עתה נתבונן במקרה שתארת.
איני מכירו, אבל אני מכיר את יסודות ההלכה. אז הבה נתבונן בהם יחד. וננסה להבין את טעמיהם .
כאשר בעל נפטר ומותיר אלמנה בלי ילדים, נקבעה בתורה מצות ייבום.
וזה עיקרה: אחד האחים של הבעל שנפטר לוקח את האלמנה כך שתהיה אשתו. ובגלל שזה המשך של הנישואים הקודמים, אין צורך בקידושין וגם לא בהסכמתה, אלא מעשה המסמל את הקידושין - ביאה (מה שקראת "יחסי מין", אלא שהמונח "ביאה" מוכר יותר במסורת והוא נחשב לעדין וצנוע) - הוא שמספיק כדי לבצע את הקנין.
מהי מטרת ההלכה הזו? מדוע היבמה מתייבמת אפילו נגד רצונה?
יש להבין זאת על רקע התקופה שבה ניתנה תורה, ולמעשה המצב לא השתנה אחר כך אלפי שנים, ממתן תורה ועד ימי התנאים והאמוראים ואחר כך.
האשה היתה תלויה בבעלה. הבעל עבד ופירנס, והאשה דאגה לבית. אלמנה נותרה תלושה. האפשרות היחידה שלה למעשה היתה לחזור לבית אביה, להיכלל מחדש בשבט או בית האב המורחב שממנו באה.
כמובן, אם היו לה ילדים, הם נזקפו לבית האב החדש שאליו הצטרפה, ולכן היה לה מקום איתם ובזכותם.
התורה חידשה לנו שגם היבמה תקבל מקום בבית האב החדש על ידי שאחד האחים ייבם אותה. זו דאגה לאשה.
כמובן, אין זו המטרה היחידה של ההלכה. יש לנו כלל פרשני (שדורש את הלשון "כפטיש יפוצץ סלע" ומעיף ניצוצות רבים), שדברי תורה יש להם טעמים רבות ותועליות רבות.
למשל, שהבן של האלמנה המיובמת ייחשב כבנו של הנפטר. כיון שהתורה מגדירה אותו כך, יש בזה נחמה גדולה להורי הנפטר. ויש לשער שיש עוד טעמים, ואם נתבונן ברקע ההיסטורי, קל יהיה יותר להבינם.
ואם האשה לא חפצה באחד האחים? או שאף אחד מהם לא חפץ בה? לכך נקבע טכס שמשחרר את האשה מזכותה וחובתה להתייבם. זה טכס החליצה. פרטיו ידועים: היא חולצת את נעלו ויורקת לעברו ובית הדין מכריזים שכך ייעשה לאיש שלא אבה להקים זכר לאחיו.
הפתרון הזה מועיל מאד, לדוגמא, אם יש הפרש גילים גדול בין היבמה לבין המייבם. ואז בית הדין יעשו כמיטב יכולתם למנוע את הייבום.
מה קורה כאשר האח הוא סובל מבעיה? למשל, הוא חרש?
חרש, כלומר חרש מלידה, שלא למד לדבר ולא יצר תקשורת עם החברה, הריהו כמפגר בדרגה קשה. כוונתי כמובן לא לחרשים שלנו, שהם בני דעת, ואף לומדים להסתדר בעולם, אלא לחרש מהסוג שהיה בזמנם. חרש שעקב חרשותו נמנע ממנו לפתח יכולת תיפקוד מינימלית. חרש כזה כלול בין השלושה שאינם אחראים למעשיהם, ואינם יכולים להימנות עם בני אדם בתיפקוד יומיומי, כגון להצטרף למנין. ואלו הם: החרש, השוטה (=משוגע, כמובן ברמה קשה) והקטן. הילד אינו נתבע ואינו יכול לתת אחריות. כמובן, בניגוד לשני הראשונים, סופו לגדול ולהיות בוגר. אבל בינתים הוא פטור מאחריות, כגון שאם הצית את הגדיש, אינו חיייב לשלם את הנזק.
(חרש אינו יכול לשאת אשה ואינו יכול לגרש. חכמים תיקנו אמנם לחרש שהוא בר דעת ברמה מעבר לפיגור הקשה מעין נישואין, אבל זה רק מדרבנן).
עקב ההגדרה של מצות ייבום, נוצר מצב בעייתי מאד. האלמנה זקוקה לייבום או לחליצה. היחיד שיוצר את החיוב וגם היה יכול לחלוץ הוא חרש. היותו חרש אינו משחררת אותה מחובת הייבום, כי הוא ראוי לביאה. אבל הוא אינו בר דעת לחלוץ.
מה אפשר להציע לאלמנה כזו?
פתרון אפשרי שנראה בעינינו אכזרי מאד הוא להניח לה להתייבם על ידו. ייבום, בניגוד לקידושין, אינו מחייב דעת. רק את היכולת לתפקד מבחינה גופנית. וברגע שיש ביאה, יש גם קנין והאלמנה הופכת לאשתו.
מדוע לכפות עליה לעשות זאת? ובכן, נסתכל במצב המקורי של ההלכה. אלו פתרונות עמדו לרשותה של אשה כזו? אולי היה עדיף לה להפוך לאשתו של חרש, ולזכות להגנה של המשפחה הכללית. אין לשכוח כי בזמנם אדם לא חי לבדו ולא החזיק מעמד מבחינה כלכלית לבדו, וכל שכן אשה. בנסיבות האלו, זה היה הפתרון היותר טוב.
(כדאי להזכיר, וחבל שלא הזכרתי לעיל, שגם אם המייבם נשוי, אין מניעה לקחת אשה נוספת, שהרי מדין תורה אפשר לקחת יותר מאשה אחת, ורק תקנה מאוחרת כדלקמן מונעת זאת. ושוב, ההיתר לקחת יותר מאשה אחת משקף את הטוב ביותר בנסיבות ההן. מעין ראיה לדבר: בשנת בצורת, היו נשים רבות שלא היה להן מה לאכול. רבי טרפון הכהן קידש כמה מאות נשים, כך שהיה מותר להן לאכול בתרומה, שהיתה זולה ונפוצה. זה לא היה ניצול מפני שלא כפה עצמו עליהן. זה היה ניצול של היתר בחוק כדי להציל נשים מרעב).
בזמננו, אנו נאמנים להלכה כפי שניתנה, שכן הלכה מטבעה אינה משתנה. כל מה שאנו יכולים לעשות הוא להוסיף תקנות לפי הצורך שאינן סותרות דיני תורה. כך תיקן רבנו גרשום מאור הגולה לפני כאלף שנה שגבר לא יישא יותר מאשה אחת.
לפיכך, כאשר נוצר אותו מצב נדיר של אלמנה הזקוקה לייבום ולבעלה יש רק אח חרש, אין לזה פתרון.
החרש יכול לייבם, כי זו פעולה גופנית. אבל היא תהיה לתמיד אשתו, (עד שימות) כי חרש אינו בר דעת לגרש.
לפי כללים אלו, קשה להבין את הסיפור שציטטת. איך יעץ בית הדין שהיא תתייבם, אם היא לא תוכל לאחר מכן להתגרש?
ראוי להעיר כי מי שנישאת לבעל שיש לו רק אח אחד חרש מעמידה את עצמה בסיכון. פתרון שנידון אצל הפוסקים הוא ליצור נישואין על תנאי, כך שהנישואין יופקעו, בעת הצורך ועל ידי רבנים חשובים, מלכתחילה, ויתברר למפרע שבנסיבות מסויימות מאד היא לא היתה נשואה מעולם. ואז אינה צריכה ייבום. אבל הצעה זו לא התקבלה, והנושא טעון לימוד רב.
***
סיכום:
א. מצות ייבום נועדה להועיל לאלמנה ולשאר המשפחה.
ב. צירוף נסיבות ייחודי כמו של אח אחד בלבד חרש יכול ליצור קושי רב עבור האלמנה.
ג. הסיפור כפי שתואר כאן לא יכול היה להתרחש לפי ההלכה. ותמוה אם חסרים פרטים או שיש שם אי דיוק.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
 |
|
|
