גבולות חופש פרשנות טקסט

אין לך טקסט שאי אפשר לפרשו בכמה פנים אם מעט ואם שבעים. יש והכותב עצמו מתכוון לכמה פנים אך בדרך כלל מוגבלות כושר הביטוי ויצירתיות כושר הפרשנות יגרמו לדברים שבכתב ושבעל פה להתפוצץ כסלע ביד הפטיש.

כאשר באים לפרש טקסט לירי ספרותי, קל יותר לקבל את הגישה המרחיבה ולהתעלם כמעט כליל מכוונת המשורר, תרתי משמע. אין מניעה לאמץ כל צורת קריאה ופרשנות המספקת הנאה ו/או תובנה חברתית מוסרית.

פרשנות טקסט פילוסופי אידאולוגי צריכה, לכאורה להתאמץ להיות צמודה יותר לכוונת הכותב או האומר. השאלה היא לא האם "מותר" לפרש את הטקסט בכל פירוש שעולה על הדעת אלא מהי מטרת הפרשנות.

ברור לגמרי כי כאשר עוסקים בחקירת משנתו של הוגה מסוים, אין טעם להרחיק לכת בפרשנות חופשית. פרשנים יצירתיים יוכלו לפרש את "מיין קאמפף" כמניפסט הגורס שהיהודים הם הקבוצה היחידה בעלת זכות קיום ואת "הקפיטל" כקורא להנהגת קפיטליזם חזירי כדרך היחידה לניהול כלכלה צודקת. כדי לנתח את משנתו של כל הוגה מטעמי מחקר, על החוקר לעשות כל מאמץ לנחש את כוונתם המקורית של הדברים. פרשנות חופשית לא תשקף נאמנה את משנתו של נשוא המחקר.

כאשר הניתוח הוא לצורך הבנת הדברים, בחינת ללמוד וללמד, אזי כל כמה שמייחסים לאומר חשיבות וסמכות מעבר לדברים עצמם, גבולות חופש הפרשנות מצומצמים למדי.

אין בדברים משום סתירה ל"קבל את האמת ממי שאמרה", או בלשון החביבה על חברי הפורום, "אד הומינם". אם הדיון הוא למה התכוון המשורר וודאי שיש משמעות למה הוא באמת התכוון. מותר גם להתייחס יותר ברצינות לדברים שיצאו מפי מי שאתמחי גברא ואיתמחי קמיע. כמובן, שאין להסיק מכך כי גברא שאתמחי כל דבריו לעולם אמת וצדק, אך בהחלט ראוי להתבונן בהם ולנסות להבין את משמעותם גם אם על פניו הדברים נראים תמוהים.

לעתים הכותב עצמו עמעם במכוון את דבריו מטעמים שונים. במקרה זה מלאכת הפרשנות קשה הרבה יותר, אך אי אתה בן חורין ליבטל ממנה, אם חשוב לך לדעת מה הייתה כוונתו.

כדי לעמוד על אמיתתן של דברים לא די לדעת מה נאמר, אלא יש לחקור מדוע נאמר ועל איזה רקע. אי הבנת ההקשר הרחב עלולה להביא לידי מסקנות מוטעות בעיקר אם דנים בהיקשים והשלכות נוספות של הדברים.

איך עלינו לנהוג בפרשנות המקרא? כאשר אנו מייחסים למקרא סמכות כה חשובה ומחייבת, מצטמצמים מאליהם גבולות הפרשנות. הוא הדין כאשר אנו חוקרים מה הייתה השקפת המקרא ומה הן התובנות התיאולוגיות אותן רצה/ו המחבר/ים להנחיל.

 המקרא פותח בסיפור הבריאה. נניח כי כולו אלגוריה כיוון שהוא עוסק בדברים ברומו של עולם. כנ"ל סיפור אדם חוה והנחש. אחר כך המחבר עובר לפירוט סדר דורות  חסר משמעות תיאולוגית.  בסיפור המבול יש  אמירה מוסרית נגד שחיתות. הפירוט המדוקדק של מידות התיבה ומספר ימי הגשם מצריך עיון. ברית הקשת מעוררת שאלות על רמת ידיעת חוקי הטבע הבסיסיים של הכותב. בסיפור בני נח אנו רואים מטרה לעצב את אופי העמים וסגנונם.  

אני רואה שהתחלתי לסטות מהנושא. אני רוצה לשאול מה הן הגבולות לפרשנות חופשית רדיקלית לטקסט. אין ספק כי מי שהיה קורא את הטקסט קריאה חופשית נטולת הנחות מוקדמות הוא היה מגיע למסקנות מאד ברורות. הכותב/ים היה בור גמור בכל הנוגע למדע והיסטוריה. מבחינה תיאולוגית המקרא מייצג אל מוגשם ואמונה בנסים ונפלאות.

הצורך של חלק מהמאמינים בהרחבה קיצונית מאד של הפרשנות ברור. קטעים שונים שאינם מסתדרים עם הידע המדעי, ההיסטורי והחשיבה הפילוסופית. האם ראוי וסביר להתעלם כמעט לחלוטין הן מההיבט הטקסטואלי, והן מההקשר ההיסטורי ולפרש את כל הטקסטים בכפוף למידע, לחשיבה ולנורמות שלנו? האם אין בכך משום רמיה עצמית.

הוא הדין לגבי חז"ל. אני לא מדבר על אגדות רבה בר בר חנא. אופיין וניסוחן אומר דרשני. אני מתכון לכל הרוח הנושבת בחז"ל. אמנם יש לא מעט מאמרים הנעימים לאוזן העצכחית, אך אי אפשר להתעלם מכל אותם מאמרים "קבליים" מובהקים אשר עורכי התלמוד לא רק שלא צנזרו אלא אף שתלום בכל מקום ללא הסתייגות.

בגישה המרחיבה הזאת ניתן הרי לאמץ גם את הזוהר ואת הקבלה. אלא מאי, אנו חשים, כנראה בצדק, כי נעשה שקר בנפשנו ולא זו הייתה כוונת הכותבים. וכי אין זה כך בפרשנות המקרא וחז"ל. האם מסתבר כי כל הניסים המופיעים סביב יציאת מצריים הם רק בכאילו? איזה סיבה הייתה לכותב המקרא לציין את פרשת השלו לדוגמא, אם מדובר באירוע טבעי? והאם כל הניסים המוזכרים בנביאים הם אכן לא כפשוטם. אני מנסה להיכנס לראש של הכותב/ים ולא מצליח להתחבר לרעיון.

אינני רוצה לדון כאן בהשוואה בין ניתוח טקסטים מאוחרים לניתוח המקרא. לא זו מטרת האשכול. אני גם מניח שככל שאנו קרובים כרונולוגית למועד כתיבת הטקסט אנו מרגישים  פחות משוחררים למתוח את חבל הפרשנות. אך האם המרחק הרב ממועד כתיבת המקרא ומחז"ל מאפשר הפקרות פרשנית מוחלטת ללא שום היצמדות לפשוטו של מקרא, ללא ניסיון להבין את מניעי הכותב וללא ניתוח פשוט לאור התקופה?

אני משתמש שוב בטיעון חזק המצוטט בשם החזון איש. כאשר ברצונך "לדייק" משהו מתוך טקסט, בעברית מדוברת לפרשן, עליך לומר איך הכותב היה יכול למנוע את פרשנותך המחודשת. זאת אומרת אם אתה מגדיר את גבולות הפרשנות כך שביטויים מסוימים או תיאורים מסוימים יתפרשו כפשוטן, אתה יכול לומר כי במקרה פלוני יש חריגה ולכן ניתן להרחיב את הפרשנות. אם גם במקרה שהכותב היה נחוש לא להשאיר מקום לפרשנות, עדיין מפרשנים, לא שבקת חיי לכל בריה.

במילים פשוטות, בהנחה שכותב המקרא דגל בהגשמה והאמין שבכוח נביאים לחולל נסים, האם הייתה לו בכלל דרך להעביר זאת, או שמא בכל מקרה מתנגדי ההגשמה והעל טבעיות, יפרשו את כל הביטויים כאלגוריה?

  תוקן לבקשת הכותב.

ההוה, לא הבנתי את דבריך, הם נראים תומכים ומבהירים למה אני טוען שהטקסט מכתיב ש"יום ראשון" - הוא לא יום שלנו.

כמו כן לא נראה לי שחשבו אי פעם שקיימת מציאות אור ללא מקור. אלא שהכתוב מבאר:

לראשונה יצר האל - את מציאות האור. גוף/גופים מאירים בחלל הקוסמוס - שמהם היה כל כדור הארץ מואר.
והבדיל בין האור לחושך. על ידי צמצום גוף/גופי המאור הראשוני. וממילא נמצא כדור הארץ בחלקו מואר=יום ובחלקו חושך=לילה.
(ולשיטתך זה מסביר למה החיים התפתחו בחלק מצומצם של כדור הארץ - שהרי נדרש אור לשם התפתחות)

וביום הרביעי נוצרו מאורות חדשים עבור הכדור שלנו. שבמהלכם ובמהלך כדור הארץ - אנו מוצאים זמן של יום=אור וזמן של חושך=לילה.

_________________

מי שייקרא את מאמרו של מיכי על ההרמוניטיקה של טקסטים קאנוניים, תהיה לו בהירות בנושא הרבה יותר גדולה מזו שמתגלה באשכול זו

מוציגן,

אל תמנע טוב מאתנו וצטט נא את הדברים המלאים.

אלי ופרזנט,

התייחסתי בדברי בקיצור לנושא. בגישה המרחיבה הזאת ניתן הרי לאמץ גם את הזוהר ואת הקבלה. אלא מאי, אנו חשים, כנראה בצדק, כי נעשה שקר בנפשנו ולא זו הייתה כוונת הכותבים.

צדקה תשובת פרזנט כי בעצם אין לכך שום משמעות כיוון שגם העצכח הקיצוני ביותר יכול לחתום על כל מילה בקבלה אם יפרשנה אנלוגית בדיוק כפי שהוא עושה בפרשנות המקרא. הוא בעצם גם יכול לחתום על כך שהעצכחיות היא סכיזופרניה, בתנאי שהפרשנות האנלוגית לסכיזופרניה היא "חשיבה פילוסופית מעמיקה".

כפי שציינתי באשכול סמוך ("דת השכונה") למיטב ידיעתי גם אין בזוהר ובקבלה שום דעה או ביטוי חריג בנוף המסורת היהודית. אדרבה. פשטות המקראות ובוודאי פשטות רוב דברי חז"ל והמדרשים הם בסיס איתן לשפת הזוהר. בהשפעת פילוסופים גויים החליטו כמה מהגאונים ומהראשונים "לטהר" את התנ"ך וחז"ל. ולכן?

אבל, כדי שגם אני לא אחטא בחטא הטיעון "הפוליטי" אני כבר אומר כי אין הזוהר משוש חיי ואם אני חייב לקבל דת כלשהי ברור לגמרי שדת הגויים שטוהרה על ידי הוגים יהודיים עדיפה בהרבה. אם כי ברמה הפרקטית דת הזוהר הרבה יותר רומנטית ואפילו ידידותית מדת דקדוק הדין.

האשכול לא עוסק "בסתירה" ובסטנדרט הפרשנות הכפול. כפי שכתבתי אינני רוצה לדון כאן בהשוואה בין ניתוח טקסטים מאוחרים לניתוח המקרא. לא זו מטרת האשכול. אני גם מניח שככל שאנו קרובים כרונולוגית למועד כתיבת הטקסט אנו מרגישים פחות משוחררים למתוח את חבל הפרשנות.

הדיון כאן הוא כאמור בכותרת האשכול. "גבולות חופש פרשנות טקסט". הטיעון הוא האם אין גבול שברגע שעוברים אותו הטקסט מופקע לגמרי ובעצם ההסתמכות עליו נועדה רק לתת כסוי סמכותי לתאוריה עצמאית לחלוטין ו/או תחושה מדומה של היצמדות למערכת, שיש למפרשן קושי פסיכולוגי להתנתק ממנה.

לעקרונות פרשנות של טקסטים מחוקקים (חוק, הלכה) – ראה פס"ד קבוץ חצור (ע"א 165/82, קיבוץ חצור) בדבריו היסודיים של השופט ברק. תמצית דבריו שאם הדיבר ניתן לפירוש בכמה משמעויות, פחות חשוב מה התכוין הכותב ויותר חשוב איך אנו חושבים לתת כוון לדבריו לאור הערכים שהשתנו, ובלבד שהפירוש יוכל להכנס בלשון, גם אם סביר שאין זו הכוונה המקורית.

לגבי פירוש טקסט מחשבתי – ראה מו"נ ב/כה

זה היה סתם תיקון. אבל לגבי שאר הדברים אני מסכים

_________________

ייתכן כתב:   אני משתמש שוב בטיעון חזק המצוטט בשם החזון איש. כאשר ברצונך "לדייק" משהו מתוך טקסט, בעברית מדוברת לפרשן, עליך לומר איך הכותב היה יכול למנוע את פרשנותך המחודשת.

מעניין. לא הכרתי את החזון אי"ש הזה. הוא מן הסתם לא שמע בחיים על פופר -- אבל הדמיון לקריטריון ההפרכה בולט. אבל כפי שכבר צויין פה כבר פעם בפורום, גם הקריטריון הרמב"מי לבחינת טוען לנבואה הוא דומה מאד. 

_________________

ולגבי הנושא הדתי:


מה שאני מציע הוא להתייחס למקורותינו כבדיון. זה יאפשר לנו לפרש את המקורות איך שבא לנו מבלי לחטוא בחוסר יושר אינטלקטואלי --- פשוט הפרשנות המחודשת תהיה עוד בדיון. 

ודוק: בדיון איננו שקר.

אגב --- אילוסטראציה נאה לדבריי שכך באמת מתייחסים לזה -- גם אם לא מודים בכך -- היא הנוהג אצלנו לומר "דברי תורה"/ווארטים:

הרי אדם שבאמת מאמין ברצינות בתוכן של טקסט כלשהו -- למשל טקסט רפואי --- לא "ידרוש" עליו: כי "דרשה" כזאת יכולה להביא לנזק ממשי. תחת זאת, הוא יבחן מאה ואחת פעמים שמה שהוא מבין זו באמת כוונת הטקסט. 


איפה מתחילים כל הדיבורים על "מות המחבר"/דקונסטרוקציה/.. וכדומה? לגבי טקסטים שתוכנם לא כזה משנה מבחינה אינפורמאטיבית -- רק מבחינות פסיכולוגיות, סוציאולוגיות (למשל -- גיבוש חברתי), אסתטיות וכדומה. 


אצלנו בכל אירוע ממציאים "קשר" שקיים בין האירוע לפרשת השבוע למצב הבורסה לפוליטיקה עכשוית לסוגיה בב"ק לתמונה של דוריאן גריי [אם זה בחוגים ליבראליים] לשם התינוק.

 
מי שמוצאים "קשר" כזה, לא חוששים מטעות אלא אומרים חופשי כל מחשבה שעולה להם בראש -- וזאת כדי "להגדיל תורה ולהאדירה". 


זה מעיד על היחס שקיים בפועל [גם אם לא במוצהר] כלפי דברי תורה וחידושי תורה וכו'

[אגב -- גילוי נאות: אני אמרתי דבר תורה רק פעם אחת בחיים שלי: בבר מצווה, ומאז, כמה שלא ביקשו ממני לא יכולתי להביא את עצמי לעשות זאת -- כי דרשות נתקעות אצלי כמו עצם בגרון (גם בבר מצווה שלי, אגב, הרגשתי רע עם עצמי) -- אולי דווקא משום שאני במודע מבין שזה אך בדיון ואינני טוב בתור שחקן...]

"-- אולי דווקא משום שאני במודע מבין שזה אך בדיון ואינני טוב בתור שחקן...] "


לא הבנתי.

האם אתה טוען שכולנו(חוץ ממך) חיים בסרט אבל איננו מודעים לכך ?


ובאשר לכותרת האשכול :

הרי אנחנו כותבים כאן טקסטים .
האם מישהו כאן היה מעוניין שאנשים יפרשנו אותנו כרצונם?
ולחילופין ,בתור קוראים,האם מישהו היה מעוניין לקרוא כאן טקסט מבלי להבין עד הסוף מה בעצם התכוון הכותב?

הרי אין טעם לשום דו שיח אמיתי עם טקסט ללא ידיעה מהי כוונת הכותב.
ו
לכן תמוה מאד בעיני שאנשים לא שואלים משוררים או סופרים החיים עדיין בקרבנו::מה התכוונתם כשאמרתם  כך וכך...(ואין זה סותר לעובדה שכל קורא יכל לפרשן כרצונו אבל מתוך מודעות שזו לא היתה הכוונה המקורית.)

לגבי התורה
מהרגע שנקבע  שהתורה היא בעצם חז"ל  הרי חז"ל קבעו ששבעים פנים לתורה בתנאי שהם יקבעו מהם שבעים הפנים .
בכך הם סתמו את הגולל על פרשנות חפשית.