"כדי להבין הדבר כראוי, נתבונן נא בדרך התפתחות החוק 'עין תחת עין', אשר בו השתמשתי במאמרי לביאור מהותה של תורת־הלב. החוק הזה נמצא אצל כל העמים הקדמונים – אצל ההודיים, המצריים, היוָנים, הרומאים וכו' – ומקורו עמוק בתכוּנת נפש האדם הקדמוני, שרגש הנקמה היה בוער כאש בקרבו ואי אפשר היה לכבותו אלא בדם. והנה מוצאים אנו בישׂראל, שהחוק המפורש הזה מתפרש אח"כ בתושבע"פ באופן מתנגד לפשוטו, כאִלו היה כתוב: ממון תחת עין. איך נעשׂה הדבר? במאמרי אמרתי שסבּת השנוי היא מה 'שהלב בדרך התפתחותו הגיע להכרה ברורה, כי עין תחת עין היא אכזריוּת בלתי נאותה לאומה בת תרבות', ומזה הבנת, כמדומה לי, שאני מיחס בזה לחכמינו הקדמונים תקון הדת בכוָנה, כאלו בזמן מן הזמנים נכנסו סנהדרין לישיבה והחליטו לבטל דין תורה ולתת לו פנים חדשות, מפני שמצאו בו מגרעת על פי תורת־הלב. אבל באמת אין הדבר כן. תקוּנים (או 'תקנוֹת') בכוָנה עשׂוּ קדמונינו בדרך אחרת לגמרי (כמו 'פרוזבול') ורק כשתנאי־החיים החיצוניים הכריחום לזה, לתועלת הדת עצמה. אבל פה לא תקון מלאכותי יש לפנינו, כי אם פרי ההתפתחות הטבעית. בשום זמן לא חשבו חכמינו, שבקביעת הלכה זו הם משנים במצות התורה אפילו קוצו של יו"ד, אלא שבאמת ובתמים האמינו, שכך היא כוָנת הכתוב, ומוכרחים היו להאמין כן, מפני שהכרת־הלב אשר שלטה בזמנם לא יכלה עוד בשום אופן לתת מקום למחשבת פּגוּל, שהתורה האלהית שואפת נקם ודם במדה כזו. התפתחות ההכרה הזאת הלכה לאט לאט, ביחד עם התפתחות החיים בכלל. מתחלה היה החוק הישן בתקפו, אלא שלעתים נמצאו אנשים בני תרבות, שרגש הנקמה לא היה חזק בלבם כל כך, והם נרצו לתחנוני מי שחבל בהם, לקחת כופר תחת מומם. ועל ידי זה הוכרחו השופטים להתבונן בדבר, אם יש רשות על פי התורה לעשׂות כן, ומצאו מקרא מפורש: 'לא תקחו כופר לנפש רוצח', שמזה דנו בצדק: 'לנפש רוצח אי אתה לוקח כופר, אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים' (ב"ק פ"ג:). וכה הומתק הדין, והיתה רשות בידי הנחבּל לדרוֹש אבר או לקחת כופר, הכל לפי רגשות לבו: 'אי בעי עינו ניתיב ואי בעי דמי עינו ניתיב' (שם). כך היה הדין גם אצל הרומאים וכך מציע יוסף הכהן דין תורתנו: 'העושׂה מום בחברו כאשר עשׂה כן יעשׂה לו ואת האבר אשר השחית ישחיתו גם בו, אלא אם כן נרצה הנחבּל לקחת כופר תחתיו. כי התורה מסרה לו, לנחבּל, לשפוֹט בעצמו על ערך המום, והתירה לו להעריכו בממון, אם לא יחפוץ בעונש יותר אכזרי' (קדמוניות ד', ח', ל"ה). אנו רואים איפוא מזה, כי עוד בימי החורבן היו מפרשים את הכתוב כפשוטו, אבל רק בתור רשות. ואולם אין ספק, כי במעשה כבר לפני זה גבר הכופר על העונש הגופני, בהיותו יותר מתאים למצב התרבות בימי הבית השני, ואם היה לפעמים אדם שרצה דוקא לקיים בחוֹבלו עין תחת עין, היו השופטים והעם חושבים אותו לאכזר והיו משתדלים להשיבו ממחשבתו. וככה עברו דורות שלמים והחוק הישן לא נראה עוד בפועל, ומה שהעין אינה רואה הלב אינו חומד, באופן שסוף סוף נשתנו רגשות הלב בזה כל כך, עד שנחשב בעיני טובי העם כדבר בלתי אפשר, שתתן התורה רשות לאדם למלאות תאוה אכזרית כזו, ואז הוכרח הכתוב לצאת מידי פשוטו, למרות דבריו הברורים, לא מחסרון אמונה, כי אם, אדרבא, מחוזק אמונה בקדושת התורה ואלהותה.
משלים מעין זה הייתי יכול להוסיף עוד, אך, כאמור, יצר לי להכאיב לבך בדברים שאינם לפי רוחך. רק על דבר אחד באותו ענין עצמו ארשה לי להעירך עוד, למען הראות, עד היכן מגיע כוחה של ההכרה המוסרית להוציא דברים ברורים מפשוטם באופן שלא יאומן. הנה ר' אליעזר, מסבּה בלתי ידועה לנו, לא הרגיש בנפשו את ההתקוממות המוסרית נגד דין זה, ועל כן לא רצה לעזוב משמעות הכתוב, והנה הוא אומר מפורש: 'עין תחת עין ממש' (ב"ק פ"ד.). וכי אפשר לאדם לדבר בלשון יותר ברורה? ובכל זאת לא הועיל כלום: 'ממש סלקא דעתך?' – מתפלא התלמוד, ובשביל זה הוא מוציא דברי ר"א מפשוטם ומפרשם בדרך דחוקה ורחוקה, באופן שגם 'עין ממש' אינו אלא ממון.
'סלקא דעתך?' – זה הוא, רבינו, קול הכרת־הלב אשר אמרתי. והנך רואה איפוא, כי אין שום לשון ברורה, לא של תורה שבכתב ולא של תורה שבע"פ, יכולה לעמוד בפניה. ועל כן אמונתי חזקה באמת, שאין צורך כלל במתקנים ותקוניהם ולא להוריד חלילה את התלמוד מקדושתו, בשביל שברבות הימים ישתנו הלכות שונות הקבועות ומפורשות עתה בלי שום פקפוק. די לה להכרת־הלב הכללית שתתפתח במסתרים, על ידי שנוּי לטוב בחיינו האנושיים והלאומיים, עד שתשוב ותתרומם למעלת אַבטוֹריטט מוסרי חפשי, – וממילא ישתנה לפיה, לאט לאט ובאופן בלתי מורגש, כל מה שאינו מתאים לה, מבלי שיקטן עם זה האבטוריטט של 'הכתב' אף כמלוא השׂערה; אדרבא, כל מה שתגדל האמונה בקדושת 'התורה הכתובה והמסורה', כן תתחזק בהכרח ההתקוממות הפנימית נגד המחשבה הזרה, שהתורה האלהית תוכל להגיד ההפך מן האמת המוסרית המורגשת ללב באופן ברור ומוחלט, וכן יגדל איפוא כוח אותו 'סלקא דעתך' לתת לדברי התורה כוָנה המתאימה להכרת הלב, אם גם מתנגדת הרבה לפשוטם של דברים, כמו שכבר מצינו חזיון כזה, ביחס אל האמת ההגיונית, אצל פלוסופי־הדת, ופילון והרמב"ם בראשם.
לא בדיוק מסרת איפוא את דעתי, באמרך בשמי, כי 'גם במקום שאין עצה היתה תורת הלב גוברת על תורת הכתב', ולחנם הזהרת בי, כי 'אנחנו מאמינים שלמים לא נזוז אפילו זיז כל שהוא מתורתנו הכתובה והמסורה'. גם לפי דעתי אין תורת הלב גוברת על תורת הכתב 'במקום שאין עצה', אלא שאני רואה, כי כשהלב חי והכרותיו המוסריות מתפתחות ועולות עד למדרגה הראויה לשם 'תורה שבלב', אז מבקשת זאת האחרונה ומוצאה תמיד איזו עצה, איך להשלים עם הכתב ואיך ליהנות גם בעצמה מזיו קדושתו. וגם אני יודע, כי המאמינים השלמים האמינו ויאמינו תמיד, שאינם זזים 'אפילו זיז כל שהוא'; אבל אמונתם זאת לא תצילם מלזוז ממקומם שלא בידיעתם, ביחד עם החיים ההולכים ומתפתחים, כמו ששופטי גַלִילֵי לא חדלו מלהתנועע ביחד עם הארץ כולה, באותה שעה עצמה שהכריחוהו להכחיש מציאוּת תנועה זו"
http://benyehuda.org/ginzberg/Gnz007.html
 |
|
|
