששופטים נכתב לפני שנכתב שמואל, כי אם לא כך, היו כוללים את סיפורו של עלי, שמואל וחורבן שילה בספר שופטים, שהלא תקופת המלוכה, שאול ודוד, מתחילה רק אח"כ.
· בשופטים אין זכר לחלוקת הממלכה ולפילוג השבטי. אם הוא היה נכתב בתקופה מאוחרת על ידי סופר מיהודה, סביר שהיה שותל בו מידע המצביע על נחיתות שאר השבטים, וכן להיפך. שופטים מתאר אידיליה של שבטים החיים בשלום, אנשים עוברים מכאן לשם בבטחון, נישואין בין השבטים ועוד.
· נאמר בו על ירושלים: "וישב היבוסי את בני יהודה בירושלם עד היום הזה". אילו נכתב אחרי כיבוש דוד, מה משמעותו של ציון זה?
· שמואל מאזכר מאורעות המסופרים בשופטים, כגון מות אבימלך בתבץ. הוא גם יודע על גדעון, יפתח ושמשון, ומתאר לעם תקציר תקופת השופטים. א"כ הספר או תוכנו היו ידועים כבר בימיו.
קדמות שמואל למלכים:
· מלכים פותח בסוף חיי דוד, ואילו לא ידע משמואל היה מתחיל מתחילת מלכות דוד. אילו נכתבו הספרים במקביל על ידי עורכים שחילקו את העבודה, סביר שכל חיי דוד עד מותו היו בשמואל, וספר מלכים היה מתחיל בשלמה.
· ספר שמואל יודע על לידת שלמה, אך לא על כך שהוא זה שיהיה המלך אחרי דוד. אילו נכתב לאחר מות דוד, ברור שהיה רמז לזה. אפילו הפסוקים המנבאים לדוד על לידת מלך מזרעו שונים בין שמואל לדברי הימים, שבאחרון כתוב שזה יהיה שלמה ובראשון לא.
· מלכים מאזכר מאורעות המסופרים בשמואל, כגון קללת בית עלי, מעשי יואב.
· שמואל מכנה את הישראלים עברים במאבקם עם הפלשתים. במלכים אין כינוי כזה. אילו נכתב בתקופה מאוחרת מדוע נכנס כינוי זה דווקא לשמואל ולא למלכים?
קדמות מלכים לשיבת ציון:
· אילו לא קדם היה מזכיר את הכרזת כורש, כמו בפתיח של עזרא.
· כתיב שנשתנה בתקופה זו: דוד - בנ"ר, דויד באחרונים ובתרי עשר.
מסקנה: ישנו סדר פנימי בתנ"ך. התורה קדמה לנ"ר, יהושע לשופטים, והוא לשמואל והוא למלכים. כל אחד נכתב בתקופה אחרת, וכל אחד נחתם בסמוך לסוף המסופר בו.
לאחר שאשמע תגובות על הכתוב כאן, נמשיך לדון במשמעות ההנחה שהוכחנו כאן.
