לקראת ה' באייר [בזמנו, או מוקדם,או נדחה] עולה כל פעם הנידון בין שורות החרדים בעלי המושגים הרחבים [המעורים יותר בין החילוניים]: האם יש מה לשמוח – להשתתף בחגיגה?
מה דעת הציבור החרדי על המדינה ויום חג עצמאותה?
הדברים דלהלן, ראויים להכתב ולהקרא רק בתוך החוג החרדי פנימה. כלפי חוץ אנו צריכים להיראות פחות מתבדלים ושונים, ולשם כך איננו זורקים את כל האמת בפרצוף בעיניהם של החילוניים והלאומיים [הדתיים] ששקועים במם טית שלהם...
וסליחה על מנת פתיחות היתר.
למלך אחד נולד בן אחרי שנים רבות מנישואיו. נסיך ויורש עצר. כך קיוו כולם.
הנסיך היה משאת נפשם של כל בני הממלכה, נתיני המלך האהוב שיחד עמו ציפו ללידתו בכליון עיניים. ויום אחד בשנה – כל שנה – היו מוזמנים תושבי עיר הבירה לחגוג עם המלך ובנו הקטן את יום ההודאה. ביום ההולדת.
כשראו את התינוק, הרעיפו עליו בלונים. הוא נהנה וחייך לעבר הבלונים. והשמחה היתה מושלמת.
כשראו אותו ילד קטן, מחו לפניו כף אל כף וזרקו לו מתנות. הוא נהנה וחייך לעבר המתנות. והשמחה היתה מושלמת.
כבר כגל קצת הילד, אבל, איך לומר – הוא לא היה מי יודע מה "ילד פלא".
כולו קבור במשגי ילדות, בטיפשות, ובחוסר בינה גמורה. רופא פסיכיאטר קבע לו דרגת פיגור נכבדה, פלוס אחוזי נכות מתוקצבים...
לאט לאט הצניע המלך את הילד, הנער, מהתושבים. לבל יעשה לו בושות ברבים. את יום ההולדת חגג במסגרת המשפחה המצומצמת. עד שנשכח היום המאושר הזה מחיי הממלכה.
הילד גדל, והיום הוא כבר ילד בן חמישים. ויש כאלו שזוכרים שהוא נולד ואת רבות השמחה והצהלה. והם רוצים לחגוג! את מה?? את היובל...
וכי אינם מבינים ?- שמפגר בן חמישים זה הרי הרבה יותר עצוב ממפגר בן עשר! מה יש לשמוח ולחגוג יום הודאה היום?
בשלמא אלו שחגגו אז, שמחו, הם צדקו. כי לא ידעו את הדיאגנוזה ואת שיהיה עמו לכשיגדל, רק זכרו את שנות הציפיה... אבל אלו שחוגגים היום – סתם משתגעים.
(משל קולע מדברי ר' יענקלה צוקר, לפני כשלוש עשרה שנה).
ואם נעזוב את הבדיחה בצד, ונחשוב קצת בהגיון: אלולא החלטת הכנסת לחגוג את העצמאות, שזוהי חקיקה מחייבת כמובן כל אזרח במדינה [אלא אם כן היא מדינה דמוקרטית, ומותר בה לכל אחד להביע דעה נגדית], על מה השמחה?
אותם המצדדים בעד חגיגה משמיעים כמה "תשובות":
זו המדינה שבה אנו חיים; הצבא שומר עלינו ממלחמות ומהערבים שסביבינו; נכון שהתנגדו למדינה "בהתחלה", אבל ההתנגדות לא הצליחה, בעצם זו המציאות הקיימת, והמדינה היא עובדה, שבתוכה אנחנו חיים; הקמת המדינה היא נס גלוי, ואנו מודים לה' על הנס;
אמנה ברשותכם את ה"פירכות" לכל התשובות הנבובות הללו. [ואקדים גילוי נאות – למרות שנכתבים כאן דברים קשים נגד המדינה, אינני חסיד סטמר, ולא הולך בדרכם. אני והורי וזקני השתתפנו מתחילת הדרך בבחירות, ואיננו מזרם העדה החרדית. פשוט חרדי שורשי מן השורה].
א. איך הציבור החרדי השורשי מתייחס למדינה?
אנחנו חיים בצוותא בחבל ארץ זעיר, דתיים וחרדים כחילוניים יהודים ובני שאר הדתות. יש לנו ממשלה שאנו משתתפים בה על פי בחירות מדי כמה שנים. הנציגים של כל ציבור דואגים לאינטרסים הציבוריים הכלליים וגם לפרטניים של שולחיהם. בקיצור, השלטון הוא "ועד הבית" של האזרחים, הדואג לניהול השותף בנושאים המשותפים. ויש לומר – ועד בית כושל מאוד לדעתינו, ואכן אנו נלחמים בתוך הועד, כפי שבכל בנין משותף נלחמים נגד ועד כושל. ומפני שאנו מיעוט, דעתינו תלויה הרבה בהסכמים עם מיעוטים נוספים (מה שנקרא "קואליציה").
האם יש בשורה ליום הקמת ועד בית? אולי בעל הדירה שמנהל את הועד מרגיש כל כך טוב עם עצמו, שיחגוג, ומצידינו שיאסוף את כל משפחתו ויקבע פורים פרטי לאותו תאריך מדי שנה בשנה. אבל מה זה משמח את כל הדיירים השכנים? ובפרט את אותם אלו שמאוד מאוד לא מרוצים מהתנהלות הועד??
ב. כנכד למשפחה ירושלמית מדורי דורות, שאבות אבותי חיו בארץ ישראל בטרם הגעתם של הציונים הוזי המדינה, והיינו נשארים כאן אנו ובנינו ובני בנינו גם תחת שלטון מצרי – טורקי – מנדטורי – ירדני וכל אחד אחר.
מי שרק קרא פעם את ספרו של ד"ר אליעזר הלוי ממסעותיו עם ר' משה מונטיפיורי בארץ ישראל, רואה מי היו החלוצים, בוני הישוב ומיסדיו, שלא היו סתם מקבלי חלוקה כפי שמשמיצים אתם בלעג חוגי הציונים, וכי היו חוות חקלאיות בידי אבותינו החרדים, ושהוא ניסה להביא עוד ועוד חלקות קרקע למטרות פרנסה של החרדים. הכל תחת שלטון מצרי! וזה משנת תקצ"ט!
גם מלאך מהמחנה ה"רע" ענה אמן, מר קדיש לוז המפורסם מתפקידו כיו"ר הכנסת, בספרו "אבני דרך". ויש עוד עדויות רבות לכך.
לא חסרה לנו מדינה. ומפני מה נשמח שהיא הגיעה לכאן – אחרינו?? [וזה עד בלי לגעת במה שהם השתלטו על הצינורות שלנו, ושדדו מאיתנו את המעט שכן היה לנו קודם...].
ג. אצטט מה שכבר כתבתי פעם בפורום סגור:
אני יכול לספר לכם כמה הרבנים והדתיים האמיתיים רצו שלום עם הערבים אבל הם מיעוט. אין להם השפעה.
סיפרתי בקצרה על יוזמת רבי יוסף חיים זוננפלד לשלום, ועל השגריר שלו ד"ר דיהאן שנפגש עם מלך ירדן לדון בהצעה זו, ועל הסוף המר שקיבל בעד היוזמה.
בקיצור, הרעיון הזה כבר היה פעם, אנחנו היהודים החרדים היינו כאן לפני הציונים, והיינו תחת שלטון ערבי וחיינו בשלום. אבל דברים השתנו. התברר שלרבנים אין השפעה על השלטון. הדת היהודית בעד שלום אבל הדת לא בשלטון. משא ומתן עושים עם מי שנמצא בשלטון
זו טעות גמורה לחשוב שהמדינה מגינה מפני הפרעות.
מי מגן מטילים? פיקוד העורף?? מה עזר לנו במלחמת המפרץ? צה"ל?? מי שמר על קרית שמונה מטילי חיזבולה ועל שדרות מטילי החמאס?
ההיפך הגמור הוא הנכון! כמה יהודים נהרגו בגלל הקמת המדינה, שלא היו נהרגים בלעדיה! בכל 'מלחמות ישראל', כמה חיילים, כמה אזרחים, שהכרזה העצמאות הביאה למלחמות, והכיבוש הציוני לאינתיפאדות ולפיגועים. אילו היינו ממשיכים לגור כאן תחת שלטון זר, כל זה לא היה קורה!
היו ניסים גדולים במלחמות של עשרים שנות המדינה הראשונות. איננו יודעים חשבונות שמים בזכות מי, וכמה ניסים היו קורים לולא המדינה הזו.
לדידינו ארץ ישראל ניקנית ביסורים. לדידם – ניקנית באיסורים. כמה איסורי תורה ציבוריים שעליהם נאמר בתורה בפירוש ולא תקיא הארץ אתכם.
אז עמהם נחגוג?? עם אלו שבעצמם ובעטיים אנו סובלים כאן בארץ ממלחמות ומפיגועים?
ד. ההסתכלות של יהודי התורה, שחיים על המסורת, וחיים את ההסטוריה, היא בפרספקטיבה של ששת אלפי שנה. שישים שנה לא משחקות הרבה כמובן. משום כך אנו בעלי זכרון וטרם שכחנו על איזה בסיס הגיעו לכאן הציונים הוזי המדינה ואלו שהעבירו את העולים החדשים מפליטי השואה ומיתומיה, ומאוחר קצת יותר - מהתימנים ועדות המזרח על דתם ודעת קונם כדי להגיע לשלטון ישראלי צברי חילוני מבוסס, בלי דת ובשביל להמעיט בכח החרדים בשלטון.
מי שרוצה לשקול ברצינות את חגיגותיו לעצמאות השלטון הציוני בארץ ישראל, שיקרא בבקשה את ספרו של בן הכט - "כחש" על נושא משפט קסטנר, ובחלקו השני על פרשת יואל ברנד. הוא מביא בדייקנות את דברי חיים וייצמן, משה שרת, יצחק גרינבוים, דוד בן גוריון, ועוד, בדבר מדיניות עליה לארץ ישראל.
וזה רק קצה קרחון. על קצה המזלג.
וכדאי לקרוא גם את "שרופי הכבשנים מאשימים" מהסופר החרדי ר' משה שינפלד ז"ל.
והם הקימו מדינה – על הדם שלנו! ואנחנו נחגוג איתם?? את מה בדיוק???? אם קראתם את הספרים הנ"ל, ובכל זאת אתם משוכנעים שמן הראוי לנהוג היום איפוק מרגשות כאלו, ולהצטרף להמון השיטחי החוגג. שיהיה לכם "חג שמח"...
ה. כשבאים להודות לה' על הנס, הוא צריך להיות בהלל נקי לכבודו יתברך... אתם תודו לי שהחג הישראלי הזה ריק מתוכן, ומלא לכלוך, וההלל של הדת"ל רק נותן נופך בלתי מורגש בחלל שכאילו כל הזרמים שותפים לשמחה הלאומית. בקיצור, החג הזה לא מתאים לנו בכלל.
ולא זו בלבד. מתי ואיך נקבעו חנוכה ופורים על הניסים? חנוכ"ה הוא ראשי תיבות של היום בו נגמרה המלחמה, נכון? ופורים גם הוא מפורש במגילה 'ונוח מאויביהם ביום ארבעה עשר'.
ומה היה בדיוק בה' באייר? נגמרה איזו שהיא מלחמה? ראו איזה שהוא נס? רק הכריז בן גוריון באומץ חילוני מוצהר על הקמת מדינה נגד כל העולם, מתוך סיכון עצום לכל הישוב, ומיד פרצו פרעות ומלחמות. מלחמת תש"ח היתה אחרי הכרזת המדינה, ולא לפניה. אז לפי כללי החגים שלנו מה יש בתאריך הזה???
ו. אנחנו מבינים היום יותר מאז, כמה שאנחנו בצרות. הדם של החיילים שנשפך כמים בשביל להציל את המדינה מידי הערבים הפורעים, היה שוה את הקרקעות שהם כבשו, רק לשנים ספורות. הם במותם ציוו לנו את החיים ואת השלום ואת המדינה, והמדינה בזה להם [מתוך הכרח כלל עולמי, שלא היה במחיצתם של מנהיגי המדינה בשעתו מנהיג חכם שיצפה זאת מראש] ומעבירה שטחים שנכבשו בדם הקדוש הזה, בחזרה לערבים. ונותנת להם נשק.
היום דנים על גבולות שישים ושבע. מחר ידונו עמהם על גבולות ארבעים ושמונה. ומחרתיים ידרשו המחבלים שנחזור לגבולות ארבעים ושבע...
אז מה בדיוק יש לנו מה' באייר? משהו אמיתי כאן? ניצחי?
אז אנו החרדים הפנמנו מראש, שאנחנו בגבולות ארבעים ושבע... בשבילנו עזה קדושה בדיוק כמו תל אביב! אז מה אם זה בשלטון חמאס וזה בשלטון נתניהו??? אם אין לנו סיבה למסיבה בעזה, אז גם בתל אביב לא. הגאולה עוד לא התחילה מבחינתינו.
יותר קל להכנס לראשם של מפוני גוש קטיף שהתפכחו ממשיחיות הממלכתיות של המדינה, אחרי שזו כה הרעה להם, וניפצה את חלומם אל הסלע. מלהבין את ראשם של אותם השייכים לכאורה לחוג החרדי והחלו רק בשנים האחרונות לפזול לעבר החגאות, ולהרגיש קשר כלשהו למנגנון המדינה ולחגו החילוני הזה.
אגב: הגרי"ש כהנמן מפוניבז' נדרש בשנת תשכ"ג למה הוא לא אומר הלל ביום העצמאות?
וענה:
אני לא צריך לחגוג יותר מבן גוריון. ביררתי, ואפילו בן גוריון לא אומר הלל....
