הסיפור מנסה להיות כמה דברים בבת אחת, פסיכולוגיה, סוציולוגיה, וחקר התלמוד. ולכותב מסתמא עדיין אין ניסיון בכתיבה, ולכן יצא "ברווז". (למי שלא מכיר: ברווז יכול גם ללכת, גם לעוף, וגם לשחות. אבל רק קצת מכל דבר. הנמשל המקורי הוא רופא משפחה בניגוד לרופאים שמומחים באיברים מסויימים בלבד).
[אגב, יש בסיפור דבר שעורר את רוגזם של מקצת הניקים כאן: כתוב בסיפור שהמכון לתצלומי כתבי יד הוא הישיבה המעורבת היחידה בעולם, כי המחבר אינו חושב את "הישיבות החילוניות" לישיבות, למרות שלומדים בהן גמרא...]
בעיניי, הדבר המוזר בסיפור הוא שהכותב לא הבין את הדילמות העקרוניות במחקר התלמוד, למרות שהוא מביא הרבה חומר.
הבעיות הבסיסיות שאני רואה:
א) יש אנשים שאינם יודעים לחשוב בעצמם, אלא שהם מחקים אחרים. בישיבות אין להם בעייה, כי בישיבות מלמדים טכניקת לימוד, וטכניקה אפשר ללמוד גם כך, אבל כשהם מגיעים לדברים שלא לימדו אותם איך לחשוב בהם, הם אינם ניגשים בעצמם לנושא אלא שומעים מאחרים. ולכן אינם מבינים בעצמם את הבעיות ואינם מוצאים את היחס האמיתי ביניהן, והכותב הוא כזה, כמו שנראה בהמשך.
הדבר החשוב ביותר שנמצא בהקדמת תוספתא כפשוטה, ובעל הסיפור לא הבין אותו, הוא שכל השיטות (כגון הפרדת מקורות) הן כלי מלאכה, וצריך לדעת מתי להשתמש בהם, והדיוט שאינו בקי עלול לקלקל יותר בכלי מלאכה מאשר בלעדיהם).
זה נכון לגבי כל מה שקראתי עליו במדעי היהדות, (כלומר כמה מאמרים), וכנראה נכון לגבי כמעט כל דבר בעולם: שיטת מחשבה היא טכניקה שיכולה לעזור מאוד, אם היא מופעלת במקום המתאים. אבל טעות היא ליטול שיטה אחת ולחשוב שהיא יכולה להסביר הכל. (כמו שניסה גיבור הסיפור ללמוד ספרות גאונים כדי לפתור את בעיותיו)
ב) בישיבות לומדים בשיטת לימוד מסויימת, שנועדה לייצר חידושים,ומתעלמים גם מהחלקים בגמרא שאי אפשר ללמוד אותם בשיטה הזו. כמו שיודע כל מי שלמד כתובות בעיון, לדוגמא, ולמד לסירוגין דף כן דף לא. איש אינו חושב שהדפים ההם אינם תורה, אלא שאינם "ישיביש". גם רוב תורת האחרונים שלפני שיטת בריסק כלולה בזה, ולומדים מהם רק "קטעים נבחרים". איש אינו אומר שאינם נכונים, או שהחשבונות שלהם מוטעים, אלא שאינם מעניינים אותנו.
כל מחקר התלמוד אינו "ישיביש", ממילא אין לומדים אותו. אם טוב הוא ואם רע.
ג) בעייה אחרת היא כנראה מין שמרנות. לדוגמא: רש"י בסנהדרין פב ב אומר על הפסוק "ומלך אלקום עמו": ונראה בעיני שהתיבה הזאת לשון ערבי שכל פתיחת תיבותיהן אל.
איש אינו מתעניין היום מה פירוש המילה בערבית, למרות שרש"י אומר שהיא מילה ערבית, וברור שאם היה מוצא ערבי או מילון היה כותב את פירושה. אם תבוא ותאמר שפירוש המילה הוא "עַם", לא יחשבו את זה לדברי תורה, אף על פי שרש"י לא חשב כך.
למה? בגלל שזה "מידע מבחוץ"? בגלל שזו שיטה שאינה מקובלת היום, ולא יועיל מה שהראשונים (והתנאים והאמוראים בכמה מקומות) החזיקו בה? איני יודע, אבל זה המצב.
יש להבדיל בינה לבין שמרנות הלכתית, שהיא דבר מקובל מדורי דורות, אבל נוגעת רק לפסיקת הלכה למעשה, ולא ללימוד סתם.
ד) הבעייה היסודית היא מה שהוגדר היטב במאמר של ר' אליהו סולובייצ'יק בקובץ בית הועד, והיה עדיף שהכותב יקרא אותו. (בפרט שהסיפור בנוי עליו, ולפיכך שם גיבור הסיפור "ברוך זמיר". אגב, מעולם לא פגשתי סיפור שמסופר מפי אדם אמיתי שעדיין חי, ואני מקווה שהכותב ביקש רשות להלביש את הסיפור עליו, ועדין זה מוזר...)
יש קבוצה די גדולה, שסוברת שאנו איננו יכולים להבין באמת את דברי הראשונים, אלא רק ללמוד כדי לקיים את המצוה. לפיכך הם לא יכירו בשום שיטה שנועדה להגיע למה שבאמת חשבו הראשונים. הם יכירו בקושיה רק כדי להגיע לתירוצים, אבל לא יקבלו שאפשר שהיא באמת קשה,
לפיכך, לא רק שאינם מתעניינים במחקר התלמוד, הם עויינים אותו, בגלל זה, בגלל שהוא מתייחס לאמוראים, (ואין צריך לומר לראשונים), בתור בני אדם שאנו יכולים להגיע למה שהם חשבו.
מחקר התלמוד סובר שאני יכולים להגיע בעצמנו לאמת, ולהבין מה חשבו חכמינו. בעיניהם זו כפירה.
(שאר הציבור מכיר בגדולתם של החכמים שבדורות לפנינו, "אם מישהו טעה מסתבר שזה אני".
כשיש קבוצה קיצונית וקבוצה ממוצעת, והקיצונית מטיפה לשיטתהבגלוי, והממוצעת בשתיקה, השיטה הקיצונית משתלטת, כמו שכתבו בפורום כבר בראשיתו המוני פעמים.),
אבל יש בני אדם שאינם יכולים לדחות את מה שברור לשכלם, והם מקבלים את שיטות המחקר כי אינם יכולים לדחות את מה שהם בטוחים שהוא אמת, וזה הדבר המפריע ביותר בסיפור, שהכותב לא חשב על השאלה הזו, מה האמת בפירוש הגמרא.
 |
|
|
