מה בין שכירות, להלוואה בריבית??

חסרים לך כנראה כמה מושגים.
גם על חפץ אסור לקחת ריבית, אסור ללוות כיכר לחם ולהחזיר שניים. (וחז"ל אסרו לכן אף "סאה בסאה".).
ההבדל בין הלוואה לשכירות הוא שונה, בשכירות מחזירים את אותו חפץ, וכמו כן יש פטורים של נזיקין מדין "שומר שכר", משא"כ בהלוואה, גם אם קרו למלווה בכסף או בחפץ, כל האונסין שבעולם זה לא יבטל את חיוב ההחזרה.

_________________

איש חשוב

ברוך הבא אל הפורום!

שאלת: מה בין הלוואה לשכירות, שזו מותרת וזו אסורה.

והצעת דוגמא של מי שקונה כלים ומשכירם לאחרים כדי להרויח. והרי המלוה משכיר את הכסף לאחרים.

בפשטות, היה מקום לומר כפי שכבר כתבו כאן. בשכירות אין הרווח ודאי. השוכר חייב לשמור על הכלים ולהשיבם, אבל אם אבדו באונס (או שנשברו מחמת מלאכה) אין הוא חייב לשלם עליהם. נמצא שגם המשכיר נושא באיזה סיכון.

אבל בהלוואה, המלוה מקבל את  כל כספו וגם את הריבית.

זה הבדל טכני שהוא העיקר.

אמנם שאלתך מעוררת נקודה שאכן היא תמוהה לאחר שמתבוננים בה. כאשר התורה אסרה ריבית, התורה הגבילה את הזכות שיש לבעל ההון לעשות שימוש בכספו כדי להרויח בלי עמל מצידו. נסתכל שוב: המשכיר נותן כלים, ומקבל אותם בחזרה עם כסף. המלווה נותן כסף, ומקבל אותו בחזרה עם תוספת. בשני המקרים, בעל ההון, הקפיטליסט, עושה עוד כסף מכך שיש לו הון להשקיע. הלווה והשוכר נאלצים לשלם מחיר על כך שהם זקוקים, זה לכסף וזה לכלים, כדי להרויח את לחמם. מדוע אסרה התורה הלוואה ולא אסרה שכירות?

מסתבר שכאן צריך להיכנס להעלאת סברות. התורה מחנכת את האדם ואת החברה לצדק, ליושר ולטוב ("ועשית הישר והטוב"). זה אומר שמצד אחד התורה עשויה להגביל את הזכויות הממוניות השוררות בחברה ומצד שני התורה לא תתערב במידת האפשר בחוזים שנעשים בין אדם לחברו.

ההתערבות שהתורה מתערבת בכלכלה ובמעשי האדם היא, כך אני משער, מינימלית. באותה מידה שמונעת עוולות ולפעמים כופה על חסד, אבל לא מעבר לזה.

ניתן לזהות קו דק שמפריד בין המותר לאסור.

מי שנאלץ למכור את שדהו המשפחתי, אין המכירה לנצח, אלא רק עד היובל, עד 50 שנה.

מי שנאלץ ללוות, אסור לקחת ממנו ריבית.

מי שמכר בית עיר חומה (כנראה הוילה של הזמן ההוא), נתנו לו שנה כדי לפדות את ביתו בחזרה. אבל לא מעבר לזה.

אלו אמצעי הגנה שהתורה בנתה עבור העני והחלש.

כפי שראוי להגן על העני והחלש, כך יש להיזהר שלא לנצל את בעל ההון. מי שקנה שדה, מדוע שלא יוכל לשמור אותו לעצמו? ובכל זאת, התורה לא הרשתה זאת ליותר מ50 שנה. מי שקנה בית חומה צריך להשאיר זמן לפדיון הבית, למרות שמדוע שנמנע מאדם שמצא הזדמנות וקנה מה שאחר היה חייב למכור לשמור לעצמו? הזקוק להלוואה, אין לנצל את המצוקה שנקלע אליה.

כנראה שכירות היא פעולה כלכלית שפחות מזיקה לשוכר ולכן לא נאסרה. לצערי, מעבר להערות הכלליות שכתבתי איני יודע באמת לומר מדוע ההבדל הקטן יחסית שבשכירות יש סיכון למלווה הוא סיבה להתיר. יש כאן איזה קו מבדיל, אבל איני יודע להסבירו מעבר למה שכתבתי. אולי יהיה פה כלכלן או חכם שידע לעשות זאת?

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

ירוחם שם, תגובתי באה לדברי פותח האשכול.
אך טעית במה שכתבת שאיסו ריבית הוא רק על כסף. שכן  איסור ריבית הוא גם על אוכל וגם על כל דבר,  שנאמר "נשך אוכל. כל דבר אשר יישך".
 (ויתכן שההסבר הטעם  בזה הוא כדברי "מיימוני", שבשכירות, היא פעולה כלכלית והלוואה היא מעשה חסד שיש לעשותו ללא תמורה) .

_________________

אם היו משלמים רק על בלאי של מכונית כולם היו משכירים מכוניות.
הרי זה ברור שאת משלמת הרבה יותר מהבלאי.
לדעתי ההבדל שבריבית יש את התשלום שהולך ותופח עם הזמן ולכן זה נקרא נשך
כמו שרש"י מסביר במקום ולכן זה לא הגון
לנצל את החולשה של העני ולהכניס אותו לבור עמוק עוד יותר.
בשכירות יש תשלום קבוע מראש.